דמי מחייה לילד נכה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי מחייה לילד נכה: התביעה בתיק זה הוגשה ע"י התובע בעקבות דחיית תביעתו לגימלת ילד נכה עבור בנו X, שהיה בן 11באותה עת. התביעה היא לדמי מחייה, עזרה בלימודים וסידורים לילד נכה, והוגשה ביום .1.11.93הנימוק לדחייה שניתן ע"י המל"ל היה כי הילד אינו תלוי בעזרת הזולת בביצוע פעולות היום יום בצורה חורגת במידה הניכרת מהרגיל אצל בני-גילו. בכתב התביעה שהוגש ע"י התובע נאמר כי הילד זקוק מאוד לעזרת הזולת, הוא לא מסוגל לעזור לעצמו בעשיית צרכיו. כמו כן סובל מפיגור שכלי חמור ומהתעלפויות ומקבל תרופה יומית בהמלצת בי"ח מאיר. בכתב ההגנה נטען כי, עפ"י בדיקת אחות בריאות הציבור והחלטת רופא, אין הילד תלוי בעזרת הזולת בצורה חורגת במידה ניכרת מבני-גילו, וזאת בהתאם להוראות תקנות הביטוח-הלאומי. התובע נתבקש להגיש תצהיר עדות ראשית, ובו טען כי בנו X כבן 11, לומד בבי"ס לחינוך מיוחד, וכי מלבדו יש במשפחה עוד 11ילדים, ש- 10מתוכם מתגוררים בבית. האב הוסיף בתצהירו כי מאז תאונת הדרכים שעבר הילד הוא סובל מהתקפים אפילפטיים פעם בשבוע וחייב להימצא תחת השגחת אימו, זאת משאחיו חוששים ממנו בזמן ההתקף ואינם יכולים להשגיח עליו. האם צריכה לטפל בכל שאר הילדים ואין ביכולתה להשגיח על הילד תוך הזנחת שאר עבודות הבית והטיפול בשאר הילדים. הילד מתעקב לבצע פעולות היום יום בכוחות עצמו, דהיינו להתרחץ ולהתלבש, ואימו ואביו נאלצים לעשות זאת באמצעי כפייה. הוא גם אינו לוקח לעצמו אוכל או שתיה. כאשר אין משגיחים עליו הוא עלול לצאת לשדות ולהעלם או לבצע מעשים שאינם ברי שליטה. הוא גם מתנהג באלימות ומכה את שאר אחיו ואדם מבוגר חייב להשגיח עליו. הילד גם סובל משיתוק בצד השמאלי של גופו ומתקשה בהליכה. הוא גם אינו מקפיד על ניקיון לאחר יציאתו מהשירותים וצריך להחליף לו את בגדיו לנקותו. אשר על כן, הוא זקוק להשגחה מתמדת של אדם מבוגר. בחקירתו הנגדית חזר התובע על האמור בתצהירו, תוך שהוא מדגיש את העובדה שהתובע ואישתו אינו מצליחים לשכנע את הילד לרחוץ פנים ולכן אימו רוחצת את פניו וידיו. כאשר הוא אוכל הוא מלכלך את כל בגדיו. עוד טען כי אם הוא מתלבש, הוא לובש את בגדיו הפוך ויש צורך להלבישו מחדש. כאשר הוא הולך לשירותים הוא מלכלכך את מכנסיו ויש צורך להחליף לו מכנסיים. אחות בריאות הציבור, הגב' פוקס, ציינה כי הדו"ח שלה משקף את מצבו התיפקודי של הילד. היא גם מאשרת שהילד סירב לשתף פעולה בזמן הביקור ושכב על הריצפה והשתולל וכי כל הרישום בדו"ח לגבי התיפקודים נעשה מפי האב. האחות היתה מוכנה לאשר, בחקירתה הנגדית, כי אם הדברים שהאב סיפר לה לגבי תיפקודו של הילד הם אמת, אזי תיפקודו של הילד הוא חריג ביחד לבני גילו. האחות סיפרה כי לא ביקרה בביה"ס וטענה כי אינה חייבת לעשות זאת. עוד ציינה כי לא נאמר לה שהילד סובל משיתוק בפלג גופו השמאלי, וכי המונח "אמיפרזיס" זוהי חולשה ולא שיתוק. האחות הוסיפה כי איננה יודעת להסביר מדוע הילד לא שיתף פעולה בביקור, ואף הוסיפה כי ייתכן והוא תודרך לעשות כן. עוד הוסיפה כי לענין ניידות, הילד איננו חריג לעומת ילדים אחרים. לגבי הלבשה, הוא מסוגל להתלבש ולהתפשט, אך הוא זקוק לדירבון. כנ"ל לגבי אכילה. הילד שולט על הפרשותיו, אך יש צורך לנקותו. לאחר שנשמעה אחות בריאות הציבור ביקש ב"כ התובע לזמן את הפסיכולוג אשר בדק את הילד X. בחקירתו הסביר הפסיכולוג, מר שאול בן-פורת, כי ערך את חוו"ד עפ"י שיחה עם האב בשתי פגישות ועפ"י הסתכלות בנבדק. הפסיכולוג הסביר כי לא דיבר עם הנבדק וכי הוא סבור שהתנהגותו לפיה הוא יושב עם שתי כפות ידיו שמכסות את פניו בבימ"ש, דבר שהתרחש גם בבדיקה, היא התנהגות חריגה מצבית בהתאם לסיטואציה. העד הוסיף כי בביה"ס אין התנהגותו כזאת, ולכן הסיק כי במקום שהוא אינו מכיר הוא מתנהג בצורה הימנעותית. הפסיכולוג ציין כי הופתע בבדיקה שערך מחוסר סבלנות שמגלה האב כלפי הילד. העד הוסיף כי על אף שאין לראות בהתנהגותו של הילד התנהגות תקינה, לא ניתן גם להגדיר אותה כהתנהגות חריגה באופן משמעותי, אלא המדובר בהימנעות אקטיבית, אך בכל מקרה אין כאן פיגור שכלי ולא היה גם מצב כזה טרם התאונה. גם עד זה ציין כי לא נאמר לו ע"י האב שהילד סובל מאמיפרזיס במחצית גופו, ולא התרשם ממגבלה שכזו בילד. העד הוסיף כי הילד אינו זקוק להשגחה, זאת בהתייחס לצד הפסיכולוגי התנהגותי, ואינו זקוק לתשומת לב מיוחדת מבחינת היגיינה נפשית. העד הוסיף כי הילד נמצא בבי"ס במסגרת שאינו מתאימה לו ואף מזיקה לו מבחינה נפשית וצריך היה להשאיר אותו במסגרת הקהילה שלו. העד הוסיף כי השיחה בינו לאב התנהלה בשפה הערבית. עד נוסף שנחקר לבקשת ב"כ התובע הינו ד"ר יהודה סינצקי אשר רשם את דוחו"ת שהוגשו לתיק ביה"ד וסומנו נ/ 2ו-נ/ .3עד זה ציין כי רשם את הדוחו"ת לאחר שיחות עם המשפחה ולאחר שביצע בדיקה גופנית בילד. הרופא ציין כי הנבדק לא שיתף פעולה ולכן ביקש את הבדיקה הפסיכולוגית ואת ביקור הבית. בחקירתו הנגדית אישר הרופא כי לא ביקש שהפסיכולוג יעשה בדיקה נוירופסיכולוגית, ואמר שהוא לא חושב שהפסיכולוג עושה בדיקות כאלה, אלא רק פסיכולוגים מומחים לדבר. העד טען כי ביקש מהפסיכולוג לבדוק את רמת הילד ואת תיפקודו. הרופא הוסיף כי אי אפשר לדעת ממה נובע אי שיתוף הפעולה של הילד, האם מחזות או מהפגיעה השכלית או מפיגור שכלית, אך טען כי תפקידו של רופא בועדה הוא לבדוק את התיפקוד, וכי מצא בדו"ח מבי"ח לוינשטיין שהילד מתפקד עצמאי. לאחר שמיעת העדויות ולבקשת ב"כ התובע ניתנה האפשרות להמציא לתיק ביה"ד את חוו"ד המומחה שהוגשה בתביעה בבימ"ש המחוזי בעניינו של הילד, כמו גם את תיקו הרפואי מבי"ח מאיר, לוינשטיין ובלינסון. לאחר זאת הוגשו סיכומי באי-כח הצדדים. ב"כ התובע בסיכומיו מפנה להוראות תקנות ביטוח-לאומי (דמי מחייה, עזרה בלימודים וסידור לילד נכה), ומציין כי הבחינה צריכה להעשות - האם כתוצאה מליקוי גופני נפשי או שכלי הנובע ממחלה תאונה או מום מלידה, זקוק הילד לעזרת הזולת בצורה החורגת במידה ניכרת מהרגיל אצל בני-גילו בביצוע פעולות היום יום? לטענתו, ילד הסובל מפגימה שכלית או נפשית וכתוצאה מכך אינו מבצע פעולה של רחצה או אכילה או ניקיון הגוף, יהיה קושי רב יותר ליישם את המבחן הקבוע בחוק ותשאלנה השאלות כגון: התחזות או העמדת פנים בעת אי שיתוף פעולה. במקרה שבתיק זה, טוען ב"כ התובע, כי הגורמים שבדקו את הילד היו תחת הרושם המוטעה, שכנראה נבעה מהבדיקה השטחית, במיוחד של הפסיכולוג, שהוא לא משתף פעולה ולא עקב מצבו השכלי והנפשי. לטענתו, באשר לבדיקת אחות בריאות הציבור, משהיא מודה כי לא בדקה את הילד ורשמה בדו"ח שלה את דברי האב, ומשהיא מסכימה כי עפ"י דברי האב, יש לקבוע כי התנהגותו של הילד היא חריגה, צריך היה לקבל את תביעת התובע. ב"כ התובע מצביע על העובדות הבאות: הרופא שבדק את הילד מטעם המל"ל, ד"ר סינצקי, לא ביצע את הבדיקה עקב אי שיתוף פעולה. הפסיכולוג, שאליו הופנה הילד ע"י הרופא, לא דיבר עם הילד ואף לא היה בפניו תיקיו הרפואי מקופ"ח או טיפת חלב, וכך לא ידע גם שהילד סובל מאמיפרזיס. ב"כ התובע ביקש לקבל את חוו"ד של ד"ר וייץ שהוא הנוירולוג שקבע לילד % 50נכות, וכן לקבל את המימצאים של האיבחון הפסיכולוגי מבי"ח לוינשטיין המראים כי הילד נמצא בגבול הפיגור, ובבי"ח נקבע כי הוא סובל מפיגור התפתחותי ניכר. כמו כן מבקש הוא לקבל את התמונה שצייר אבי הילד, שממנה עולה מצב לפיו הילד אינו מבצע את התיפקוד היום יומי המינימלי, כפי שהדבר עולה מרקע הפיגור הרב ממנו סובל הילד, וכי הדבר חורג באופן משמעותי מתיפקודיו של בני-גילו. ב"כ המל"ל בסיכומיה חזרה והדגישה כי בהתייחס לדו"ח אחות בריאות הציבור נמצא כי הרשום בו לא הוכחש והוא נכון, וממנו עולה כי הילד אינו מוגבל בניידות, מסוגל להתלבש, אם כי הוא לובש הפוך. לענין רחצת הפנים, הוכחש כי הילד רוחץ את פניו וידיו. לענין אכילה ושתיה והפרשות, נמצא שהרשום בדו"ח הוא נכון. בעדותו בח.נ. ציין האב כי בעת שהילד אוכל הוא מלכלך את בגדיו. ב"כ המל"ל מציינת כי אחות בריאות הציבור הבהירה כי כל שרשמה לענין התיפקוד נרשם מפי האב, וכי האב לא ציין בפניה כי הילד סובל משיתוק. המסקנה מכל האמור הוא שהילד מסובל לבצע את פעולות היום יום וזקוק לכל היותר לדירבון. באשר לרופא שבדק את הילד, הרי שהוא ציין כי לא הצליח לבדוק את הילד עקב העדר שיתוף פעולה ולכן הפנה אותו לבדיקה פסיכולוגית ואחות בריאות הציבור. עוד ציין כי ההתקפים האפילפטיים הם נדירים, ולא בתדירות שצויינה מטעם התובע. ב"כ המל"ל ביקשה להפנות את תשומת הלב שחוו"ד של הד"ר וייץ הוגשה לביהמ"ש המחוזי, וגם קביעותיו כי לילד פיגור שכלי קל עד בינוני ופירכוסים בתדירות לא ברורה וחולשה קלה בפלג גוף שמאלי - אין בהם כדי להוות התייחסות לתיפקודו ולהשפעת הליקויים הנ"ל על התיפקוד. האיבחון הפסיכולוגי בבי"ח לוינשטיין הוצא 3שנים קודם למועד הדיון בתיק זה, ואין בו כדי ללמד על המצב בעת בדיקת תיפקודו ע"י אחות בריאות הציבור. כמו כן מצביעה ב"כ המל"ל כי בכל המסמכים הרפואיים, הן בב"י לוינשטיין והן בבי"ח מאיר, מצויין כי מאז שהילד מקבל טיפול רפואי לא נצפו פירכוסים והתעלפויות. להלן החלטתנו:ו- לאחר שסקרנו את עדויות מטעם הצדדים ואת סיכומי באי כוחם, אנו קובעים כדלקמן: המבחנים שנקבעו בפסיקה לענין בחינת הזכאות לקיצבת ילד נכה הם בהתייחס להיותו של הילד תלוי בעזרת הזולת, ונקבע כי רק תלות בעזרת הזולת בצורה החורגת במידה ניכרת מהרגיל אצל בני אותו גיל בביצוע פעולות היום יום - תיחשב כתלות המזכה בגימלה. במקרה הנדון בפנינו בחינת הרשום בדו"ח אחות בריאות הציבור מלמד כי: בהתייחס לתחום הניידות - הילד מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא הולך לכל מקום בכוחות עצמו. באשר לתחום ההלבשה - צויין בדו"ח מפי האב, כאמור, כי הוא מתלבש ומתפשט בכוחות עצמו, אך עושה זאת אחרי דירבון ולפעמים מסרב. באשר לרחצה- נרשם כי הילד מסרב להתרחץ וכי אימו רוחצת אותו בחצר. באשר לאכילה ושתיה- נאמר בו"ח כי הוא מסוגל לאכול ולשתות בכוחות עמו ואף לוקח לעצמו כוס מים מהברז ופיתה כשהוא רעב. באשר להפרשות - נאמר כי הוא שולט על סוגרים והוא עצמאי בשירותים, אלא שלרוב יוצא בלא שהוא מנקה את עצמו. לאחר שלמעשה עולה מהדו"ח שהילד מסוגל לבצע את רוב התיפקודים היום יומיים, נותרת לבחינה השאלה - האם לאור התנהגותו החריגה ולאור מצבו הבריאותי (התעלפויות אפילפטיות), יש לקבוע, כטענת ב"כ התובע, כי על אף שפיזית מסוגל הוא לבצע את רוב פעולות היום יום - הרי שבגלל מצבו הנפשי שכלי הוא אינו מבצע את הפעולות וזקוק להשגחה מעבר למקובל אצל בני-גילו, הן מטעם זה והן עקב מצבו הרפואי? באשר למצבו הנפשי שכלי של הילד, יש בפנינו את דו"ח הפסיכולוג אשר מוצא כי הילד אינו סובל מפיגור שכלי, אלא מהתנהגות הימנעותית המופיעה בהתאם לסביבה בה הוא נתון. הפסיכולוג התרשם מהילד והקשר שבין אביו ובינו, ואין לנו סיבה לדחות את התרשמותו כבלתי אמינה. גם אם נתייחס לחווה"ד שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, הרי שאין בה כדי לזרות אור לגבי מצבו התיפקודי של הילד; וסבורים אנו כי אין בפנינו תשתית המצדיקה דחיית המסקנות שעלו מדו"ח אחות בריאות הציבור לענין יכולתו התיפקודית. גם מחווה"ד הרפואיות עלה שבהיות הילד מטופל תרופתית - פחתו ההתעלפויות. בנסיבות המקרה, אין אנו מוצאים כי יש מקום להתערב בהחלטת המל"ל והתביעה נדחית.קטיניםנכותילד נכה / פעוט נכה