קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת כונס נכסים לפרסם תרחישי הערכה בהסדר חוב: מונחת בפני בקשתו של כונס הנכסים הרשמי, לחייב הן את חברת דלק נדל"ן והן את נציגויות מחזיקי אגרות החוב בפרסום מקיף, מבוסס ומנומק של תרחישי ההערכה שבנה כל אחד מהצדדים ביחס להסדר החוב המוצע של דלק נדל"ן. זאת, בהתאם לנוסחה פשוטה יותר ואחידה שמציע כונס הנכסים הרשמי, ומטרתו לאפשר לכל הנושים, לרבות הנושים הקטנים יותר, הצבעה מושכלת באספות הנושים ההולכות וקרבות. הנציגויות, בתגובות שהגישו לבקשה, מסכימות באורח מסויג לחלקים מן הבקשה, בעיקר אותם חלקים המופנים כלפי הצד שכנגד. החברה ומר תשובה, לעומת זאת, מתנגדים להרחבת חובת הגילוי החלה עליהם, וטוענים כי כבר ביצעו גילוי נרחב וכן במסגרת ההצעה, בהתאם לדין; לראיה - חוות דעתו של מומחה מהשורה הראשונה המגבה את ההצעה ומסבירה את תרחישיה וסיכוניה. עניין לנו בהצעת הסדר נושים אשר אין חולק כי היא לא רק מן הגדולות (היקף חובות של כ-2.1 מיליארד ₪ לטובת מחזיקי אגרות החוב), אלא מן המורכבות והבעייתיות ביותר שנידונו בישראל. לא זו בלבד, שבניגוד להסדר נושים "קלאסי", בו נפדים החובות בעבור סך מסוים המשולם על-אתר או במספר תשלומים קבועים, ההסדר מתבסס על מגוון שלם של אמצעי תשלום, מהם מורכבים וכוללים רכיב משמעותי של סיכון וקשר מאולץ עם החברה לעוד שנים רבות; אלא שאף חלקים רבים מההסדר מסויגים בסייגים שונים, תלויים בקיום תרחישים בלתי-וודאיים כאלו ואחרים. כל זאת עד כדי כך שנראה כי חלק מהנושים תוהים, האם ההסדר המוצע משול למטוס שיש בו "כסא מפלט" עבור בעליו, היה ויתגשם תרחיש קיצוני, או שמא דווקא לכסא מפלט או מצנח שהודבקו מצדדיו כנפיים, בכדי שניתן יהיה לטעון כי "זהו מטוס". בלא צורך להאריך דברים על הצעת ההסדר, המכילה עשרות עמודים ומאות עמודי נספחים (לא כולל תיקונים מאוחרים יותר), הרי שמעבר לפרטיה של אותה תסבוכת, עומדת דילמה מרכזית אחת, פשוטה למדי להבנה, אולם קשה בהרבה לפענוח או יותר נכון לצפייה מראש: איזו חלופה, משתי אלו, תטיב או יותר (או למצער, כרוכה בסיכוי רב יותר וסיכון נמוך יותר) עבור הנושה הסביר: האם הסכמה להסדר נושים בעייתי ומורכב, שאין ספק כי הוא רחוק מלהיות מיטבי; ב. שמא, סירוב לו והליכה לפירוק. ספק אם עומדת וקיימת מחלוקת כי אופציית הפירוק, לכשעצמה, תניב לנושים תמורה זעומה בהרבה מן ההסדר, בעייתי ככל שיהא, וספק גדול אף יותר אם מי מהמצדדים בפירוק סבור כי ניתן יהיה לנהל את החברה לכשעצמה באורח ריווחי יותר באמצעות מפרקים. אלא, שאלה המצדדים בפירוק סבורים, בפשטות, כי קיימת אופציה טובה, באמצעות חקירות ותביעות אישיות כנגד מר תשובה ואולי אף גורמים אחרים. אשר, לדעת אותם מצדדים, יתכן והנזכרים לעיל, אחראים לכאורה לקריסת החברה או קמה נגדם עילה אחרת להשתת אחריות אישית, בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. אי לכך, הרי שלפי גישה זו, הסיכוי להביא - אף אם בעוד שנים, לאחר הליכים לא פשוטים של חקירה ותביעה - לחיוב של בעל השליטה והחברות הריווחיות בבעלותו במלוא או בחלק ניכר מחובות החברה, הינו בעל תוחלת רווח וסיכוי גדול יותר מאשר הסתמכות על ההסדר, כפי שהוא מוצע בידי בעלי השליטה כיום. זאת, בעיקר נוכח חלק מן הניתוחים הכלכליים, המעלים חשש משמעותי לאחוזי פירעון נמוכים מאד, כאשר מנגד יחסום ההסדר אף במקרה כזה את האפשרות לתבוע את בעל השליטה. דילמה זו העומדת בפני הנושים, אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא כל-כולה שאלה כלכלית של ניתוח סיכויים וסיכונים, המושפעת מגורמים רבים ושונים, העשויים להשתנות מזמן לזמן ובעיקר מנושה לנושה. כך, כאשר כל הנושים מודעים, או למצער חייבים להיות מודעים, לכך כי מדובר - למרבה הצער - בהחלטה שאין ממנה חזרה. יבחרו בהסדר וימצא כי שגו - עלולים הם למצוא את עצמם בדיעבד מול אחוז דיבידנד זעום, כאשר בעל השליטה משתמש ב"כסא המפלט" שנקבע בהצעה מבעוד מועד, ואף יהא חסין מתביעות אישיות; יבחרו בפירוק וימצא כי שגו - עלולים הם למצוא עצמם מול חברה מתפוררת, שספק אם יהיה ביתרת נכסיה כדי לממן דיבידנד משמעותי כלשהו לנושים הרגילים, בעוד התביעה האישית מתגלה כמורכבת וארוכה יותר משסברו, כאשר בעל השליטה מעמיד מולם "סוללת פרקליטים" וההליכים נמשכים ומתפרשים על פני שנים ארוכות; כל זאת בלא כל בטחון כי בסופו של יום תמצא עילה לחייבו, באורח אישי, בחובות החברה; אף כאן, הרי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור, היה ותתברר הבחירה דנן כשגויה, קלושה מאד שלא לומר אפסית. דברים אלו אינם מכוונים, מטיבם של דברים, בכדי "לרמוז" לנושים האם עליהם להעדיף הסדר בעייתי, על פני פירוק שתוצאתו אינה מובטחת, או שמא היפוכו של דבר. נהפוך הוא; כלל יסודי בדיני ההסדרים, הינו כי הזכות לערוך מאזן כלכלי כזה, וודאי וודאי במקרים המורכבים יותר, שייכת לנושים, ולהם בלבד; אל לו לבית המשפט להתערב בשיקול והחלטות מסוג זה, אף אם הוא סבור כי הנושים, או רובם, טעו או טועים טעות מרה. חשוב להבהיר; אין פירוש הדברים כי על בית המשפט להיות "פאסיבי" במובן המצמצם את תפקידו למעין "פקיד עם חותמת" המוציא תחת ידו מספר החלטות טכניות ובסופו של דבר חותם בלא שיקול דעת על החלטות אספת הנושים. אכן, התנהלות כזו יכולה להראות ראויה, לו היינו חיים בעולם "אידיאלי", בו התיאוריות מתגשמות אחת לאחת, וההתנהלות של הנושים והחברות נעשים "בתנאי מעבדה", כפי שאולי ניתן להתרשם בטעות מניתוחים אקדמאים, כאלו ואחרים, הנעשים הרחק מעולם המעשה - הכוונה לביקורת היוצאת כנגד "התערבות היתר" של בית המשפט בהסדרי נושים, ומניעת הנושים ו"כוחות השוק" לנהל את ענייניהם. אלא, שבפועל, המציאות, על פי רוב, שונה לחלוטין, וזאת בעיקר באותם הסדרים מורכבים, בהם "בוחשים" גורמים רבים ושונים, אשר לא תמיד האינטרס האמיתי שלהם פשוט וזהה למה שהוא נראה "על פני השטח". בית המשפט, פועל "בזמן אמת" ולכן נזקק לא אחת למצוא, או ליתר דיוק להמציא, פתרון על אתר על מנת שהסדר לא יקרוס. העובדה כי בית המשפט מצליח להביא את הצדדים, לא אחת, להסכמה, למהלכים כאלה, היא היא הנותנת כי בית המשפט מצווה וחייב, לעיתים, לנקוט ב"אקטיביזם" בהסדרי נושים, כדי להוציאם לאוויר העולם. יוצא, כי התפקיד ה"אקטיבי" של בית המשפט אינו בהפעלת שיקול דעת כלכלי עצמאי, משל עצמו, לגבי כדאיות ההסדר לעומת הפירוק או להיפך - עניין המסור אך ורק לשיקול דעתם של הנושים. תפקיד בית המשפט מיועד כל-כולו לשמירה על "תקינות כללי המשחק" של משא-מתן נאות, הקפדה כי הזכויות הניתנות לנושים בהתאם לסך נשיתם לא תרוקנה מתוכן, וצמצום יכולתם של גורמים מעוניינים, משני הצדדים, לבצע מניפולציות. כל זאת בכדי שיוכלו להשפיע מעבר למשקלם הראוי, להטעות את הנושים או לגרור את ההתדיינות למחוזות לא ענייניים (למשל, מניעת עריכתה של אספת הנושים על-ידי יצירת כמות אינסופית של התדיינויות טכניות מקדימות, עיוות יחסי ההצבעה באספות, וכיוצא באלו). כמו גם לקפח באורח בלתי הוגן אי-אלו מהנושים, בין אם באמצעות הצעה לא שיוויונית או באמצעות תמרון השולל מהאחרונים יכולת אמיתית לנצל את משקל נשיתם כדי להשפיע על קבלת ההסדר או דחייתו. הבקשה המונחת בפני היום, מצויה, כל-כולה, בתוך מתחם זה. עניין לנו בבקשה, אשר הוגשה כמעט "בדקה התשעים", ערב אספות הנושים. זאת, כאשר באורח בלתי שגרתי בעליל, מגיש הבקשה אינו אחד הנושים או החברה, אלא כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כ"מפקח על ניאוטראלי" על הליכי חדלות פירעון, ומייצג "שיורי" של אותם נושים קטנים אשר אין להם קול משמעותי, שלא לומר כוח מיקוח וידע מקצועי נרחב משל עצמם. בקשתו של הכונס הרשמי מוגשת, על רקע שלל התרחישים השונים והמנוגדים אשר הועלו חדשות לבקרים בידי צדדים מעוניינים, ואין ספק כי אף בנסיבותיו של הסדר פשוט יותר, די בהם בכדי לגרום מבוכה וקושי משמעותי לנושים (ובענייננו מחזיקי אגרות החוב) הקטנים יותר, שאינם מקורבים או בעלי השפעה על אחת הנציגויות. על מנת לסבר את האוזן, אחזור ואזכיר כי התרחישים השונים נעים מהערכה כי יינתן דיבידנד משמעותי מאד, שמא הרבה מעל 50% מסך הנשייה, עד לתרחישים המזהירים כי אחוז הפירעון הצפוי הינו זעום, ובמצבים מסוימים עשוי לרדת אל מתחת ל-20% מסך הנשייה - ואי לכך, להתקרב למעשה לתועלת, או שמא חוסר התועלת, הצפויה לנושים מניה וביי בהליכי פירוק; ואם אכן כאלו הם פני הדברים, מדוע לא לבחור בפירוק מלכתחילה, דבר שיאפשר לנושים, לכל הפחות, לנסות כוחם בחקירות והגשת תביעות כנגד בעל השליטה?אי לכך, עותר כונס הנכסים הרשמי כי אורה ל"בעלי התרחישים" המרכזיים- החברה מחד גיסא, והנציגויות מאידך גיסא, לפרסם באורח מסודר את התרחישים בהם הם דוגלים, תוך מתן מספר הבהרות, פרטים וחישובים התומכים בהם, בהתאם למספר כללים שמציע הכונס הרשמי בבקשה עצמה (סעיפים 9-10 ובעיקר 12 לבקשה). זאת ועוד; כונס הנכסים הרשמי מוצא חיזוק לעמדתו ברוח תיקון 18 לחוק החברות, אשר אמנם טרם נכנס לתוקף ואינו חל באורח רשמי על ההסדר הנוכחי, אולם ניתן אף ניתן להסיק מ"רוחו" על המגמה העומדת לנגד עיני המחוקק - טיפול, במקרה הצורך באמצעות מומחה ניאוטראלי - בדיוק באותם מצבים של חוסר וודאות; אותם מקרים המהווים "כר פורה" ליצירת תרחישים רבים ושונים, אשר הנושה הקטן וה"פשוט" עשוי למצוא עצמו הולך לאיבוד ביניהם, ומתקשה להגיע לבחירה והצבעה מושכלת. מעיון בעמדות הנציגויות עולה,כי באורח צפוי למדי, הן מסכימות (שלא לומר בחפץ לב) לחלקה של הבקשה המופנה כלפי החברה ומר תשובה, אולם מגלות שביעות רצון פחותה בהרבה מהחלק המופנה כלפיהן. בין היתר, עולה הטענה כי לשם עמידה בדרישות כונס הנכסים הרשמי, הן נזקקות לכך שהחברה תספק להן מידע נוסף, לרבות המידע ה"גולמי" שהועמד לרשות המומחה, שצירף חוות הדעת מטעם החברה עצמה; כמו כן, כי ראוי להקיש כבר עתה מתיקון 18 לחוק החברות ולמנות מומחה אובייקטיבי בעל גישה חופשית למידע, ועוד. החברה עצמה, לעומת זאת, מתנגדת במידה רבה לבקשה. לשיטתה, משעמדה החברה בדרישות הגילוי לפי התקנות הקיימות (ודי בזה, לשיטתה, לספק את כל הנדרש לנושים) אין כל מקום לחייבה בגילוי נוסף ורחב יותר. מהו הדין, אם כן? לכאורה, ניתן היה לגרוס כי בנסיבות רגילות, ספק אם היה מקום לקבלת בקשה שכזו, בוודאי שלא לגבי הנציגויות של הנושים השונים. כלל יסודי ובסיסי בעריכת אספות נושים, הינה כי לכל נושה יש שיקול דעת, כמעט מוחלט, להצביע כרצונו, ואף מנימוקים וטעמים העשויים להראות לנושים אחרים בלתי סבירים, או נסמכים על כרעי תרנגולת. מנגד, כאשר דרישות הגילוי השונות מצויות בתקנות, הרי שאין זה מובן מאליו לדרוש ממציע ההסדר גילוי רחב יותר, מקום בו אין הוא מעוניין בכך; זאת, כאשר לכאורה, מקום בו הוא בוחר לעמוד על קוצן של זכויותיו בעניין גילוי, עשויים הנושים עצמם "להענישו" באי-אמון, ואי לכך ליטות להצביע כנגד ההסדר עצמו. אלא, כפי שהוסבר קודם לכן, הסדר נושים זה רחוק מאד, בכמה וכמה מובנים, מאותו "הסדר רגיל": הן בהיקפו העצום; הן במורכבותו הרבה, והן באורח בו הוא משתרג על פני אינטרסים רבים ושונים, רבים מהם (למשל, דרך המשקיעים המוסדיים), נוגעים ישירות באינטרס של הציבור, או למצער פרטים רבים מתוכו. יוצא, כי אותו שילוב בין מורכבות רבה ומידה גדולה בהרבה מן הרגיל של חוסר וודאות וספקות (ולראיה, התרחישים השונים כל-כך והכמעט הפוכים שהועלו בשבועות האחרונים), חוברים לפערי המידע הקיימים ממילא בין הגופים המוסדיים לבין רבים מן המשקיעים הפרטיים. פערי מידע אשר, בנסיבות העניין, עשויים לפגוע מאד באפקטיביות של זכות ההצבעה של האחרונים, ובדרך זו - בתחולת עקרון השוויון ביניהם. זאת ועוד; בנסיבותיו החריגות של המקרה, אני מוצאת טעם רב אף בניסיונו של כונס הנכסים הרשמי להביא את הגופים השונים לפרט את תרחישיהם על בסיס ודרך חישוב דומים (למשל: מקורות ושימושים). כך, בכדי ש"המשקיע הקטן" לא יאלץ לעמוד במצב בו הוא נדרש להשוות "תפוחים לאגסים", במקום "תפוחים לתפוחים". מנגד, ספק גדול אם ניתן או ראוי לנצל בקשה זו, בעיקר נוכח העיתוי המאוחר כל כך של הגשתה, כדי לבצע "מקצה שיפורים" בהתכתשות הבלתי פוסקת בין הנציגויות לבין החברה. זאת, בין אם בכל הנוגע לאספקת מידע, ובין אם בתחומים אחרים. כוונת כונס הנכסים הרשמי, כפי שהובהרה הבהר-היטב בתשובתו הינה לדרוש מכל אחד מן "השחקנים המרכזיים" לפרט את התרחיש בו הוא דוגל, כ פ י ש ה ו א; שהרי חזקה על נציגות פלונית, למשל, כי הגיעה לתרחיש אליו הגיעה, והמכוון אותה להסכים או להתנגד להסדר כפי שהוא כעת, בהתאם לנתונים שיש בידה, ולא בהתאם לאלו שטרם או שלא סופקו לה (אם כי, מובן שאי אספקתם עשויה להביא את הנציגות לחשוד כי "יש דברים בגו", ולדחוף אותה להתנגדות להסדר - נקודה שאף אותה ראוי אף ראוי לפרט). אני מתחזקת בדעתי זו, נוכח הזמן המועט שנותר עד לעריכת אספות הנושים, כמו גם לשאיפה שלא להאריך עוד את אותה "סאגה", שאין ספק כי היא מתמשכת זמן רב מדי; וודאי שאין זה ראוי לדחות את האספות לתקופה של לפחות שבועות מספר, עד שניתן יהיה להכריע בהתכתשות חדשה אודות העברת מידע נוסף מן החברה לנציגויות. אכן; יתכן ויש רגליים לתהייה, האם החברה ומר תשובה לא תרמו תרומת-מה למצב זה של חוסר אימון מצד הנציגויות או רובן, בין היתר בניהול משא ומתן סלקטיבי, לא אחת בניגוד להוראות בית המשפט, אשר הורה על משא ומתן עם כל הנציגויות; ניסיון להתערב בדרכי ההצבעה בתוך הסדרות השונות; למהר ולאשר עסקאות רבות משקל אשר לגביהן עומדות תהיות, טרם עריכת האספות, ועוד. אלא שאף אם אלו הם פני הדברים, הרי שתרופתם של הנושים הינה בדרך הצבעתם, ולא ב"סיבוב חדש" של התכתשות, אשר ספק אם יועיל אף לעניינם הם. כך ובדרך דומה איני מוצאת מקום, לצערי, לקבל את ההצעה להקיש מתיקון 18 לחוק החברות ולמנות כעת מומחה ניאוטראלי. אודה, כי שקלתי ברצינות רבה הצעה אחרונה זו, מתוך מחשבה שאולי יהא בידי מומחה כזה להפיק תרחיש מבוסס שיוכל להועיל לנושים מחד גיסא, וליטול את עוקצה של המחלוקת בדבר גילוי המידע מאידך גיסא. אלא, שבסופו של יום אין מנוס מהמסקנה, כי השעה מאוחרת מדי לשם כך; ולא בכדי מורה תיקון 18 על דיון בעניין מינוי המומחה כבר משלב מוקדם מאד של הדיון בהסדר נושים; וודאי לא ברגע האחרון כמעט טרם כינוס האספות, כאשר ספק גדול אם אף הטוב שבמומחים יוכל, בזמן המועט שנותר, להגיע למסקנות ממשיות כלשהן, וזאת בלא דחייה נוספת, וארוכה מדי, בכינוס האספות. כל זאת כאשר ההליך מתמשך ומתנהל כבר פרק זמן לא מבוטל, וכאשר צו הפירוק עמד להיכנס לתוקף זה מכבר. אכן; דומה כי אין לדחות עוד את הרגע, בו תוכרע שאלת ההליכה להסדר או לפירוק; ואם אכן תרמה התנהלות מר תשובה והחברות בבעלותו לאי האמון שחשים חלק מן הנושים כלפי כנותו וטיב הצעותיו, הרי דומה כי אין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם בלבד. מסיבות דומות למדי, ספק גדול בעיני אם ניתן לשעות לרוב-רובה של התנגדות החברה. זאת, באשר בקשתו של הכונס הרשמי אינה מכוונת ל"דייג" של פריטים נוספים, אלא מיועדת להביא את החברה - כמוה כאת הנציגויות - לפרט באורח ברור, על בסיס שיטה אחת פחות או יותר, את התרחיש עליו היא מסתמכת כעת, והמהווה את הבסיס לעמדתה ולשיעור הדיבידנד שהיא מעריכה כי סביר כי יופק מן ההסדר במצבים אפשריים שונים. כל זאת, בדרך פשוטה, ברורה וישירה, אשר יסייעו אף לנושה הפשוט והלא מיומן להתמודד עימה באורח הוגן. מנגד, יש טעם בהסתייגויות החברה, וזאת בנקודה אחת בלבד: שוויה של "חלופת הפירוק". אין חולק כי שווי חלופה זו נסמך במידה רבה, אם לא בעיקר, על ערכה ואיכותה של עילת התביעה האישית כנגד מר תשובה וגורמים אחרים. זאת, באשר בלעדיה הרי אך נושים מעטים, אם בכלל, יסברו כי חלופת הפירוק "מחזיקה מים". ייאמר כי אין נפקא מינה אם עילת התביעה האישית נסמכת על הטענה כי עצם המהלך להפרדת דלק נדל"ן מהתשלובת (ובעיקר מחלקיה הרווחיים) נעשה שלא כדין; ב. בין אם בטענה להברחות נכסים או הטעייה מכוונת של מחזיקי אגרות החוב (או שמא "הרדמתם" תוך ניצול שמו המכובד של מר תשובה והאיתנות הפיננסית שיוחסה לו), או מכל טענה אחרת או שילוב של טענות. יתכן אף יתכן, כי עילות אלו אינן מופרכות על פניהן (בלשון המעטה), ויש בכוחן להסב למר תשובה נזק כבד בסופו של יום, היה והחברה תגיע לפירוק ולחקירות (שהרי, לא בכדי עמד הוא בתוקף על פטור מוחלט מתביעות אישיות כנגדו, כתנאי בסיסי להצעת הסדר כלשהי מצידו). אלא, שבמלוא הכבוד הראוי - לא מר תשובה ולא החברות בבעלותו הינן הגורם הראוי להעריך, מהו ערכה או סיכוייה של תביעה כנגדם הם. זאת כמעט בבחינת "אין העוף מעיד על ערכו בתוך סיר המרק, היה ויוחלט להכניסו לשם". לשון אחר; ספק גדול, אם ניתן לדרוש מאדם כלשהו הערכה ממשית של שווי תביעה אישית כנגדו, שלא לדבר על סיכוייה; אף אם יאלצו בית המשפט לכך, ספק אם להערכה זו יהיה ערך ממשי כלשהו. אי לכך, צודקת החברה בטענה כי לכל היותר, ערך חלופת התביעה האישית הינו עניין לתרחישים בהן דוגלות הנציגויות, היה והן מבכרות פירוק על פני הצעת ההסדר הנוכחית. סוף דבר; שקלתי בדבר, והגעתי למסקנה כי העמדה אותה מביע כונס הנכסים הרשמי, מאזנת באורח ראוי בין הצורך בפישוט והבהרת התרחישים השונים, שהינה חיונית, בנסיבות המקרה, לקיום מהותי של עקרון השיוויון בין הנושים, לבין אי-הרצון לדחות פעם נוספת את אספות הנושים, על-ידי מתן פתח להתכתשות חדשה אודות פריטי מידע, קל וחומר מינוי מומחה בשלב מאוחר זה. אכן, הצעה זו רחוקה מלהיות מושלמת; אולם בנסיבות המקרה, דומה כי היא בגדר "הרע במיעוטו", ואי לכך, יש לקבלה ברובה, בכפוף לסייג שבגוף החלטתי זו; וכך אני קובעת. אי לכך, יתכבדו הצדדים ויפעלו תוך 24 שעות ולא יאוחר ממחר בשעה 11:00, בהתאם לבקשת כונס הנכסים הרשמי. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש כי עניין לנו בהצגת אותם תרחישים שאימץ כל אחד מהצדדים, בהתאם למידע שכבר מצוי ברשותו. זאת, כאשר מקומה של "סנקציה" אודות סרבנות יתר לחשיפת פרטים, אם אכן כאלו הם פני הדברים, הינה באורח ההצבעה באספות הנושים. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. המזכירות תודיע לצדדים את החלטתי. כינוס נכסיםחוב