האם אפשר לערער על פסק דין לפי סעיף 79א ? פסק הדין נשוא הערעור להלן ניתן מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט, על דרך הפשרה. אמנם הסכמת בעלי הדין לפי סעיף 79א אין בה כדי לשלול מהם, באופן מוחלט, את זכות הפנייה לערכאת הערעור. עם זאת, עילות ההתערבות בפסק דין שניתן במסגרת דיונית זו, מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל ובית המשפט יטה להתערב אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו (ר' ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(3) 337, 344-345, רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ תק על 97(4) 622; ע"א 2745/97 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין לפי סעיף 79א: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט אהרון ד. גולדס), אשר חייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 262,071 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. פסק דין זה ניתן על דרך הפשרה, בהתאם להסכמת הצדדים, מכוח סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק בתי המשפט).   נשוא הערעור הוא בית מרקחת אשר נוהל על ידי המשיבה והמערערת, במסגרת של שותפות, החל משנת 1980 ועד לשנת 1996. לצורך ניהול בית המרקחת החזיקו השתיים חשבון בנק משותף.   החל מיום 1.1.96 הופעל בית המרקחת על דרך הרוטציה באופן שכל אחת בתורה ניהלה את בית המרקחת באופן בלעדי, לתקופה שנקבעה. ב"הסכם לחלוקת עבודה" (להלן: ההסכם) שנערך בין השתיים נקבע שכל שותפה מפעילה תשלם, במהלך התקופה בה מפעילה היא את בית המרקחת, סך של 2,500 ₪ צמודים למדד מדי כל ראשון לחודש לשותפה הלא פעילה. עוד נקבע בהסכם כי לפני כל העברה תבוצע ספירת מלאי ותתבצע התחשבנות באשר ליתרת חשבון הבנק, תשלומים לספקים ופדיון קופות חולים, בתי אבות, הכנסות ממכירה בכרטיסי אשראי, שיקים דחויים ולקוחות בהקפה. על פי הסכמת הצדדים קיבלה המערערת את ניהול בית המרקחת ביום 1.1.96 והפעילה אותו בלעדית עד ליום 31.12.96. בתאריך 1.1.97 הועבר בית המרקחת לניהול המשיבה וזאת הפעילה אותו עד ליום 31.10.98. ביום 1.11.98 הועבר שוב בית המרקחת לניהולה של המערערת, אך בנקודת זמן זו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים.   עקב מחלוקת זו הגישה המערערת תביעה ובה טענה כי כבר ביום הראשון להפעלתו של בית המרקחת על ידה נדרשה על ידי הבנק בו התנהל החשבון המשותף להכניס מיידית סך של 120,000 ₪ שאם לא כן יוחזרו שיקים שמשכה המשיבה כשיקים דחויים והחשבון יוגבל. כך אכן עשתה. כן טענה המערערת כי בית המרקחת הועבר לה כאשר קיימים חובות לספקים בסך של כ- 600,000 ₪, כאשר חלק ניכר מהם לפירעון עוד באותו החודש. לפיכך, נאלצה לבטל חלק מהשיקים הדחויים שמשכה המשיבה.   כתב התביעה המקורי שהוגש על ידי המערערת, הועמד על סך 306,518 ₪ בגין עודף חובות לספקים, יתרת חובה בבנק ואי תשלום חודשי בגין התקופה בה היה בית המרקחת בידי המשיבה. כן תבעה היא הפרשי הצמדה וריבית בגין סכומים אלה. כתב תביעה מתוקן שהוגש בהתאם להחלטה מיום 27.10.99 (להלן: ההחלטה) העמיד את סכום התביעה על סך של 875,429 ₪, ואילו בסיכומים מטעם המערערת הועמד סכום הנזק הכספי על סך 486,174 ₪. המשיבה מצידה הגישה תביעה שכנגד בה טענה לחוב המגיע לה מאת המערערת בסך של 1,377,963 ₪. משיקולי אגרה העמידה את תביעתה על סך של 800,00 ₪. חוב זה נתבע על ידה בגין עילות כדלקמן: הקטנת נכסים נטו בהעברת בית המרקחת, ניפוח מלאי בעת העברת בית המרקחת, מחצית שווי הנכסים נטו של בית המרקחת ביום 1.11.98, שקים שנתבעו מן המערערת ושהיא צריכה היתה לשאת בתשלומם, מחצית שווי בית המרקחת, פגיעה בשמה הטוב ונזקי עיקול.   בהתאם להחלטה, מונה רואה חשבון על מנת לבדוק את ההתחשבנות בין הצדדים. על פי הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון באותו יום הועברו לבדיקת רואה החשבון הנושאים הבאים: מלאי, חובות לספקים, יתרת חשבון בנק, תקבולים דחויים, תשלום חודשי, תשלומים שבוצעו על ידי מי מן הצדדים ותיקי הוצל"פ פתוחים. באותה החלטה נקבע עוד כי הצדדים יגישו, אם ברצונם בכך תצהיר עדות ראשית, לרבות חוות דעת לעניין שווי בית המרקחת ובסופו של הליך תינתן הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בית המשפט בהתאם לחומר שיוגש ולתוצאה אליה יגיע רואה החשבון. בחוות דעת רואה החשבון נקבע כי המשיבה חייבת למערערת סך של 42,874 ₪ לרבות הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.98 ועד 15.3.00.   3. בית המשפט פסק, מבלי לנמק קביעותיו (בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט) כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 262,071 ₪. כן פסק כי כל דרישת תשלום מספקים ופיצויי פיטורין לעובדים שיגיעו למשיבה והמתייחסת לתקופת הפעלת בית המרקחת עד ליום 31.10.98, לרבות שיקים מעותדים שנמשכו ובוטלו ישולמו על ידי המערערת.   4. לטענת המערערת, פסק דינו של בית משפט השלום הינו באופן מובהק בלתי סביר, בלתי צודק, אינו תואם את טענות הצדדים ואת חומר הראיות שהיה בפניו, ואף מנוגד לעקרונות יסוד חוקתיים. משמעות פסיקת הסכום אותו קבע בית המשפט, כך הטענה, הינה שהמערערת חויבה לרכוש מן המשיבה את חלקה בעסק המשותף בסכום של 327,945 ₪. סכום זה היה החלופה הנמוכה מבין שלוש החלופות להן טענה המשיבה בסיכומיה. חיוב זה עומד בניגוד לזכות הקניין הפרטי כפי שהיא מעוגנת מפורשות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובית המשפט משולל כל סמכות לכפות על אדם לרכוש, כנגד רצונו, את חלקו של שותפו לשעבר בעסק המשותף. המערערת טוענת כי היא חזרה והצהירה כי אינה מוכנה לקנות את בית המרקחת אלא רק למוכרו, ואף הציעה למשיבה לרכוש את חלקה בבית המרקחת בסכום נמוך לעין שיעור מן הסכומים אותם דרשה המשיבה ומן הסכום אותו פסק בית המשפט. פתרון זה, של חיוב המערערת לרכוש מן המשיבה את מחציתו של בית המרקחת בניגוד לרצונה, אינו סביר גם נוכח קיומם של פתרונות מקובלים צודקים אחרים: עריכת תחרות פנימית בין הצדדים, מכירה פתוחה לצד שלישי וכדומה.   לטענת המערערת פסק הדין מבוסס על שתי הנחות יסוד שאינן נכונות. האחת, כי הסכום אותו קבע רואה החשבון כסכום חובה של המשיבה למערערת לא הצדיק את ביטול השיקים על ידי המערערת ויצירת הסכסוך הבלתי הפיך. השניה, כי המשיבה "איבדה" את חלקה בבית המרקחת. בטיעונו בפנינו הוסיף וציין ב"כ המערערת כי בית המשפט נתפס לכלל טעות, בשל הסתמכות על נתונים עובדתיים מוטעים שהופיעו לראשונה בסיכומי המשיבה, בלא שהיה להם תימוכין בחומר הראיות. באשר להנחת היסוד הראשונה טוענת המערערת כי דוח רואה החשבון מתייחס למצב ביום 15.3.00, בעוד הסכסוך פרץ בנובמבר 98'. לפיכך שונה המצב המתואר בדו"ח מן המצב ביום הגשת התביעה שכן בדוח נזקפו לזכות המשיבה מחצית שוויו של המלאי ההתחלתי, 9 תשלומים חודשיים וכן סכום נוסף של 30,000 ₪. כמו כן, במהלך עבודתו של רואה החשבון, שילמה המשיבה לספקים סכום של 180,000 ₪, וזאת במטרה לשפר את התוצאה הסופית של הדוח.   באשר להנחת היסוד השניה טוענת המערערת כי פסק הדין מחייב אותה לרכוש את חלקה של המשיבה בבית המרקחת מתוך הנחה שהיא קיבלה לידיה את בית המרקחת לצמיתות. לא אלה הם פני הדברים. ההסכם, עודנו תקף ועד היום לא ניתנה כל הודעה על ביטולו. לפיכך, אמורה היתה המשיבה להיכנס בתורה אל בית המרקחת בים 1.11.00. יתר על כן, המשיבה לא "איבדה" או "הפסידה" את חלקה בבית המרקחת. כי אם מיוזמתה הקדימה את יציאתה מן העסק, לאחר שעמדה על הפסדיו, ופתחה בית מרקחת מתחרה.   טענות אחרות של המערערת מתייחסות להתנהגות חסרת תום לב (לפי הטענה) של המשיבה, לחיוב בתשלום פיצויי פיטורין לעובדים בתקופת פעילותה של המשיבה ולהחלטות הביניים בבקשות הבאות: בקשה להורות לרואה החשבון להתעלם מכל חומר חדש שהוגש על ידי המשיבה, בקשה להורות על ביטול הקפאת ההליכים שנקטו ספקים נגד המשיבה ובקשה להגיש ראיות נוספות.   5. המשיבה מצידה טוענת כי מקום בו מדובר בפסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, על בסיס הסכמת הצדדים וללא נימוקים, כאשר מדובר בתביעה מורכבת ביותר אשר כללה מספר עילות תביעה ובית המשפט הכריע בתובענה לאחר שמיעת ראיות וחוות דעת מומחים- אין כל מקום להתערב בפסק הדין. התערבות בפסק דין שניתן מכוח סעיף 79א שמורה למקרים קיצוניים ויוצאי דופן במיוחד.   גירסתה העובדתית של המשיבה הינה כי מאז חודש נובמבר 98' השתלטה המערערת חד צדדית על בית המרקחת. מבחינה משפטית שינתה המערערת את מבנה ההתאגדות של בית המרקחת וגרמה באופן בוטה וחד צדדי לכך שבית המרקחת הועבר לבעלות חברה שבשליטתה. כמו כן חתמה המערערת באופן חד צדדי על הסכם שכירות חדש עם משכירי בית המרקחת תוך הפרה בוטה של סעיף 6 להסכם על פיו נקבע כי כל המגעים בנושא הארכת השכירות יבוצעו על ידי ובנוכחות שתי השותפות גם יחד. המערערת אף סירבה, לפי הטענה, לבצע התחשבנות בין הצדדים כפי שנקבע בהסכם.   לעניין טענתה העיקרית של המערערת לפיה חויבה לרכוש את בית המרקחת בניגוד לרצונה, טוענת המשיבה כי טענה זו לא הועלתה במהלך הדיון בבית משפט השלום, ונזכרה אך בסיכומים. טענה זו נטענת מן השפה אל החוץ שכן המערערת סירבה, לפי הטענה, לנהל כל משא ומתן על רכישה וקנייה של בית המרקחת, סירבה להציע למשיבה פיצוי כלשהו בגין השתלטותה על בית המרקחת ומאידך דחתה את הצעות המשיבה לרכוש ממנה את בית המרקחת.   המשיבה מדגישה כי אין כל בסיס לטענת המערערת כי הפיצוי שנפסק הינו אך בגין שווי בית המרקחת. טענה זו של המערערת מתעלמת כליל מהעובדה כי תביעת המשיבה הורכבה ממספר עילות. המערערת מבקשת להניח כי עילות התביעה בגין זכותה החוזית לקבלת תשלומים חודשיים, ניפוח המלאי, נזקי העיקול ולשון הרע נדחו. אין כל בסיס להנחה שכזו בפסק דין אשר ניתן ללא כל נימוק. הסכום שנפסק על ידי בית המשפט אינו בלתי סביר (ואף נמוך מן הסכום אותו תבעה המשיבה) ועל כן אין להתערב בו, מה גם שהסמכות שהעניקו הצדדים לבית המשפט לא הוגבלה לא מבחינת סכומי הפסיקה ולא מבחינת עילות הפסיקה. הסכום שנפסק, לטענת המשיבה, מקביל לרווח מתשעה חודשי הפעלה של בית המרקחת, ומחצית שוויו של בית המרקחת, לבדו, עלה בעת מתן פסק הדין על הפיצוי אותו קבע בית המשפט.   בהתייחס לערעור על החלטות הביניים טוענת המשיבה כי המדובר בערעור על נושאים פרוצדורליים, בהם אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב.   6. פסק הדין נשוא הערעור ניתן כאמור מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט, על דרך הפשרה. אמנם הסכמת בעלי הדין לפי סעיף 79א אין בה כדי לשלול מהם, באופן מוחלט, את זכות הפנייה לערכאת הערעור. עם זאת, עילות ההתערבות בפסק דין שניתן במסגרת דיונית זו, מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל ובית המשפט יטה להתערב אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו (ר' ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(3) 337, 344-345, רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ תק על 97(4) 622; ע"א 2745/97 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו).   דברים אלה יפים גם בעניננו. לא מצאנו ממש בטענת המערערת כי בית המשפט חרג מהמסגרת אשר נקבעה בהסכמת הצדדים, בכך שחייב את האחרונה לרכוש את בית המרקחת, באופן הפוגע בזכויותיה החוקתיות. בכתב התביעה שכנגד נתבעה המערערת לשלם, בין היתר, סך של 500,000 ₪ בגין מחצית שווי בית המרקחת. דבר זה לא נעלם מעיני המערערת, והצדדים אף ציינו בהסכמה הדיונית שנרשמה בפרוטוקול מיום 27.10.99, כי הצדדים רשאים להגיש חוות דעת לעניין שווי בית המרקחת, כפי שכבר הוזכר. ממילא הסכום שנפסק, אשר יש להניח כי כולל בחובו גם את ראש הנזק האמור, אינו חורג מן המסגרת שנמסרה להכרעתו של בית המשפט.   בנסיבות מקרה זה, ניתנה הכרעה לאחר שהוצגה תשתית ראייתית מפורטת, לרבות חוות דעת מומחה מטעם המשיבה, בהתייחס לשאלות השנויות במחלוקת, עליה נחקר המומחה בחקירה נגדית. הצדדים הפקידו את ההכרעה בידי בית המשפט על דרך הפשרה, הן על מנת לקצר את משך ההתדיינות בערכאה הראשונה, והן כדי לצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות בערכאת הערעור. פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום ניתן כאמור ללא כל הנמקה, כפועל יוצא של המסגרת הדיונית, כך שלא ניתן לדעת כיצד חושב סכום הפיצוי אשר נפסק. בחנו בקפידה את טיעוני המערערת מזה ואת תגובת המשיבה מזה. מוכנים אנו להניח, לטובת המערערת, כי בפסיקה על דרך הפשרה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת. עם כל זאת, על רקע אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, ובהתחשב בכך שאין מקום לנהל מחדש את ההליך בערכאת הערעורים, אין בידנו לקבוע כי תוצאת פסק הדין מהווה חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות, במידה שתצדיק התערבות בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. עוד נציין כי על פי אמות המידה המקובלות, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטות הביניים של הערכאה הדיונית.   7. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. הערבות הבנקאית תועבר לב"כ המשיבה ע"ח ההוצאות.   פסק דין בפשרה (סעיף 79א')שאלות משפטיות