בקשה של ההורים (אפוטרופוסים) להפסיק תביעה של קטין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה של ההורים (אפוטרופסים) להפסיק תביעה של קטין: השלב בו מצוי משפט זה הוא שלב של אחרי קדם משפט ולפני שמיעת ראיות. בשלב זה ביקשו בזמנו הורי התובע, הפועלים כאפוטרופסים שלו, להפסיק את התובענה (לפי תקנה 54לתקנות סדר הדין האזרחי). אין צורך שאחזור כאן על הנסיבות העובדתיות של בקשה זו, משום שהן פורטו בהחלטתי מיום 13.9.94(להלן ההחלטה הראשונה). באותה החלטה נעתרתי לבקשה להפסקת הדיון בתנאים מסויימים, הכל כפי שפורט בה. על החלטה זו הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט העליון. במהלך ערעור זה הגיעו הצדדים להסכם שבית המשפט העליון נתן לו תוקף של פסק-דין. לפי אותו פסק-דין נתקבל הערעור, ההחלטה המתירה הפסקת הדיון בוטלה "... והתובענה תוחזר לבית המשפט המחוזי בירושלים והצדדים יהיו רשאים לפנות תוך 45יום אל המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בשאלות הבהרה לענין האפשרויות של החמרה במצבו של המשיב בעתיד ולענין האפשרות לחזות את היקף הטיפולים והעזרה בלימודים ולענין השלכת נכותו על תפקודו בעתיד. לאחר שתינתנה תשובות המומחים, יטענו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי לענין הפסקת התובענה ובית המשפט יתן החלטתו מחדש". בעקבות הסכמה זו פנו הצדדים למומחים הרפואיים (פרופ' שטיינברג - נוירולוג ילדים, וד"ר מטרני - פסיכיאטרית) , שאלו מה ששאלו, והמומחים השיבו מה שהשיבו, ולאחר מכן חזרו הצדדים וסיכמו טענותיהם. כל אחד מהצדדים בוחר לו את "הצימוקים" הנראים לו מועילים לטעוניו, מתוך תשובות המומחים. המעיין ב"צימוקים" אלו במנותק מהבחינה הכוללת של הבעיה, יכול אולי להתרשם (כפי שטען אחד הצדדים בסיכומיו), שיש בהם דברים הסותרים אלו את אלו. בחינה כוללת מצביעה כמובן שהדבר איננו כך. כל בר - בי - רב מבין שמיום שחרב בית המקדש לא ניתנה נבואה אלא לשוטים. המתימר לנבא בוודאות את העתיד עלול להכניס עצמו, חלילה לאותה קטגוריה. היה זה איפוא נבון מצידם של המומחים לסייג את התשובות שיש בהם חיזוי של מצב עתידי, בכך שאין מדובר ביותר מהערכה שהעתיד יכול להפריך אותה. מנגד, כשנתבקשו המומחים ליתן הערכה על העתיד, הם עשו כן, כשהם מתבססים על עובדות רפואיות וסטטיסטיות, כפי שהם נוהגים לעשות במקרים רבים. אין איפוא סתירה בין הדגשת המומחים את אי הוודאות אודות שיקרה בעתיד, לבין האפשרות ליתן במגבלות כאלו או אחרות, הערכה שיש בה כמובן מידה של אי וודאות. צד המדגיש את אי הוודאות שבתשובות המומחים ורואה בה את חזות הכל לוקה בהצגת עמדה לא נכונה של המומחים, בדיוק כפי שטועה חברו הרואה בעצם האפשרות ליתן הערכה על העתיד את חזות הכל. יש קורלציה ברורה בין אורך הזמן החולף מיום שאדם נפגע בתאונה, לבין הדיוק של הערכה עתידית על מצבו עקב פגיעותיו באותה תאונה. ככל שאנו מתרחקים מיום הפגיעה, כן גובר הסיכוי לחיזוי מדוייק יותר, משום שהזמן שחלף מספק נתונים שיש בהם לעזור ולהקל על חיזוי העתיד. בין נתונים אלו: קצב הריפוי, אופן הריפוי (או חלילה התדרדרות), תסמונות שונות שאינן נעלמות עם הזמן, ועוד כיוצא בזה נתונים רפואיים וסביבתיים מהם ניתן ללמוד הרבה. אך טבעי הוא שרופא הבודק פצוע תאונה בחדר המיון, יישאל על-ידי הנפגע או קרוביו מה סיכויי ההחלמה, ורק אנושי הוא שהרופא יבין שהשואלים זכאים למענה. בדרך כלל הוא אכן נותן מענה, ואולם מענה זה אפוף אי וודאות גדולה בהרבה מהערכה רפואית שתינתן כעבור זמן. עינינו הרואות שבשני המקרים מדובר בהערכה רפואית, ואולם סיכויי ההתאמה למציאות העתידית של כל אחת מהערכות אלו יהיו שונים לחלוטין, לטובת חוות הדעת המאוחרת. הוצאת "צימוקים" מתשובות המומחים, "כשצימוק" אחד עוסק בוודאות העתידית, ומשנהו-בעצם היכולת לעשיית הערכה, איננה תורמת דבר ואין בה כלום. בהחלטה הראשונה סברתי שבקשת הקטין, שהוגשה על-ידי הוריו - אפוטרופסיו, להפסקת התובענה, על מנת להגישה במועד בו יכולת חזוי העתיד תהיה קולעת יותר, היא לגיטימית, אינה נגועה בחוסר תום לב ואיננה שימוש לרעה בהליכי משפט. לא זו אף זו, סברתי אז שההורים נוהגים כהלכה כשאינם מוכנים להמר על רווחתו של בנם, והם מבקשים לבסס את קביעת הפיצויים על תשתית מעודכנת יותר ובטוחה יותר. כאפוטרופסים הם חבים כלפי בנם חובה של זהירות וחובה של הפעלת שיקול דעת נכון, ואם אין השעה דוחקת לקבלת פיצויים כבר בשלב זה, אין סיבה, לכוף אותם להמר על רמת הסתברות רפואית וסטטיסטית הנראית להם בלתי מספקת בשלב זה. על מידת הכנות שבפנייתם ניתן להסיק גם מכך שאיש אינו תוקע כף לידיהם, שבעתיד יקבלו פיצויים גבוהים יותר מאלו שהיו נפסקים היום. ייתכן גם ייתכן, ואולי ביתר הסתברות (ואולם בודאי לא בפחות סיכוי), שקביעת הפיצויים על בסיס נתונים שיהיו בעתיד תהיה ברמה נמוכה יותר, זאת בשל הטבת מצב התובע. אם אני מבין נכון את עמדת הנתבעים, הרי שהם סברו שיכולת חיזוי העתיד בהווה, היא יכולת טובה, וחלוף הזמן לא ייטיב משמעותית יכולת חיזוי זו. ברור שאם הם צודקים, קורסת נופלת גישת ההורים. במקרה כזה לא רק שדין בקשת התובע להדחות, אלא שייתכן שהיא אכן נגועה בחוסר תום לב. ביני לביני - עצם להיטות הנתבעים לשלם פיצוי עתה, ולא בעתיד, היא אינדיקטור אפשרי, לחששם לשלם בעתיד יותר, עקב הרעה במצב. אני מבין שהנכונות של הצדדים לבחון את מידת הדיוק שבהערכה רפואית בהווה, היא שעמדה ביסוד הסכמת הצדדים בערעור. לצורך כך הם שאלו, כאמור, את המומחים שאלות הבהרה, ועל בסיס התשובות לשאלות אלו, טוען כל אחד מהם, זה בכה וזה בכה. נראה לי שהפירוש הנכון של תשובות המומחים, ובעיקר של תשובת פרופ' שטיינברג, היא, שאמנם ניתן לבסס הערכה עתידית של נזקי הגוף והנפש של התובע, על בסיס מצבו בעבר ובהווה, ועל בסיס היסק מנתונים סטטיסטיים המבוססים על התפתחות נזק מסוג זה אצל אחרים, ואולם עדיין תהיה הערכה זו רחוקה מלהיות מדוייקת. גיבוש מלא של דעה זו מצוי במסקנת פרופ' שטיינברג המובאת בסוף מכתבו מיום 22.5.96לב"כ התובעים, לפיה: "הנני סבור כי יש 02הגיון בדחיית הדיון בתיק הנ"ל בשלב זה, ולהעריך את מצבו של עומר מחדש לאחר גיל ההתבגרות". מסקנה זו מושתתת בין השאר על תשובות שנתן המומחה לשאלות אחרות. בתשובה לשאלות 6- 10אמר המומחה בין השאר ש"לא ניתן לנבא את ההשלכות לממצאים אלו על תפקודו של עומר בגיל ההתבגרות, כיוון שהדבר תלוי בתהליך השיקום, בתהליכים סביבתיים, ובעצם השפעות של גיל ההתבגרות... ניתן לבדוק אם לבעיות אלו יהיו השלכות על תיסכולים ודימוי עצמי 02רק בגיל ההתבגרות ולאחר תהליך שיקומי. לפיכך הנני סבור כי ההערכה על מידת ההשלכה 02של ממצא זה על תיפקודו היא מוקדמת ויש 02לחכות לגיל ההתבגרות כדי להעריך את מידת ההשפעות הללו..." (ההדגשות כאן ובהמשך שלי - ו.ז.). גם תשובתו לשאלה 21משתלבת יפה במסקנתו הסופית. נאמר שם ש"תהליך ההחלמה מחבלת ראש היא כאמור שילוב של תהליך טבעי יחד עם עבודה שיקומית... יש פגועי מח הדורשים טיפול קצר, ויש שדורשים טיפול ממושך יותר, הדבר צריך להקבע בכל מקרה לגופו". ובתשובה 27אומר המומחה ש"גיל ההתבגרות יכול להשפיע לשני הכיוונים לגבי עתידו של עומר, יש 02שהוא משפר את המצב, ויש שהוא מעלה ו/או מחריף קשיים קיימים". נראה לי שזו מהות חוות הדעת של שני המומחים, ככל שהן נוגעות לשאלת 02דיוק ההערכה. לצד זה לא שללו המומחים שניהם, את האפשרות לעשות הערכה היום, כל זה בכפוף למידת הדיוק, הכל כפי שנאמר לעיל. צריך כאמור להבדיל בין השנים, היינו, בין האפשרות לעשות הערכה רפואית, לבין דיוקה של הערכה זו. נראה לי שכשכל הנסיבות מובאות בחשבון, ובכלל זה שהמשפט טרם החל, שחוות הדעת הנוכחיות יהיו ראיות גם בעתיד (בצרוף כמובן לחוות דעת שיהיו אז מעודכנות), שהרופאים בתביעה עתידית יהיו, ככל שהדבר ניתן, אותם רופאים, שהסיכון והסיכוי מאי המשכת ההליך עתה מתיחס במידה שווה לשני הצדדים, שמדובר בקטין שהוריו צריכים ורוצים לשמור ולהגן על זכויותיו, ואינם נזקקים לפיצויים מידיים לצורך טיפול שוטף, שבכל הנסיבות הללו, אין סיבה לכוף על ההורים ועל התובע קיום משפט בהווה זאת בניגוד לרצונם. העובדה שהופעל על ידם שיקול דעת, הנראה להם עתה מוטעה, בהגשת התביעה בטרם זמן, אינה מעשה בלתי הדיר והוא ניתן לפיצוי כספי, מצבם של הנתבעים לא יורע עקב הפסקת ההליך עתה, אין ניצול לרעה מצד התובע של הליכי משפט בהפסקת ההליך, ואין גם חוסר תום לב מצדו או מצד נציגיו. טרחת היתר שנגרמה לנתבעים יכולה כאמור להיות מפוצה בהוצאות. בכל הנסיבות הללו אני נעתר לבקשת התובע ומתיר לתובע להפסיק את תביעתו, בתנאים שנקבעו על ידי בהחלטה הראשונה.קטיניםאפוטרופסות