קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקבלת רישום פלילי של עדים: 1. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום באילת, כבוד השופט עדן, אשר דחה את בקשת העוררים לקבל את הרישום הפלילי של המתלוננים (עדי התביעה). 2. כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם לכאורה עבירות של תקיפה כדי לגנוב בצוותא חדא וכליאת שווא. בנוסף, לעורר מספר 3 עבירה של שיבוש מהלכי משפט - עבירות מיום 13.11.2011. 3. רשימת עדי התביעה כוללת גם את שני המתלוננים - ע"ת 1 - אבי ביטון, ע"ת 2 - עומרי בן שושן (להלן: המתלוננים). 4. בית משפט קמא, כבוד השופט יואל עדן, לאחר שעיין בבקשה, בתגובה ובגיליונות הרישום הפלילי של המתלוננים, ובחן את טענות הצדדים באספקלריה של המבחנים שנקבעו בפסיקה של בית המשפט העליון, הגיע למסקנה, כי אין לרישום הפלילי המבוקש כל רלוונטיות, גם לשאלת מהימנות, ואין בו כדי לסייע בהגנת העוררים. 5. לשיטת ב"כ העוררים, טעה בית משפט קמא, בכך שדחה את בקשתם, הואיל ולשיטתם גיליונות הרישום הפלילי של המתלוננים מהווים חומר חקירה שיש בו פוטנציאל ממשי וישיר לשמש להגנתם של העוררים, בעיקר בבחינת היבטי מהימנות או מעורבותם בעבירות שיש להם זיקה לעבירות נשוא כתב האישום. לעניין זה הפנו לב"ש 21938/07 בית משפט מחוזי באר-שבע. עליי לציין, כבר בשלב זה כי ההחלטה בב"ש 21938/07 הנ"ל מנוסחת תוך התייחסות ספציפית וקונקרטית לניתוח העניין שנידון שם ותוך קביעה מפורשת שאין באמור בה כדי קביעת העיקרון הכללי בסוגיה. 6. ב"כ המשיבה מנגד, עותרת לדחות את הערר, הואיל ולשיטתה לא נפלה כל שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר בחן את הבקשה בהתאם למבחנים המנחים בפסיקה של בית המשפט העליון - בש"פ 3152/05, בן יעיש נ' מדינת ישראל, וכן בש"פ 5881/06, בנזרי נ' מדינת ישראל. עוד נטען, כי העוררים לא הצביעו על טעם ממשי להמצאת גיליונות רישומם הפלילי של המתלוננים. דיון יפים לענייננו דברי כבוד השופט מיכאל קרשין בת"פ 1785/09. 7. שני דינים חולשים על הסוגיות בהן עלי להכריע: סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד-1984 (להלן - סעיף 74) והוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן - חוק המרשם). בבקשה שלפני לא הוזכר מקור הסמכות למתן הצווים, אולם, כפי שפסק בית המשפט העליון בהלכת בניזרי, ההסדרים שבשני החיקוקים "משתלבים והולמים זה את זה ונוסחת האיזון יפה לסעיף 74 כשם שהיא יפה לחוק המרשם" (פסקה 21 לפסק הדין). בכל אחד משני המסלולים אמור בית המשפט להגיע לתוצאה זהה. 9. נוסחת האיזון המדוברת בין זכויותיו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות היא זו שנקבעה בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625 (2003) (להלן - הלכת התצ"ר), בעמ' 635: "חשיבות החומר להגנת הנאשם היא כמובן שאלה מרכזית שעל בית-המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו נוגע במישרין לאישום הנדון, ושעל-פי טיבו אינו "חומר חקירה" במובהק. בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום אין בית-המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת ידו ל"מסע דיג" שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי "אין חקר לתבונת סניגור" (כדברי השופט אולשן (כתוארו דאז) בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי [7], בעמ' 433), הוא שובה לב, אך גם תבונת הסניגור נשענת בדרך-כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים. ככל שהזיקה בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, כך ניתן להביא בחשבון במסגרת הבדיקה הקונקרטית שיקולים נוספים. יש להביא בגדר השיקולים את מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לאחרים - עדים וקורבנות עבירה - ממסירת החומר לנאשם, וכן אינטרסים ציבוריים חיוניים העלולים להיפגע כתוצאה מחשיפת החומר בעומדם אל מול הזיקה השולית והחלשה שבין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם (השוו בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור,). ניתן להגדיר את הנוסחה ביחס לחובה למסור "חומר חקירה" כך: בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות. אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד." על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בבג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (2005) (להלן - בג"ץ היומנים). עיון בגיליון ההרשעות הקודמות של עד התביעה 10. בהלכת בניזרי יישם בית המשפט העליון את העקרונות הכלליים האמורים בסוגיה הספציפית של מסירת גיליון ההרשעות הקודמות של עד. בית המשפט העליון הפך את החלטתה של כב' השופטת ד' דורנר בבש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245. נדחתה התפיסה לפיה לנאשם עומדת הזכות לעיין בגיליונות המרשם הפלילי של עדי התביעה, ותחתיה נדרשים עתה בתי המשפט להפעיל שיקול דעת פרטני בגדרו תיושם נוסחת האיזון על עובדות המקרה. אך בית המשפט העליון בהלכת בניזרי לא הסתפק בכך. נקבעו קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת, שכן בית המשפט קיבל בפסק דינו את הצעת התביעה, לפיה ייבחנו במסגרת זו השיקולים הבאים: הקשר בין שאלת מהימנותו של העד לבין טיב הרישום הפלילי וסוג העבירות הרשומות בגיליונו של העד; חלוף הזמן מעת ההרשעה; הקשר בין האישום שלגביו העד מעיד לבין הרשעותיו הקודמות; הפוטנציאל הראייתי הגלום בעדותו של העד; מידת מעורבותו של העד באירוע נשוא האישום. יודגש, שהדברים נאמרו לעניין רישום פלילי שניתן להצגה, ובוודאי שלא ברשומת תלונות של עדים, רשומת תיקים סגורים, או רשומת תיקים מתנהלים, וזאת בהתאם להוראות חוק המרשם. 11. דא עקא, שלמתלונן - ע"ת 1 לכתב האישום, אין הרשעות קודמות כלל. המשיבה, אשר ידעה, כי למתלונן אין הרשעות קודמות, סברה, כי אין זה ראוי למסור מידע זה לידיעת ההגנה. דעתי שונה, אמנם ניתן לטעון, כי אף חשיפת העובדה שלעד אין הרשעות פוגעת בפרטיותו, אולם דומני שפגיעה זו קלה כנוצה, ובהתחשב בזכות האחרת העומדת על הפרק, הלא היא זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך שההחלטה לא לחשוף אף מידע זה בפני ההגנה, תעודד התדיינויות נוספות, לא ראיתי לנכון למנוע מן ההגנה את המידע האמור (ראה לעניין זה מקרה דומה בת"פ 1785/09). 12. חרף תגובת המשיבה בשאלה שבמחלוקת (מב"דים שעומדים לחובת המתלונן 2), שמתיישבת עם הקביעה של בית המשפט העליון בהלכת בנזרי פיסקה 22, דהיינו - "כדי להסיר כל ספק, אני שבה ומציינת כי מדובר אך ורק בתיקים שהסתיימו בהרשעות - לא בתיקי מב"ד ולא בתיקים שנסגרו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה (סעיפים 11 ו-11א. לחוק המרשם)." לא השכילו ב"כ העוררים להפנות לפסיקה אחרת של בית המשפט העליון התומכת בגישתם בעתירה הספציפית, אלא בחרו לתת פרשנות מרחיבה למשמעות של "חומר חקירה" הקשור לסעיף 74 לחסד"פ. 13. לאחר שעיינתי בגיליונות הרישום הפלילי של המתלוננים 1 ו - 2, ובחנתי את טיעוני ב"כ העוררים בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה של בית המשפט העליון ובעיקר שאלת הרלוונטיות להגנת העוררים, הגעתי לאותה מסקנה שהגיע אליה בית משפט קמא מאותם נימוקים, ועל כן דין הערר להידחות.משפט פליליעדיםדיוןרישום פלילי