סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה עוסק בדיון מהיר בבית הדין לעבודה: 31.   (א)  בתובענה כאמור בסעיף 24(א)(1) או (3) לתשלום סכום שלא יעלה על הסכום שקבעו שר התעשייה המסחר והתעסוקה ושר המשפטים ידון בית דין אזורי בדרך של דיון מהיר על-פי הוראות סעיף זה; הסכום האמור ייקבע על-ידי השרים בהתייעצות עם נשיא בית הדין הארצי, עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה ועם ארגונים ארציים של מעבידים שלדעת השרים הם יציגים ונוגעים בדבר, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.            (ב)  בדיון מהיר לא יהיה בית הדין כפוף לסדרי הדין, והוא יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה.            (ג)   בדיון מהיר תהיה לבית הדין האזורי סמכות לפסוק לדין או בהסכמת בעלי הדין - לפשרה.            (ד)  פסק דין של בית דין אזורי בדיון מהיר אינו נתון לערעור, אלא אם כן נשיא בית הדין הארצי או סגנו או שופט של בית הדין הארצי שנתמנה לכך על-ידי הנשיא נתנו לכך רשות.            (ה)  בית דין אזורי רשאי, בין מיזמתו ובין לבקשת צד, להפסיק את הדיון המהיר מבלי לפסוק בו, אם מצא כי נושא הדיון, הבעיות השנויות במחלוקת, או היקף הראיות הדרושות לבירור הענין אינן מאפשרות דיון מהיר או שמן הצדק להפסיק את הדיון המהיר מבלי לפסוק בו. הופסק הדיון המהיר כאמור - ימשיך בית הדין האזורי לדון בתובענה בדרך הרגילה. ##להלן פסק דין בנושא דיון מהיר בבית הדין לעבודה:## 1. זהו פס"ד בתביעתו של התובע לתשלום שכר עבודה, ופדיון חופשה שנתית. 2. הדיון התקיים במסגרת דיון מהיר להוכחות לפי ס' 31 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט - 1969. 3. הפלוגתאות כפי שעולות מהתיק הן: א. מה היה שכרו היומי של התובע - 130 ש"ח כטענתו, או 110 ש"ח כטענת הנתבע. ב. האם התובע עבד כשכיר בכל התקופה הנתבעת, כטענתו, או שחלק מהזמן, עבד אצל קבלן המשנה של הנתבעת. ג. האם התובע קיבל את מלוא התמורה בגין התקופה בה עבד כשכיר אצל הנתבע, או שלא שולמו לו הכספים כטענתו. 4. בפני בית הדין העידו - מטעם התובע: התובע בעצמו. מטעם הנתבע: הנתבע, מוטי אביב וכן עד נוסף מטעמו בשם עבד אבו ראג'ב. 5. עדויות הצדדים עדות התובע: א. לדברי התובע עבד לפי שכר יומי של 130 ש"ח, ולא קיבל משכורת בגין חודשיים - חודשיים וחצי, מן הסכום הנתבע כשכר עבודה 420, 4 ש"ח ביקש להפחית את הסכומים של 300, 2 ש"ח שקיבל לדבריו וכן 650 ש"ח. (ולפי זה יוצא כי נשאר בגין שכר עבודה שלא שולם סכום של 470, 1 ש"ח). לדברי התובע, אומנם עבד אמר לו מה לעשות, אך הנתבע, כמנהל אמר לעבד מה לעשות. בחקירתו הנגדית הכחיש כאילו קיבל כספים לסיום החשבון, כמו כן, דחה את גירסת הנתבע כאילו ביקש צ'ק נוסף בטענה שהצ'ק שקיבל כובס. התובע לא פרט ולא הסביר כיצד הגיע לסכומים הנתבעים ואף לא מהי התקופה המדויקת בה עבד ולא קיבל משכורת. ב. עדותו של עבד אבו ראג'ב: לדבריו נכח כשהתובע קיבל 650 ש"ח, לאחר מכן כשהיו באוטו קיבל 200 ש"ח, וכן נתן לו צ'ק על סך 2000 ש"ח ולאחר מכן 300 ש"ח במזומן. לדבריו גם היה נוכח בשיחה עם הנתבע בו שוחחו על הצ'ק שכובס, והנתבע ביקש ממנו חתיכה מהצ'ק. לדבריו הוא עצמו עבד אצל הנתבע כקבלן,והתובע היה עובד שלו בחלק מהזמן ושולם לו משכורת. לדבריו הנתבע נתן לו צ'ק על סך 000, 2 ש"ח, מתוך זה הגיע לו על עבודתו בקבלנות 750, 1 ש"ח, והיתרה היתה עבור גמר חשבון עם התובע. לדברי העד שכרו של התובע עמד על 110 ש"ח ליום. עדות זו אמינה על בית הדין. ג. עדותו של הנתבע: לדבריו קיבל התובע 110 ש"ח ליום ועבד בחודש דצמבר 15 יום, שאר הימים עבד לדבריו אצל עבד, שעבד אצלו כקבלן משנה, וכי נערך עמו גמר חשבון של 000, 2 ש"ח אותם קיבל בצ'ק לדבריו. 6. עדותו של הנתבע אמינה על בית הדין וקיבלה חיזוק מעדותו של העד עבד אבו ראג'. ביה"ד מאמין כי אכן היה ארוע בו התובע קיבל צ'ק על סך של 000, 2 ש"ח, לסיום כל ההתחשבנות בינהם, אך התובע הודיע על כך שהצ'ק כובס, וביקשו שנית, וכי ניתן לו בעקבות זאת סכום של 300ש"ח. גירסת התובע לענין זה איננה אמינה על ביה"ד, ונסתרה על ידי העד עבד אבו ראג'ב. 7. לענין שכר ליום עבודה. התובע טוען כי קיבל 130 ש"ח (לאחר שתקופה קודמת קיבל 120ש"ח), הנתבע והעד טוענים 110ש"ח, בכרטיסי העבודה שהומצאו לבית הדין רשום את סכומי הכסף שקיבל התובע לפי 110 ש"ח,. וכי על פי סכום זה נערכו החישובים לתשלום. יצויין כי ביה"ד איפשר לנתבע להמציא תלושים אלו, ולאחר מכן נתן הזדמנות לתובע להגיב לענין זה, אך התובע לא הגיב. גם לענין זה אין בית הדין מקבל את גירסת התובע ומוצא אותה כלא אמינה, ביה"ד מקבל את גירסת הנתבע כי שכר עבודתו של התובע עמד על 110 ש"ח ליום. 8. לאור כל האמור לעיל, ביה"ד דוחה את תביעתו של התובע לשכר עבודה, שלא נתמכה בעדויות או בראיות אחרות, ומכל מקום לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו לענין תביעתו. 9. דמי חופשה כאמור, הנתבע המציא לביה"ד את כרטיסי העבודה לתקופת עבודתו של התובע, התובע, שהיה רשאי להגיב על האמור בכרטיסים אלו לא הגיב. ביה"ד מסיק אפוא כי האמור בכרטיסי העבודה משקף נכונה את ימי עבודתו בפועל של התובע. מבדיקת כרטיסי העבודה הללו, עולה כי התובע עבד בפועל 57 ימים (בלא להתיחס לימים בהם נרשם כי עבד על בסיס קבלני). אין טענה מצד הנתבע כי שילם לו דמי חופשה או כי התובע יצא לחופשה בשכר (אלא רק כי לא עבד ברצף ועל כן לדבריו לא מגיע לו). לפיכך יש לבדוק על פי החוק, ובהתאם למספר ימי העבודה שעבד בס"ה, כמה ימי חופשה מגיעים לתובע. חוק חופשה שנתית תשי"א- 1951 קובע כי: .3א. אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא בעד כל אחת מ- 4 השנים הראשונות 14 יום... ב. היה הקשר המשפטי בין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה והעובד היה באותה שנה. (1). לפחות 200 יום - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א). (2). פחות מ- 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א) כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר . 200 10. לפי סעיף זה יש לחשב את מספר ימי החופשה xימי העבודה בפועל חלקי 200 דהיינו: 4 = 200: 57 14X מאחר שאין טענה (ואף לא עולה מכרטיסי העבודה) שהתובע קיבל חופשה בפועל הרי שזכאי ל- 4 ימי חופשה ובס"ה, לפי חישוב של 110 ש"ח ל- 440 ש"ח . 11. סוף דבר התביעה לשכר עבודה נדחית. התביעה לדמי חופשה שנתית מתקבלת באופן חלקי. הנתבע ישלם לתובע 440 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום 01.02.96 ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה ישולם לתובע תוך 15 יום מיום המצאת פסק דין זה לידי הנתבע. 12. מאחר שרוב התביעה נדחתה, והתקבלה רק בחלקה - אין צו להוצאות. ערעור על פס"ד זה ברשות בלבד, בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים (ככר פקוד מרכז) תוך 15יום מיום המצאת פסה"ד לידי הצד המערער.דיוןדיון מהיר (בית הדין לעבודה)בית הדין לעבודה