קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למחיקת תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט זר: בפני בקשה מטעם הנתבעות 1-2 [להלן : "המבקשות"] למחיקת התובענה על הסף מחמת קיומה של תניית שיפוט זר יחודית. במרכז הבקשה עומדת הטענה כי התובע והנתבעת 2 שהם הצדדים ליחסי העבודה, הסכימו ביניהם כי הסמכות הבלעדית לדון במחלוקת שביניהם תמסר לבית הדין לעבודה בבנגלור הודו. כפי שיפורט להלן, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף להדחות. עיקר התשתית העובדתית עליה נסמכת התביעה: הנתבעת 1 הינה חברה הרשומה בישראל, והפעילה בתחומים רבים ומגוונים ובכלל זה רפואה, הדמיה, מלונאות, נדל"ן מסחר פיתוח ותשתיות. הנתבעת 1 פועלת בית היתר באמצעות חברות בנות הרשומות מחוץ לישראל, בכלל זה הנתבעת 2 שהיא חברת בת הרשומה בהודו והנתבעת 3, חברת בת הרשומה בסינגפור. במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2010 התקיימו מגעים בין התובע לבין נציגי הנתבעות 1-2 לצורך קליטתו לעבודה בתפקיד "מהנדס ארץ" של בהודו, לתקופה בת 3 שנים. התובע התראיין במשרדי הנתבעת 1 בפני מר עמי חיות שהוא מהנדס ראשי בנתבעות 1-2 ומר אורי שטרית שהוא אדריכל ראשי בנתבעות 1-2. וכן עבר מבחנים במרכז הערכה בתל אביב, אליהם נשלח על ידי הנתבעת 1. בהמשך נמסרו למבקש טיוטות חוזי העסקה, באחד מהם נכתב כי המעסיקה היא הנתבעת 2 ובאחד כי המעסיקה היא הנתבעת 3. נדמה כי אין חולק כי המגעים שתוארו לעיל נוהלו כולם בישראל. במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2010 עשה התובע מהלכים לקידום המעבר להודו ובכלל זה הודיע למעסיקיו באותה עת על סיום עבודתו בפרויקט שניהל, וכן טס עם בת זוגו להודו (במימון המבקשות) לצורך תכנון המעבר. ביום 3/11/10 נחתם הסכם עבודה בין התובע לבין הנתבעת 2 [להלן: "הסכם העבודה" או "ההסכם"]. ההסכם נחתם במשרדי הנתבעת 1 וסוכם כי התובע יטוס להודו לצורך תחילת עבודתו ביום 4/12/10. בסוף חודש נובמבר 2010, ימים אחדים לפני מועד הטיסה, זומן התובע לפגישה עם מר חיות במשרדי הנתבעת 1 שם נמסר לו כי מנהלי הנתבעת 1 קיבלו מסר מטריד בעניין אמינותו. בהמשך הדברים זומן התובע לפגישה נוספת במשרדי הנתבעת 1, בהשתתפות מנכ"ל הנתבעת 1 מר רן שטרקמן, ויועמ"ש הנתבעת 1 מר יצחק מעין, אז נמסר לו כי בעקבות צמצום הפעילות בהודו הוחלט לבטל את העסקתו. לטענת התובע נגרמו לו נזקים כבדים בעקבות ביטול הסכם ההעסקה שנחתם עימו, ובגין האופו בו התנהלו הנתבעות כלפיו. לטענתו הנתבעות 1-2 ניהלו עימו מו"מ והתנהלו כלפיו גם לאחר חתימת החוזה בחוסר תום לב. לטענתו כבר בשלבים המוקדמים של המו"מ היה ידוע למבקשות כי קיימת אפשרות שהפעילות בהודו תצומצם באופן שייתר את העסקתו, ואולם הם הסתירו עניין זה מפניו, וגרמו לו לשנות את מצבו לרעה בהסתמך על הסכם ההעסקה, לטענתו נגרמו לו נזקים מיותרים גם מכך שהנתבעות העלו טענות סרק בעניין אמינותו בשלב ביטול ההסכם. על רקע האמור נבהיר, כי אין חולק כי סעיף 17 להסכם ההעסקה שנחתם ביום 3/11/12 בין התובע לנתבעת 2 קובע כדלקמן: "Law and Jurisdiction This Agreement shall be governed by and construed in accordance with the provisions of Indian law. The courts in Bangalore, Karnataka' India alone shall have exclusive jurisdiction in conection with the agreement." עוד יצויין כי במקביל לחתימת ההסכם מול הנתבעת 2, חתם התובע על מסמך שכותרתו "Israeli Tax Status decleration", אשר הופנה לנתבעת 1 (ונוסח ככל הנראה על ידה). באותו מסמך אישר התובע בחתימתו כי הוא יועסק בהודו על ידי הנתבעת 2 בלבד, כי על ההעסקה חל הדין ההודי וכי הנתבעת 1 איננה ולא תהיה מעסיקתו. עוד אישר התובע בחתימתו, כי הפעילות שנעשתה על ידי הנתבעת 1 לגיוסו לעבודה בנתבעת 2 היתה מכח מעמדה של המשיבה 1 כמגייסת כ"א בלבד, ואין בה כדי ליצור התחייבות או הסכם כלשהם בין הנתבעת 1 לבין התובע ואין בה כדי להטיל כל אחריות על הנתבעת 1. טענת הנתבעות 1-2 בבקשתן למחיקה על הסף : לטענת המבקשות יש פגם בכך שהתובע הסתיר מבית הדין את קיומה של תניית השיפוט שנקבעה בהסכם ההעסקה, וכן את ההצהרה עליה חתם ביום 3/11/10. לטענת המבקשות, מדובר בתניית שיפוט ייחודית שהוסכמה בין התובע לבין הנתבעת 2, שהם הצדדים הרלוונים לדיון, באשר הם הצדדים ליחסי העבודה שביקשו הצדדים לייסד. לטענתן, צירוף הנתבעת 1 לכתב התביעה לא נולד אלא על מנת להקנות סמכות לבית הדין הישראלי, על מנת לאפשר לתובע פיצוי שהוא מעל ומעבר לפיצוי הסביר והמוסכם על פי החוזה, כמו גם לפיצוי שהוצע לו בפועל, לפנים משורת הדין. לטענת המבקשות, בעת ניהול המו"מ עם הנתבעת 2 התובע היה מיוצג על ידי עורך דין ואף נעזר ברו"ח, ואין הוא יכול להתכחש לתניית השיפוט הייחודית ולמסמך האישור שנחתמו על ידו. לטענתן, בענייננו לא מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו סטיה מתנית השיפוט שהוסכמה בין הצדדים. הנתבעת 2 היא חברה שהתאגדה ונרשמה בהודו, הסכם ההעסקה נכתב באנגלית ודין החוזה הוא הדין ההודי (סעיף 17 להסכם ההעסקה) ואין בו כל הפניה לדין הישראלי. התובע היה אמור לעבור להתגורר בהודו, שם אמור היה החוזה להתבצע, והתמורה החוזית אמורה היתה להשתלם במטבע הודי, התכתובת שהתקיימה בין הצדדים לאחר חתימת ההסכם התקיימה מול משרדי הנתבעת 2 בהודו. לטענת הנתבעת, הציפייה הסבירה של הצדדים היא כי הפורום שידון בעניין הוא בית הדין בהודו, וגם שיקולי הנוחות אינם מצביעים על עדיפות כלשהי לבית הדין בישראל לפי שעדי הנתבעת הרלוונטים להליך (עמי חיות ורן שטרקמן) אינם תושבי ישראל. תשובת התובע לטענת התובע, לנוכח הודעת הנתבעות על ביטול חד צדדי של ההסכם, הרי שבטלה מדעיקרא גם תניית השיפוט הזר. התובע מסתמך על חוות דעת משפטית ביחס לדין הזר החל על החוזה (הדין ההודי) אשר לפיו לתובע אין כל עילת תביעה חוזית נגד הנתבעת 2 וזאת מאחר שהסכם העבודה בוטל בטרם החל ביצועו, ולפיכך, הוא בטל מעיקרו (Void) ואיננו ניתן לאכיפה. לפי האמור בחוות הדעת, בטלות החוזה מולידה גם את בטלות תניית השיפוט הזר שנחתמה על ידי הצדדים. זאת ועוד, על פי הדין ההודי, משהפר צד לחוזה את התחייבויותיו החוזיות, פטור הצד השני מקיום ההתחייבויות שנטל הוא על עצמו, לרבות ההתחייבות להתדיין בפני הערכאה המוסכמת. לטענת התובע, הנתבעות, אשר פועלות בהודו מזה שנים ידעו מלכתחילה שבכוונתן להפר את ההסכם עם התובע, וניצלו לרעה את אי ידיעתו את הדין ההודי, עת חתמו עימו על ההסכם. אשר למסמך האישור מיום 3/11/10, לטענת התובע מדובר במסמך שנחתם לצורכי מיסוי בלבד ואשר נועד למסירה לרשויוות המס, ותכליתו הצהרה אודות העתקת תושבות של התובע מישראל להודו. לטענת התובע, האמור במסמך האישור עליו חתם איננו משקף באופן אותנטי את מערכת היחסים האמיתית בינו לבין הנתבעת 1, ויש בו כדי להסתיר את שליטתה המלאה של הנתבעת 1 בפעילות הנתבעת 2. עוד טוען התובע כי יש לפרש את תניית השיפוט בהתאם ללשונה ולתכליתה, כחלה על שלב קיום החוזה ולא על השלב הטרום חוזי. החוזה כפי שנוסח, שותק ביחס לשאלת הדין החל על שלב המו"מ, אשר אין חולק כי התרחש כולו בישראל. לטענתו, כוונת הצדדים בעת שהסכימו להחלת סמכות השיפוט של בית המשפט בבנגלור היתה כי הסמכות תחול לאחר שהתובע יעבור להודו ולאחר שהצדדים יחלו בקיום חיוביהם על פי החוזה, שחל עליו דין הודו. לצדדים לא היתה ציפיה משותפת כי מקום שהחוזה לא יצא לפועל, ההתדיינות ביניהם ביחס לשלב הטרום חוזי תתקיים בהודו. לחילופין טוען התובע כי גם אם יש תוקף לתנית השיפוט שהוסכמה בין הצדדים הרי שבנסיבות העניין מתקיימות נסיבות מיוחדות, שמצדיקות שלא לאכוף את תניית השיפוט על הצדדים. התובע והנתבעת 1 הם בעלי זיקה ברורה לישראל ולדין בישראל, ובית הדין האזורי לעבודה הוא הפורום המתאים לדון במחלוקת שביניהם. אין מקום לפצל את הדיון בטענות התובע כלפי הנתבעת 1 מהדיון בטענות התובע כנגד הנתבעת 2, וכי מרבית עדי התובע מצויים בישראל. התובע טוען כי מדובר במו"מ שבוצע כולו בישראל, כי הנתבעת 1 בצעה נגדו עוולה של גרם הפרת חוזה אשר בוצעה בישראל, ובנסיבות העניין מקום ביצוע העוולה הוא הפורום הטבעי לדון בתובענה. הכרעה לדידי בנסיבות דנן, וככל שיש תוקף לתניית השיפוט שהוסכמה בין התובע לנתבעת 2 הרי שבענייננו מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות המנעות מאכיפה של תניית השיפוט הזר. התביעה כנגד הנתבעת 1 ראשית אבהיר כי אין בידי לקבל את טענת המבקשות לפיה הנתבעת 1 איננה צד נדרש בהליך דנן, באשר לטענתן, הנתבעת 1 לא היתה מעבידה של התובע, ולכל היותר שימשה כמגייסת כ"א עבור הנתבעת 2. סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 קובע כדלקמן: (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו; מהוראות סעיף 24 (א) (1א) עולה כי סמכותו של בית הדין איננה מוגבלת אך ורק למקרים בהם מו"מ מבשיל לחוזה אשר יוצר יחסי עבודה ברי תוקף. בענייננו ראוי לציין כי לטענת התובע, לא רק שלב הגיוס והמו"מ נעשה על ידי הנתבעת 1, אלא שגם ההודעה על ביטול ההסכם עם הנתבעת 2 נמסרה לו על ידי מנהל הנתבעת 1 במשרדי הנתבעת 1, בנוכחות היועץ המשפטי של הנתבעת 1. לנוכח האמור, בשלב זה של הדיון, אין לשלול את טענת התובע לפיה המו"מ לקראת קליטתו כמהנדס קבוצת אלביט בהודו, התנהל בינו לבין הנתבעת 1 שהיא חברת האם, ורק בשלב שני, ככל הנראה מטעמי מס, הוחלט על המתכונת המדוייקת (או בלשונו המתכונת הפורמילית) של ההתקשרות, באמצעות הנתבעות 2 -3 (עם הנתבעת 2 נחתם "הסכם עבודה" ועם הנתבעת 3 "הסכם יעוץ"). לנוכח האמור, על פני הדברים נדמה כי לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לדון בטענות שהעלה התובע ביחס למו"מ שהתקיים בינו לבין הנתבעת 1, הגם שבסופו של יום הסכם העבודה נחתם עם הנתבעת 2, שהיא חברת בת של הנתבעת 1. בהקשר זה אציין כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת 1 בעניין התחייבותו של התובע (במסגרת ההצהרה מיום 3/11/10) כי הנתבעת 1 איננה מעסיקתו ולא תהיה לו כל טענה כלפיה, ואולם, לנוכח טענותיו של התובע ביחס למשקל שיש ליתן לאישור זה בשים לב למטרתו ולכך שאין בו כדי לשקף את המציאות לאשורה, לא ניתן להכריע בעניין בשלב הבקשה למחיקה על הסף, אלא לאחר שמיעת הראיות. בהקשר זה יובהר, כי תניית השיפוט שנכללה בהסכם שבין התובע לנתבעת 2 ממילא איננה חלה על מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעת 1. מאחר שמדובר במו"מ בין אזרח ישראלי לחברה ישראלית שהתקיים בישראל, נדמה כי לא ניתן לחלוק על כך שבית הדין בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתביעה שבין התובע לבין הנתבעת 1. התביעה כנגד הנתבעת 2. ראשית אציין כי טענות התובע ביחס לדין ההודי, כפי שפורטו לעיל, לא נסתרו באמצעות חוות דעת נגדית מטעם הנתבעות. לפיכך, בשלב זה של ההליך אני מקבלת את טענת התובע לפיה ככל שחל על הסכם ההעסקה הדין ההודי, הרי שלפי הדין ההודי, מאחר שההסכם בוטל בטרם החל ביצועו הרי שההסכם הוא Void ובבטלותו של ההסכם כרוכה ממילא גם בטלותה של תניית השיפוט הזר. בנוסף לכך, על פי הדין החל על ההסכם משהחליטה הנתבעת 2 להפר את התחייבויותיה, פטור גם התובע מקיום התחייבויותיו החוזיות ובכלל זה בעניין תניית השיפוט. על רקע האמור יובהר, כי בשלב זה של הדיון, בטרם נשמעו עדויות הצדדים, יש קושי לברר מה היו אומד דעתם של הצדדים וציפיותיהם הסבירות, על מנת לפרש את סעיף 17 להסכם ההעסקה (תנית השיפוט). האם כטענת התובע אין תוקף לתניית השיפוט, לנוכח העובדה שההסכם בוטל בטרם התקיימו יחסי עבודה ובטרם הצדדים החלו בביצועו, או שמא כטענת הנתבעת - תניית השיפוט שרירה וקיימת על אף שהחוזה בוטל באופן חד צדדי. נדמה כי לשונו הפשוטה של החוזה, אשר איננה מתיחסת במפורש לשלב המו"מ הטרום חוזי, יכולה להתיישב עם טענות שני הצדדים. ואולם, בענייננו נדמה כי ניתן להצביע על הפרדה טריטוריאלית ברורה בין שלב המו"מ וביטול החוזה אשר בוצע רובו ככולו בישראל, בין צדדים שזיקתם לישראל ברורה, לבין, השלב החוזי, אשר היה אמור להתבצע כולו בהודו, במטבע הודי, על פי הדינים המקובלים בהודו, לרבות דיני המס. על רקע ההבחנה הברורה בין שני השלבים, יש להתייחס לשאלת הציפייה הסבירה של הצדדים. אין לכחד כי בשים לב לכך שמקום ביצוע החוזה הוא בהודו, התמורה משולמת במטבע הודי, דיני המס הם הודיים ומקום מושבם של שני הצדדים בעת ביצוע החוזה הוא בהודו הערכאות בהודו (בנגלור) הן אכן הפורום הטבעי (ולכן גם המוסכם והצפוי) לדון במחלוקות בין הצדדים ביחס לקיום החוזה. ואולם, נדמה כי בנסיבות שנוצרו לאחר חתימת ההסכם וביטולו בטרם יצא לפועל, הזיקה של בית המשפט בהודו למו"מ שהתקיים בישראל בין התובע שהוא אזרח ישראלי לבין הנתבעת 2 שהיא חברה בת של חברה ישראלית, היא זיקה רחוקה ביותר אשר ספק אם בכלל קיימת. על רקע האמור נדמה כי לא ניתן להסיק כי לצדדים היתה ציפיה משותפת, שאם החוזה לא יצא אל הפועל, עדיין יהיו הצדדים קשורים בהסכם לקיום ההתדיינות המשפטית בינייהם ביחס לשלב הטרום חוזי בבנגלור. בנסיבות העניין בשים לב לזהות הצדדים ולמקום ביצוע המו"מ נדמה כי ככל שהצדדים רצו להסכים כי גם במקרה שהחוזה לא יצא אל הפועל תהיה ההתדיינות ביניהם בהודו - היה מקום שיעשו זאת במפורש. בנסיבות העניין שתיקת החוזה ביחס לשלב הטרום חוזי מלמדת על כך שהצדדים התכוונו לכך שהתנייה תכנס לתוקף בכפוף לכך שהחוזה יקויים והתובע יעתיק את מקום מגוריו להודו. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אילו היה מקום לקבוע כי תניית השיפוט חלה על אף שההסכם בוטל על ידי הנתבעת 2 (ועל פי הדין ההודי כלל לא נכנס לתוקף), הרי שבנסיבות העניין אינני סבורה כי היה מקום לאכוף על הצדדים את ההתדיינות בהודו. כידוע, לפי ההשקפה הרווחת במשפטנו, אין בכוחו של הסכם בין הצדדים לשלול מבית-משפט בישראל את סמכות השיפוט. גם אם ככלל, יכבד בית-המשפט תניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים משום שתניית השיפוט היא חלק מהסכם בין הצדדים, ואין בית-המשפט נותן ידו להפרת הסכמים, הרי שיתכנו מקרים מיוחדים בהם בית-המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט ויורה על קיום הדיון בבית-משפט ישראלי אף שהצדדים הסכימו שענייניהם יידונו רק בפני בית-משפט זר (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' HAREFUAH SERVICUS DE SAUDE - ). בנסיבות דנן אינני סבורה כי יש מקום לפצל את בין ההתדיינות של התובע עם חברת האם (הנתבעת 1) לבין ההתדיינות עם חברה הבת (הנתבעת 2). מאחר שבסופו של יום ההסכם לא יצא מן הכח אל הפועל, זהות הצדדים ומירב הזיקות קושרות את הסכסוך לישראל, הרבה יותר מאשר להודו. התובע הוא אזרח ישראלי שאין לו כל זיקה להודו, הנתבעת 1 היא חברה ישראלית, הנתבעת 2, הגם שהיא רשומה בהודו, היא בעלת זיקה ברורה לישראל מכח היותה חברה בת של הנתבעת 1, האירועים נשוא התביעה התרחשו רובם ככולם בישראל, לרבות המו"מ החוזי, ומסירת ההודעה על ביטול החוזה. גם שיקולי נוחות מצביעים על כך שבית הדין בישראל הוא הפורום הנאות לשמיעת התובענה באשר התובע ועדיו הם תושבי ישראל והנתבעת מצידה לא הבהירה כי מי מעדיה הוא תושב הודו. בנסיבות העניין אני סבורה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לבירור המחלוקת שבין הצדדים. לנוכח האמור לעיל הבקשה למחיקת התביעה על הסף נדחית. בתוך 30 יום הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. תניות בחוזהחוזהתניית שיפוטתניית שיפוט זרמחיקת תביעה / הליך