קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת ביטוח רכב מקיף: ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום (כב' השופט אליקים) מיום 13.12.09, לפיו נדחתה תביעת המערער לקבלת תגמולי ביטוח. מבוא מדובר בגלגול נוסף של פרשה, בגינה ניתן פסק דין ראשון ע"י השופט אליקים ב-28.10.07 [להלן: פסה"ד הראשון], עליו הוגש ערעור שנשמע בפני כב' השופט עמית, בשבתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה. פסה"ד בערעור, שניתן ב- 31.3.09, הורה על החזרת הדיון לבימ"ש קמא, כפי שיובהר בהמשך. ביום 13.12.09 ניתן ע"י השו' אליקים פס"ד נוסף והתביעה נדחתה פעם נוספת [להלן: פסה"ד השני], הוא נשוא הערעור בפניי. העובדות הצריכות לעניין, בקצרה המערער רשום כבעלים של רכב פולקסווגן גולף, שמספרו 4375210 [להלן: הרכב]. המשיבה, חברת ביטוח שביטחה את הרכב בכל המועדים בפוליסת ביטוח מקיף, לכל נהג כשיר מעל גיל 19 [להלן: המשיבה ו/או חברת הביטוח וכן הפוליסה, לפי העניין]. ביום 29.4.05 נפגע הרכב באורח קשה בתאונת דרכים [להלן: התאונה]. פגיעה, שהביאה לאובדנו המוחלט ((total lost. המבטחת סירבה לשלם למערער תגמולי ביטוח בגין נזקי הרכב, אף שקיבלה לידיה את שרידי הרכב ומכרה אותם. המערער הגיש תביעת פיצויים נגד חברת הביטוח, אותה העמיד ע"ס 121,040 ₪. התביעה הוגשה כתביעה שכנגד לתביעת השבת תגמולים ששולמו בגין תאונה קודמת שהוגשה מטעם חברת הביטוח. המבטחת חזרה בה מתביעתה וזו אינה עומדת לדיון עוד. ההליכים הקודמים בתיק פסה"ד הראשון בפסק דינו הראשון מיום 28.10.07, קבע בימ"ש קמא כי המערער איננו אמין וגם לא הוכח שהוא בעל הרכב, כפי שעולה לכאורה ממסמכי הרישוי. לגבי התאונה, נקבע כי המערער "לא היה ברכב בעת התאונה ומסיבות השמורות עימו הוא בוחר גם בנושא זה לבנות סיפור שלא ארע בפועל". מאחר שלא הוכח כי המערער נהג ברכב בזמן התאונה, קבע בימ"ש קמא כי לא אירע מקרה ביטוח וכי דין תביעתו, להידחות. בנסיבות אלה, לא ראה בימ"ש קמא טעם להידרש לטענות שהעלתה המבטחת בנוגע לתחולת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 [חוק הביטוח]. פסה"ד בערעור השופט עמית קבע בערעור כי הוכח שקרתה תאונה, המהווה מקרה ביטוח. אחר עבר לבחון אם מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, המקנים למבטחת פטור מתשלום תגמולים. בעניין הוכחת כוונת המרמה, קבע השופט עמית: "כדעתו של ולר, אף אני סבור כי לצורך הוכחת היסוד השלישי, לא די בעצם מסירת המידע הכוזב, ועל מנת להתחקות אחר כוונתו של המבוטח, על בית המשפט להתחשב במניע שלו במסירת המידע הכוזב. כך, לדוגמה, אם המבוטח מסר עובדה כוזבת לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני אשתו את העובדה שבאותה עת שהה עם המאהבת במקום אחר, אין בעצם מסירת המידע הכוזב כדי לקיים את היסוד השלישי, שהוא יסוד נפשי של כוונה להשיג תוצאה, כוונה של המבוטח לקבל מחברת הביטוח כספים שלא כדין. על כוונה זו ניתן לעיתים ללמוד מעצם הדיווח הכוזב, אולם לא די בדיווח הכוזב כשלעצמו, כדי להוכיחה" (סעיף 17 לפסה"ד). עוד קבע השופט עמית כי "כיוון שבית משפט קמא לא דן כלל בתחולת סעיף 25 ולא קבע כל ממצא עובדתי שעשוי להביא לתוצאה שאינה מבוססת רק על נטלי הוכחה, מצאתי לנכון להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שידון בסוגיה זו עד תום." פסה"ד השני משהוחזר הדיון הודיעו ב"כ הצדדים לבימ"ש קמא כי הגיעו להסכמה דיונית, לפיה לא יובאו ראיות נוספות ולא יחקרו עדים, אלא ביהמ"ש יכריע במחלוקות על סמך המסמכים בתיק. בסעיפים 13-14 לפסק דינו, קובע השופט אליקים: "שבתי ובחנתי את הראיות שהוצגו בפניי במסגרת ההליך הראשון והגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע על פי הראיות מי נהג ברכב ומה היו נסיבות התאונה. התובע לא רק שמסר עובדות כוזבות באשר לטענה כי נהג ברכב, (קביעה שהפכה חלוטה לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי), הוא בחר ביחד עם העדים מטעמו לערפל את התמונה ולהסתיר את האמת לא רק מחברת הביטוח אלא גם מבית המשפט. בראיות שהובאו בפניי רב הנסתר על הנגלה, מסיבות שלא הוכחו חברו להם התובע שכנגד ועדיו לעשות עסקאות שונות, ללא הגיון עסקי או משפטי ולצערי הם מסרו את הגרסה הכוזבת גם מעל דוכן העדים. אדגיש כי לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי שלא התערב כאמור בקביעה כי התובע לא נהג ברכב בנגוד לעדותו, עמדה לתובע האפשרות להביא ראיות ולהסביר מה היה המניע להתנהגותו. הייתי נכון לאמץ את הגישה המקלה ואם היה מסתבר כי דברי הכזב נמסרו מסיבות שאינן קשורות לתגמולי הביטוח הייתי מזכה אותו בפיצוי בגין נזקיו, אלא שהתובע ביקש למעשה גם בשלב זה לדבוק בגרסה שאינה אמת ולא להביא ראיות להסבריו מניעיו" (ההדגשה אינה במקור). נימוקים אלה ואחרים הובילו את בימ"ש השלום למסקנה כי יש לדחות את תביעת המערער פעם נוספת, מהטעם שלא הוכח מי נהג ברכב בזמן התאונה ו/או מה היה המניע של המערער לשקר בהודעתו. בהמשך, הבהיר השופט אליקים כי הוא ער לכך (ש)"נטל ההוכחה באשר לכוונת המרמה מוטל על המבטחת, המבקשת להנות מפטור מתשלום תגמולי הביטוח. אך בהתחשב בנסיבות כולן עמדה המבטחת בנטל המוטל עליה. גם אם אפרש את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, בגישה המקלה עם התובע, דהיינו בחינת המניע למסירת המידע הכוזב, הוכיחה הנתבעת את התקיימות הפטור מתשלום תגמולי הביטוח" (סעיף 18 לפסה"ד). סיכומו של דבר, השופט אליקים מבהיר: "לאחר ניתוח כל העובדות הכוזבות שמסרו התובע ועדיו לחברת הביטוח כמתואר בת/1 ובפסק הדין הראשון ובהתחשב בעובדה כי זהותו של הנהג ברכב ונסיבות התאונה הינם בידיעתו המיוחדת של התובע, ידיעה שאת תוכנה הוא בחר שלא לחשוף עד היום, הרי שניתן לקבוע כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה והראתה כי התובע פעל מתוך כוונת מרמה לקבלת תגמולי כספי הביטוח. לתובע ניתנה הזדמנות להראות מה היו מניעיו למסירת המידע הכוזב, אך הוא בחר להחריש ולמעשה להשאר עם גרסתו הכוזבת, למרות קביעת בית המשפט המחוזי. המניעים להתנהגות הפסולה הם בידיעתו של התובע והנתבעת אינה צריכה ואינה חייבת להוכיח גם את המניעים הנ"ל (אלא אם כן הם הובאו לידיעתה). מיותר לציין כי משבחר התובע להסתיר את זהותו האמיתית של הנהג- למעשה עד היום, אין לנתבעת אפשרות להביא את הראיה בנושא זה במקומו.  בהעדר ראיות אמיתיות מצד התובע, לא ניתן לדעת מי נהג ברכב והגורם לתוצאה זו הוא התובע. לא ייתכן לאפשר לתובע להנות ממידע כוזב שמסר כשהוא ממשיך ומשאיר את המידע האמיתי מכוסה בערפילים. גם על פי מהותו של חוזה הביטוח על פי תכלית חוק חוזה הביטוח, לא מוטלת על חברת הביטוח חבות מוחלטת כשהמבוטח מכשיל את אפשרות בירור קיום תנאי חוזה הביטוח. למען הסדר אבהיר כי המניע למרמה לא הוכח, בשל המידע שהוסתר ע"י התובע עד היום... התוצאה של דחיית התביעה מגשימה את תכלית המחוקק, משחברו להם 3 אנשים (והתובע בכללם) ותארו מקרה ביטוח בנסיבות לא אמיתיות באשר לזהות הנהג ובחרו במאוחד לשמור את המניע לדברי הכזב עמוק בליבם, זכאית הנתבעת לפטור מתשלום תגמולי הביטוח במקרה זה ויישאר הנותן ידו למרמה ושומר את פרטיה בידיעתו המיוחדת בלבד כשהוא יוצא מאולם בית משפט כש'ידיו על ראשו'" (סעיפים 21-23 לפסה"ד). טענות הצדדים בערעור המערער טוען כי פסה"ד השני של בימ"ש קמא שגוי כולו, באשר הוא מתעלם מקביעותיו החלוטות של בימ"ש לערעורים, לפיהן נטל הוכחת יסודות סעיף 25 רובץ על חברת הביטוח וכי היא לא עמדה בנטל זה. כמו כן בפסה"ד של בימ"ש קמא ישנן סתירות מהותיות, אותן לא ניתן ליישב. סתירות, מעצם הקביעה כי מצד אחד, הנטל הוא על המשיבה ומצד שני, הלכה למעשה, הנטל על המערער. ב"כ המערער מסתמך בעיקר על דברי השופט עמית בפסה"ד בערעור הראשון לפיהם: "הנטל להוכיח את שלושת היסודות המרכיבים את סעיף 25, מוטל על המשיבה. המשיבה לא הצליחה להוכיח את היסוד השלישי ובמצב דברים זה היה מקום לכאורה לקבל את הערעור. " (ההדגשה אינה במקור). לטענתו הוא הסתמך על אמירה זו ונמנע מלהביא עדים. הנטל להביא עדים היה על חברת הביטוח כדי שתוכל להוכיח את היסוד השלישי, כהנחיית השופט עמית. משהמשיבה ויתרה על הבאת ראיות וחקירת עדים, בימ"ש קמא היה אמור לקבל את הערעור, כפי שקבע השופט עמית. זאת ועוד, לא ברור מדוע בימ"ש קמא קבע כי תצהירו של החוקר הפרטי מטעם המשיבה לא נסתר וכי "תמיהות ותהיות עולות מעובדות אלו (מנתונים שנאספו ע"י החוקר הפרטי בדבר מעורבות הרכב בתאונה) שביחד מצביעות על כוונת מרמה לזכות בתגמולי ביטוח...". לטענת המערער, בימ"ש קמא לא היה רשאי לסטות מפסה"ד החלוט של השופט עמית ולבסס מסקנותיו על ראיות שכבר נשמעו. לגביהן, נקבע בפסה"ד בערעור, כי אין בהן כדי להוכיח את היסוד השלישי. בנוסף, המערער טוען כי בימ"ש קמא התעלם מכך שעל-פי גרסת המשיבה, מי שנהג ברכב במועד התאונה היה רפי והפוליסה היא לכל נהג מעל גיל 19. חברת הביטוח מעולם לא העלתה השגות בעניינו של רפי ועל-כן גם מהטעם הזה, לא ברור מדוע היא מתעקשת שלא לשלם לו התגמולים. המשיבה טוענת מנגד, כי פסה"ד של בימ"ש קמא מבוסס וצודק ואין מקום להתערב בקביעותיו. כל תוצאה אחרת הייתה מובילה למצב, בלתי מתקבל על הדעת, לפיו מבוטח המוסר גרסה כוזבת ואיננו מסביר מהם מניעיו, מצבו טוב מזה של מבוטח, המוסר גרסה כוזבת אך מחליט בסופו של דבר, לחזור בו ולחשוף את גרסת האמת, או אז נשללים ממנו התגמולים (מה שארע בפרשת מלכה, שתידון בהמשך). המשיבה מטעימה כי גם לפי שיטתו של המלומד ולר, המקלה עם המבוטח, שומה על המבוטח להראות כי לא התכוון לקבל תגמולי ביטוח במרמה. לטענתה, "אין שום בסיס בחוק או בפסיקה לטענה כי על חב' הביטוח להוכיח גם את המניע של המבוטח למתן המידע הכוזב, ובמידה והמבוטח שותק בעניין זה, וחב' הביטוח אינה מצליחה כי המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב היה להוציא ממנה כספים במרמה, זכאי המבוטח ששיקר בנושא מהותי...לכיסוי ביטוחי". דיון ומסקנות כבר עתה אבהיר כי לטעמי פסה"ד של בימ"ש קמא מבוסס ונכון ולא מצאתי עילה להתערב בו. בפסה"ד הראשון לא דן בימ"ש קמא כלל בשאלה אם חברת הביטוח הוכיחה את 3 הרכיבים הנדרשים לפי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח ובפסה"ד השני, ניתח את מלוא הראיות שנשמעו בהליך, תוך שבחן את הרכיב העיקרי לשמו הוחזר אליו הדיון, כוונת המרמה. ומצא כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו" (ההדגשה שלי). בהלכת נסרה נפסק כי התיבה "כוונת מרמה" כוללת שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העבודות הבלתי נכונות או הכוזבות. ראו: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, (ניתן ב- 19.5.98). כאמור, אין מחלוקת שבענייננו מתקיימים שני היסודות הראשונים. כך שנותר לבחון אם המשיבה הוכיחה את התנאי השלישי. שתי גישות רווחות בפסיקה, עליהן עמדו גם השופטים עמית ואליקים. גישה אחת גורסת כי די להוכיח מסירת ידיעה כוזבת ומודעות של המבוטח לכזב שבה, כדי לבסס את כוונת המרמה. במילים אחרות, לפי גישה זו היסוד השלישי הולך אחר שני היסודות האחרים וניתן להשליך מהם וללמוד מהם, גם על זה האחרון. עמדה כזו, ביטא למשל ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין קיסלב, משפסק: "אין חשיבות למניע שהביא את המשיב למסור ידיעות כוזבות. משעה שהמשיב מסר ידיעות כוזבות ביודעין למערערת מתקיימת בו כוונת המרמה. אם לא נקבע כך יתרוקן סעיף 25 מתוכן" [ע"א (חי') 4301/99 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קיסלב איגור (ניתן ב- 17.10.00)]. ההצדקות לגישה זו מגוונות, החל משיקולים מוסריים כלליים, לפיהם לא ראוי ליתן פרס לרמאי, או "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" וכלה בשיקולים תועלתניים-חלוקתיים, המבקשים למגר את התופעה, הרווחת יחסית, של מרמת ביטוח. בשים לב לטענה, כי מאפייני ההתקשרות מבטח-מבוטח ופערי המידע בין הצדדים גורמים לכך שאחוז לא מבוטל מהציבור אינו עומד בפני הפיתוי, הקרוי בספרות "סיכון מוסרי". כמו גם, העובדה שריבוי המקרים משליך על גובה שירותי הביטוח הנגבים מיתר הצרכנים (הישרים) ושגם המשאבים המוגברים שמשקיעות חברות הביטוח בחקירות ובחשיפת מימדי ההונאה, מגולגלים בסופו של דבר על ציבור המבוטחים. לכך מתווספים, מיעוט העמדות לדין פלילי והסנקציה האזרחית הדלה שבסעיף 25 בדמות שלילה מוחלטת של התגמולים, שיש הרואים בה ואולי בצדק, אלמנט שאיננו מרתיע כלל. ראו: ש' ולר, "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוי", עלי משפט, תשס"א. גישה שנייה, היא הגישה המקלה עם המבוטח, כפי שציין השופט עמית ושהמלומדים ש' ולר ו-י' אליאס, כל אחד בספרו, מצדדים בה, גורסת כי בטרם נשללת מהמבוטח הזכות לתגמולים יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעתו הכוזבת. כיוון שייתכנו מקרים - כמו סיפור המאהבת, שהעלה השופט עמית - בהם שיקול אחר, שאיננו הונאת חברת הביטוח, מעורב. אותו שיקול הוא שהביא את המבוטח למסור גרסה בדים אודות התאונה, נסיבותיה או שיעור הנזק ולכאורה, במצב דברים זה ובהנחה שלולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, אכן יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטח רק עקב כך. על-פי הגישה המקלה, כוונת המרמה היא יסוד נפשי, שיש להוכיחו בנפרד משני היסודות האחרים. נכון שבמקרים רבים מסירת גרסה כוזבת ומודעות לכזב שבה, במובן זה שאיננה תוצאה של טעות בתום לב, מקימה נגד המבוטח חזקה, שכוונתו הייתה לגרוף את כספי התגמולים. אך חזקה זו ניתנת לסתירה ומלבד מקרה המאהבת, אפשר לחשוב על מקרים נוספים, הבאים בגדר החריג. בפסיקות בתי-משפט נדונו בין השאר, מקרים של מבוטחים שמסרו גרסה כוזבת משום שביקשו למלט עצמם או אחרים הקרובים להם מאימת הדין הפלילי (ע"א (נצ') 1178/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אברמוב (ניתן ב-2.6.05). היה גם מקרה של מבוטחת שחששה מתגובת בעלה, עם היוודע לו נסיבות התאונה ולכן בדתה סיפור תאונה אחר מליבה (ת"א (שלום-ת"א) 196399/02 ביטוח ישיר, אי.די. אי. חברה לביטוח נ' הרוש (ניתן ב-14.7.03)). ולר, בספרו חוק חוזה ביטוח, 2005, טוען כי "מבוטח המראה כי מסר למבטחת מידע כוזב אך לא התכוון לקבל תגמולי ביטוח שאינו זכאי להם, יופטר מהתוצאה הקשה של שלילת תגמולי הביטוח, וזאת אף אם נהג באדישות או בפזיזות. חשיבותו של היסוד השלישי באה לידי ביטוי במקרים שבהם חטא המבוטח במצג שווא בכוונת מרמה, אך לא התכוון להוציא מהמבטחת כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות" (עמ' 550-551). (ההדגשה שלי ח.ה.). אין לכחד, שתי הגישות מעוררות קשיים לא מבוטלים. לפי הגישה הראשונה, נמצא שאנו מאיינים לגמרי את היסוד השלישי (ראו: ולר בעמ', ואליאס בעמ' 996) ואילו לפי הגישה השנייה, המקלה עם המבוטח, אנו נותנים למעשה, יד לשקר. יפים בהקשר זה דברי ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בפרשת מלכה: "כאמור, בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, נעדרת הדרישה לקיום קשר סיבתי בין המִרמה לבין תשלום דמי הביטוח. ראינו שהפסיקה ובעיקר פסיקת בית המשפט העליון לא קבעה, כי נדרש תנאי נוסף על אלה שהזכרנו. לדידו של בית המשפט העליון, די בכך שהתקיימו שלושת היסודות של הסעיף כדי לשלול תגמולי הביטוח. נראה שתוצאה זו עומדת גם במבחן הפרשנות התכליתית. המחוקק הקל עד למאוד בחובת הגילוי המוטלת על המבוטח, אך מאידך סבר, כי יש להחמיר עם מי שמסר פרטים שאינם נכונים בכוונת מרמה. כפי ראינו, הסעיף נועד, בין השאר, להרתיע מבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות הנוגעות למקרה הביטוח או לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא הפטרו המוחלט של המבטח מחבותו. אין ספק, שלו המשיבה או בעלה היו יודעים כי יקבלו את תגמולי הביטוח, לא היו מנסים להטעות את המערערת. מתן התגמולים יהווה פרס לרמאי שלא ידע אודות המצב המשפטי." ראו: ע"א (י-ם) 9625/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה, (ניתן ב-5.9.07)). גישה זו, כמפורט גם בפסה"ד של השופט עמית והייתה גם לנגד עיני השופט אליקים בפסק דינו. מקובלת עליי העמדה כי מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאיננו קשור לתנאי חבות המבוטח עפ"י הפוליסה, לא יהיה מקום לפטור את המבטח וכי בסופו של הליך, הנטל להוכיח את כוונת המרמה מוטל על המבטח. כך לדוגמא במקרים בהם הפרטים הכוזבים שוליים ו/או אינם משמיטים את קיומה של חבות עפ"י הפוליסה, עצם השקר לא ילמד על כוונה לרמות. לא כך לעניין נטל הבאת הראיות. ידוע כי זה עובר מצד לצד. מקום בו מדובר בפרט כוזב לגבי רכיב שביסוד שאלת החבות, על המבוטח מוטל להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. משגילה המבוטח את העובדות הנכונות, או אלו התגלו במהלך המשפט, עובר הנטל למבטח. רק אם יוכיח האחרון כי עפ"י העובדות הנכונות, המבוטח אינו זכאי לפיצוי, יהא בכוחו להרים את נטל ההוכחה כי מסירת המידע הכוזב נעשתה בכוונת מרמה. מה היה המניע של המערער במסירת ההודעה כוזבת? רק לו הפיתרונים. בימ"ש איננו בוחן כליות ולב וגם לחברת הביטוח אין כלים באמתחתה, באמצעותם תוכל לנתח התנהגותו של המבוטח ולשחזר מה היה המניע שלו. אין זה ראוי ואין זה סביר להטיל על המבטח את החובה להוכיח מה היו מניעי המבוטח לשקר בשאלה מהותית לבחינת החבות. מקום בו המבוטח איננו מסביר את מניעיו למסירת הפרטים הכוזבים, ניתן להסיק כי השקר נעשה בכוונה לרמות, כפי שקבע בימ"ש קמא. בענייננו הוכח כי המערער לא נהג ברכב. חברת הביטוח אומנם העלתה השערות לעניין מי שנהג ברכב, אך לא הובאו שום ראיות פוזיטיביות שיאפשרו קביעה מי נהג ברכב במועד התאונה והשערות אלו אינן מחייבות אותה. אין ספק כי זהותו של הנהג במועד התאונה היא פרט מהותי לבחינת החבות. עובדות אלו, לגבי זהות הנהג והמניע לכך שהמערער מסר כזב, כאילו הוא נהג ברכב במועד התאונה, היו בידיעת המערער והוא בחר להשאירן עלומות. משכך בצדק קבע בימ"ש קמא כי בחינת מכלול הראיות שהיו בפניו מלמדת כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה. נותר עוד להתייחס לטענת ב"כ המערער כי הסתמך על דברי השופט עמית לפיהם "היה מקום לכאורה לקבל את הערעור", כיוון שלא הוכחה כוונת המרמה. מכאן ביקש המערער ללמוד כי על המשיבה היה להוסיף ולהביא ראיות ומשלא עשתה כן, היה על ביהמ"ש לקבל את הערעור עפ"י דברים אלו. לטעמי האמירה הנ"ל הייתה אמרת אגב בלבד. הדיון בקיומו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח הוחזר לדיון בבימ"ש קמא. כפי שכבר קבעתי, על המערער היה להמציא ראיות לעניין רכיבים שלילים שבידיעתו בלבד והוא לא עשה כן. על מנת שלא להכשילו, עקב טענתו להסתמכות על אמרת האגב הנ"ל, הצעתי לב"כ המערער להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא, על מנת לאפשר למערער להבהיר מי נהג ברכב ולהסביר מה היו מניעיו במסירת המידע הכוזב לחברת הביטוח. אלא שהמערער דחה הצעה זו וביקש כי יינתן פסה"ד. כאמור, פסק הדין נכון וצודק ודין הערעור להידחות. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 6,000 ₪. הסכום הנ"ל יועבר למשיבה מתוך הפיקדון, ככל שהופקד. רכבביטוח רכבפוליסהתביעת ביטוח