קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הזזת רכב חוסם חניה: השופט א. לרון המערער הובא לדין באשמת שימוש ברכב ללא רשות, ללא ביטוח וללא רשיון נהיגה, עבירות לפי סעיפים 413ג' לחוק העונשין, 2(א) לחוק ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל- 1970וסעיפים 10(א) ו- 36(ב) לפקודת התעבורה. הוסכם על מסכת עובדות, לפי דברי המערער, על פיה מדובר בכך שהחנה את רכבו במגרש חניה ליד סניף בנק בדימונה וכשחזר אליו מצא שכלי רכב אחר חסם את יציאתו. הוא המתין כעשר דקות אך לאחר שנהג הרכב לא שב ומשנוכח שחלון הרכב ודלתו פתוחים נכנס לרכב ושיחרר את בלם היד והזיזו למרחק מספר מטרים כדי לאפשר שיחרור ונסיעה ברכבו. עוד הוסיף המערער כי נהג כך כיוון שמיהר לאסוף עובדים שהמתינו לו ולא יכול היה להמתין עוד והציג בפני בית המשפט רשיון נהיגה תקף לסוג הרכב שהזיז ממקומו. בית המשפט קמא, על פי מסכמת עובדות זו, הרשיע את המערער לאחר שקבע כי לצורך עבירה של שימוש ברכב ללא שימוש אין צורך בכוונה פלילית לנטילת רכוש של אחר ומספיקה העובדה שהיתה העברת או הזזת הרכב ממקומו, ולגבי הביטוח קבע כי גם הזזת הרכב ללא התנעתו מהווה שימוש ברכב המחייב ביטוח ואילו המערער לא הציג תעודת ביטוח, אך זיכה את המערער מנהיגה ללא רשיון לאחר שהציג רשיון נהיגה כאמור וגזר עליו, בשל העבירות בהן הרשיע אותו, קנס בסך 500ש"ח, 6חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים ופסילה ל- 12חודשים מהן 8חודשים לריצוי בפועל ומכאן הערעור, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. יתכן שאין להשלים עם תופעה של הזזת רכב גם בכח הגוף וללא התנעתו, אף בנסיבות שתוארו, אך אין ספק שהפרשה נופחה מעל ומעבר לכל פרופורציה בייחוד לאחר שהיתה הסכמה שהרכב הושאר במקומו כשהחלון והדלת פתוחים ולא נעולים והוא הוזז למרחק של מטרים ספורים בלבד. יש להתפלא על כך שהיועץ המשפטי לממשלה לא נעתר, בנסיבות אלה, לבקשה להעמדת הדיון והעונשים כפי שהוטלו בוודאי חמורים במידה קיצונית לאור נסיבות ביצוע העבירה. בנסיבות העבירה, כפי שתוארו, היה בהחלט מקום לשקול העמדת בעל הרכב שהשאיר אותו, במקום שהשאירו, תוך כדי חסימת אפשרות היציאה של רכב המערער באשמה של הפרעה לתנועה או כיוצא בה ולא להטיל את מלוא חומרת הדין על המערער מלבד שכל אשר רצה היה להשתחרר ממניעת אפשרות הנסיעה ברכבו למטרה דחופה. מעבר לכך, נראה לי שבית המשפט קמא טעה בקובעו כי עבירה של שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג' לחוק העונשין, אינה מצריכה כוונה. עבירה זו היא מהעבירות שנכללו בחוק העונשין שסעיף 15הקובע את הצורך בכוונה חל עליהן ואין המדובר בעבירה מוחלטת שדי בה במעשה או במחדל אף ללא כוונה. הכוונה הפלילית הדרושה היא לא רק להזזת הרכב אלא כוללת גם מודעות לכל יסודות ונסיבות העבירה, כולל להזזתו ללא רשות מבעליו (ראה ספרם של יובל לוי ואליעזר לדרמן עיקרים באחריות פלילית עמ' 402וכן למשל פסה"ד בענין גרוסמן, ע.פ. 884/80, פד"י ל"ו (1) 405בעמ' 415-416). אם יוצאים מנקודת מוצא שדברי הנאשם נכונים, כפי שהדבר נעשה במקרה הנוכחי, הרי לאחר שאמר כי חשב, בעקבות השארת הדלת והחלון פתוחים, כי בעל הרכב הסכים, כלומר נתן רשות להזזת הרכב, הרי שנעדר היסוד של כוונה להזזת הרכב ללא רשות. מעבר לכך עומדת, בנסיבות אלה, למערער גם הגנה של תביעת זכות בתום לב, לפי סעיף 14לחוק העונשין, כי לפי גירסתו מה שעשה נעשה לשם מימוש זכותו הקנינית לנסיעה ברכבו, זכות שהוא תבע "בכנות ובלי כוונה לרמות או לפגוע" ואין הכרח שהרכוש יהיה דווקא של הטוען לקיום הגנה (ראה פסה"ד בענין דר' שלום, ע.פ. 63/58פד"י י"ג (1) 421בעמ' 426-427). קביעת הזכות נבחנת באופן סוביקטיבי ואם המערער אכן חשב, כפי שאמר וכפי שהדבר התקבל, כי ניתנה וקיימת רשות להזזת הרכב, הרי שנתקיימו התנאים להגנה של תביעת זכות בתום לה, מה גם שבנסיבות הענין אמונה זו היתה בהחלט גם בגדר סבירות. כמו כן היה מקום להתייחס להגנה של צורך לפי סעיף 22א' לחוק העונשין המתייחסת גם לפגיעה ברכוש כשלא נעשה יותר משהיה צורך סביר לעשות לאותה מטרה וכשהרעה שנגרמה איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שהיה רצון למנוע. אמנם ההגנה מתייחסת לנקיטה באמצעים כדי למנוע תוצאות שלא היה ניתן למנוע אותם בדרך אחרת אך בפסיקה ניכרת מגמה של מתן פירוש ליברלי לתנאי זה באופן שלמשל נקבע שנתקף רשאי להתגונן ולא חייב לברוח. כן גם היה מקום לומר שלא היה צריך לשלול הגנה זו בשל כך שהמערער לא המתין יותר, מעבר לזמן שהמתין, כשהפעולה שנקט בה לא היתה בלתי פרופרציונלית לדחיפות הצורך בנסיעתו מהמקום. מן הצד האחר ספק אם אפשר לראות בחסימת הדרך פגיעה ברכוש, בדומה לפגיעה בגוף, במובן סעיף 22א' והיו גם אפשרויות פעולה אחרות, כגון שימוש במונית או פניה למשטרה, שיכלו לאפשר השגת המטרה בדרך פחות קיצונית. השאלה אינה פשוטה ואינני רואה צורך להכריע בה שכן ברור שהיה מקום לזכות את המערער מהעבירה של שימוש ברכב ללא רשות מהנימוקים האחרים שפורטו לעיל גם אם הגנת הצורך אינה חלה. לכן נראה לי שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות ויש לקבל את הערעור בענין זה. קצת יותר בעייתי המצב לגבי העבירה של שימוש ללא ביטוח. חוק ביטוח כלי רכב מנועי משתמש במפורש במונח של שימוש ברכב, המחייב בביטוח, להבדיל מנהיגה בלבד. (ראה ספרו של ד"ר פ. גולדשטיין ביטוח נפגעי תאונות דרכים עמ' 57- 58ופסקי הדין הנזכרים שם). עם זאת אם נעשתה ההזזה, כלומר השימוש, ברשות הבעלים, הרי שקיימת אפשרות שהביטוח מכסה גם פעולה זו. לענין זה לא די במחשבתו של המערער, כפי שהדבר חל לגבי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות, אלא יש צורך בקיומה של הרשות לשימוש בפועל, אך הואיל ובמשפט פלילי עסקינן, נטל הראיה גם ליסוד של חוסר ביטוח הוא בעיקרו על התביעה והרשות לא חייבת להיות מפורשת אלא יכולה להיות גם מכללא, כלומר מתוך כלל הנסיבות של המקרה. (ראה פסה"ד בענין קלבוניאן ואח' נגד גבאי , פד"י י"ח (3) 421ובענין צור חברה לביטוח נ. חדד, ע.א. 188/84, פד"י מ' (3) 1). לאחר שהרכב הושאר באופן שחסם את יציאת רכבו של המערער ולאחר שהוסכם שהבעלים השאירו עם חלון ודלת פתוחים, אין הנסיבות האלה מצביעות בהכרח ובאופן חד משמעי על כך שלא ניתנה רשות מכללא להזזת הרכב כפי שהוזז ונותרה קיימת, לא רק במחשבת המערער אלא גם בפועל, האפשרות שהיתה רשות להזזת הרכב. במילים אחרות הנסיבות אינן מצביעות בהכרח על כך שלא ניתנה רשות להזזת הרכב. במסגרת זו נותרה השאלה אם הביטוח כלל שימוש ע"י בעל הרכב בלבד או גם שימוש, ע"י נהג מוסמך אחר, ברשותו של בעל הרכב. לאחר שהרכב בו מדובר לא היה של המערער, נראה לי שהתביעה היתה צריכה להוכיח שהביטוח לא חל ולא היה קושי בכך ע"י הבאת בעל הרכב והצגת תעודת הביטוח באמצעותו, ומשלא נעשה כן צריך היה לזכות את המערער מהעבירה של שימוש ברכב ללא ביטוח ולו גם מחמת הספק. יתכן שיהיה מי שיסבור שהתוצאה הסופית של מתן הכשר לעשיית דין לעצמו ע"י הזזת רכב גם במקרים מסוג זה אינה רצויה אך המקרה הנידון הוא ספציפי בנסיבותיו, כפי שתוארו, ואין בו כדי להצביע על התוצאה באופן כללי במקרים שבהם לא קיימות כל הנסיבות כפי שפורטו ויובאו ראיות מלאות בקשר לתחולת והיקף הביטוח, דבר שלא נעשה במקרה הנוכחי. לכן אני מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער גם מהעבירה של שימוש ברכב ללא רשות ומחמת הספק גם מהעבירה של שימוש ברכב ללא ביטוח. רכבחניה