החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

בית המשפט ציין בפסיקתו כי תכליתה של נורמה פלילית זו להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה. במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראייה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרה בענישה על תאונת פגע וברח:

השופט משה גלעד:
 
מבוא:
 
בפנינו ערעור וערעור שכנגד אשר דנּו בהם במאוחד ופסק הדין יתייחס לשני הערעורים ביחד. אף כי הצדדים מתחלפים "בתפקידיהם" בערעורים אלה, אתייחס למר X כ"מערער" ואל מדינת ישראל כ"משיבה".
 
פסק הדין נשוא הערעורים:
 
ביום 28.1.2009 הורשע המערער ע"י בית משפט השלום לתעבורה בעכו, כב' השופט י. בכר, בתיק ת.ד 1503/07 בביצוע עבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

 בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחה, מעבר לספק סביר, העבירה המקורית בה הואשם המערער בכתב האישום, "הפקרה אחרי פגיעה" לפי סעיף 64א(ב), לפקודת התעבורה.
 
ביום 16.9.2009 גזר בית המשפט קמא על המערער, לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן, את העונשים הבאים:

א. 6 חודשי מאסר בפועל. ביום 20.12.2009 החליט בית המשפט קמא כי עונש מאסר זה ירוצה בעבודות שירות.
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.
ג. 5,000 ₪ קנס או 50 ימי מאסר תחתיו, לתשלום ב – 10 תשלומים.
ד. פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים – פסילה זאת סויגה, בהחלטת בית המשפט קמא מיום 20.12.2009, כך שלא תחול על נהיגת טרקטור בתחומי אדמות המושב פקיעין.

בנוסף, ציווה בית המשפט קמא כי המערער ישלם פיצויים לנפגע, מר מוסא עסאף, בסך של 20,000 ₪.
 
עובדות העבירה בה הואשם המערער:
 
ביום 22.2.2006, סמוך לשעה 21:00, נהג המערער ברכבו מסוג "מיצובישי גאלאנט" מס' 34-958-20 (להלן: "הרכב") בכביש 89, לכיוון כללי מעלות, שהינו כביש עירוני עם שני נתיבים לכל כיוון, ושוליים מכורכר ברוחב 2 מטרים בצד ימין, בכיוון נסיעת המערער.
 
סמוך לק"מ 8.9, בנוסעו בנתיב הימני, פגע רכבו של המערער בהולך הרגל עסאף מוסא (להלן: "הולך הרגל"), אשר שהה על שפת הכביש (מימין לשולי הכורכר מעקה בטיחות מברזל – והולך הרגל נפל סמוך למעקה זה, ע"פ כתם הדם שנמצא במקום (ראו תמונה 11 לת/2 והתרשים ת/13, להלן: "התאונה").

המערער עצר את הרכב במרחק של 100 – 200 מטרים ממקום התאונה, עמד על נזקי הרכב והמשיך לנסוע לביתו (על פעולותיו לאחר העצירה אעמוד בהרחבה בהמשך).

הולך הרגל נפצע קשה מהתאונה, נותר מוטל על שולי הכביש כשהוא מדמם ופונה בשעה 22:10, לאחר שנוסע בדרך הבחין בו, עצר להושיט לו עזרה והזמין את כוחות ההצלה.

כתוצאה מהתאונה נגרמו להולך הרגל חבלות ושברים חמורים, הוא אושפז בבית החולים כחודש ימים במחלקת טיפול נמרץ, עבר ניתוחים, והיה הכרח לקטוע את רגלו השמאלית מתחת לברך.
 
הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא:
 
על רוב הממצאים העובדתיים לא היתה מחלוקת והם נקבעו על פי גירסת המערער עצמו כדלקמן:
 
א. המערער פגע בהולך הרגל ופציעותיו נגרמו עקב פגיעה זאת.
 
ב. המערער עצר את רכבו במרחק של 100 – 200 מטרים ממקום הפגיעה/התאונה.
 
ג. המערער חשב בתחילה שהתפוצץ גלגל, או ארע "פנצ'ר", אך משהרגיש רוח חודרת לרכב וראה כי השמשה הימנית מנופצת, עצר את הרכב, ירד ממנו, אמד את הנזק, קרא פעם או פעמיים בקול "יש מישהו", התכופף והשקיף לאחור לכיוון מקום התאונה, ומשלא ראה דבר, חשב שפגע בחזיר בר והמשיך בדרכו לביתו.
 
ד. משהגיע לביתו וטען בפני אביו כי פגע בחזיר בר, אביו אמר לו כי אולי פגע באדם ושיודיע למשטרה, אך הוא לא עשה כן, בהיותו משוכנע כי פגע בחזיר בר .
 
ה. למחרת היום הגיע המערער למוסך בו ביקש לתקן את הרכב, וגם שם טען שפגע בחזיר בר. גם במוסך הועלתה בפניו, כעבור מספר ימים, האפשרות כי פגע באדם, אך הוא היה משוכנע שפגע בחזיר בר.
 
ו. המערער לא פנה למשטרה, אשר הגיעה אליו לאחר חקירה, כעבור 6 ימים, ובחקירותיו מסר ככלל, את מה שתואר לעיל.
 
הקביעות המשפטיות של בית המשפט קמא:
 
בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין שהמערער לא עמד בדרישות סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה. דהיינו, שגם אם האמין כי מן המקום שעצר ניתן לראות את מקום התאונה, אין במה שעשה די, כדי לפוטרו מאחריות.




לדעת בית המשפט קמא, ידע המערער כי פגע "במשהו שאינו חפץ" ועלה בליבו החשש שפגע בבן אנוש, שהרי מדוע צעק "יש מישהו" אם היה משוכנע כי פגע בחזיר בר? מכאן שהסבירות כי פגע באדם אינה פחותה מזו שפגע בחזיר בר, ובהינתן הנזקים ברכב עליהם עמד, היה על המערער לפחות לדעת שעשוי להיפגע אדם.

עוד קבע בית משפט קמא, כי שוכנע מעבר לספק סביר שהיה על המערער לדעת "...כי בנסיבות המקרה עשוי להיפגע אדם ולא עצר במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאות התאונה". בית המשפט קמא קבע שאין די בפעולות שעשה המערער כדי לפוטרו מאחריות, לפי החלופה שבסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה דהיינו, בעצירת הרכב במרחק של כ – 100 מטרים ממקום התאונה, צעקה או שתיים "יש מישהו" והסתכלות לכיוון מקום התאונה, אין די.

בית המשפט קמא קבע, כי לא שוכנע מעבר לספק סביר שהמערער ידע, או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, כנדרש בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, ולא הרשיעו בעבירה לפי חלופה מחמירה זו.
 
טענות המערער בערעורו:
 
לדעת ב"כ המערער, המערער לא ידע ולא האמין כי בתאונה נפגע אדם, אלא, שהיה משוכנע כי פגע בחזיר בר ומשכך, גם לא היה עליו לדעת כי עשוי להפגע אדם.
כן מוסיף הוא שבפעולות שעשה מרשו די כדי לעמוד בדרישות סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה שהרי עצר רכבו, הסתכל לעבר מקום התאונה, קרא בקול, ורק משלא נענה ולא ראה דבר, המשיך בנסיעתו.
 
לדעת ב"כ המערער, בית המשפט קמא הציב רף גבוה ובלתי אפשרי לפיו, מה שמצופה מן המערער היה למצוא את הולך הרגל הפצוע ורק מכיוון שלא מצאו, הורשע בעבירה, ורף כזה לא נדרש בסעיף העבירה.

לשיטתו, די בכך שהמערער עצר בקירבת מקום התאונה - ולדעתו, עצירה במרחק 100-200 מטרים נחשבת לעצירה בקרבת מקום התאונה - השקיף על מקום התאונה וקרא בקול, כדי למלא אחר הדרישה של "עמידה" על תוצאות התאונה, הואיל והסעיף אינו קובע מקום עצירה מדוייק ואף אם היה מתקרב יותר למקום התאונה, אין זה וודאי שהיה מבחין בהולך הרגל, בשל החשיכה והבגדים הכהים שלבש.

ב"כ המערער טען כי התאונה ארעה במקום בו לא סביר כי יהיו הולכי רגל ועל כן, מחשבתו ואמונתו של המערער כי פגע בחזיר בר, סבירות והגיוניות.
 
לחילופין, במידה ויידחה הערעור על הכרעת הדין, מלין הסניגור בערעורו על חיוב מרשו בפיצויים. לטענתו, הואיל והמערער לא הואשם ולא הורשע בעבירה הקשורה לתאונה עצמה, שהייתה לגישתו בלתי נמנעת, לא ניתן לפסוק פיצוי בגין העבירה של "הפקרה", כשלא הוכח כי נגרם "נזק" להולך הרגל בשל עבירה זו, ובמיוחד, לאור דברי הולך הרגל (בהודעתו ת/22) כי הוא היה מחוסר הכרה אחרי שנפגע ומכאן שלא סבל, עד ש"התעורר" בבית החולים.
 
ב"כ המערער עתר כי נדחה את הערעור על קולת העונש הואיל וחלף זמן רב מיום התאונה ועד היום (4 שנים), הואיל ולמערער אין עבר פלילי, הוא אדם נורמטיבי נשוי ואב לילדה קטנה שמטה לחמו - איש שיווק הנוהג למחייתו ברכב – נגדע בשל הפסילה וכן, הואיל ולא מדובר בהפקרה "מכוונת", אלא באמונה כי פגע בחיה, ולא בידיעה כי פגע באדם.
 
טענות המשיבה בערעור:
 
ב"כ המשיבה ביקש לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין בטוענו שממצאי בית המשפט קמא, העובדתיים והמשפטיים, נסמכים ונתמכים בפסיקת בית המשפט העליון.
בהפנותו לפסיקה של בית המשפט העליון, ותוך הדגשת "כיעורה" של עבירת ה"הפקרה" וחוסר המוסריות שבה, טען ב"כ המאשימה כי יש להשית על המערער מאסר בפועל לתקופה משמעותית, במקום מאסר שירוצה בעבודות שירות. לזאת, מוסיף הוא את העדר האמפטיה שמגלה המערער כלפי הולך הרגל אותו פצע בצורה חמורה והפקירו, וכן העדר ההמלצה הטיפולית, כעולה מתסקיר שרות המבחן וכן מפנה הוא לעברו התעבורתי המכביד.
 
בשאלת הפיצויים טוען ב"כ המשיבה כי "לא ניתן להתכחש" לסבל שנגרם להולך הרגל בשל נטישתו, בלי קשר לנזק שנגרם עקב התאונה.

ב"כ המאשימה הפנה לדברי בית המשפט קמא עצמו אשר ציין: "לדאבון הלב, לא ניתן לציין במקרה דנן נימוקים לקולא לטובת המערער" (עמ' 20 שורה 15 לגזר הדין) ולדעתו, השתת עונש מאסר בעבודות שירות, משמעותה בנסיבות העבירה דנן, כי בית המשפט "לא תרגם" את דבריו שלו, לענישה הולמת.




בהגינותו, ציין ב"כ המשיבה, עו"ד ע. גאנם, כי ערעור המדינה מופנה רק כנגד מרכיב המאסר בפועל בגזר הדין (בהודעת הערעור ובטיעון בעל פה לא נטען דבר כנגד "סיוג" הפסילה).

דיון והכרעה:
 
הערעור על הכרעת הדין:
 
ההבדלים העיקריים בין חלופת ה"הפקרה" המקלה (7 שנות מאסר) שבסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, לחלופה המחמירה (9 שנות מאסר) שבסעיף (ב) הינם כדלקמן:
בסעיף (א) די כי יוכח – מעבר לספק סביר – שהנהג "המפקיר" ידע או היה עליו לדעת שבנסיבות המקרה עשוי להיפגע אדם – ולא עצר במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר – כדי לעמוד על תוצאות התאונה.
 
בסעיף (ב) צריכה המאשימה להוכיח – מעבר לספק סביר – שהנהג המפקיר ידע או היה עליו לדעת – כי נפגע אדם – ולא הגיש לנפגע עזרה.
 
שתי מסקנות עולות מן האמור לעיל:
 
הראשונה, שאף אם המערער לא ידע, ולא האמין שנפגע אדם (בהעדר ערעור מטעם המשיבה לא אכריע בנושא זה, אם כי בנסיבות העניין דעתי היא כי חסד נטה בית המשפט למערער בכך שלא הרשיעו בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה), אלא היה משוכנע כי פגע בחזיר בר, הרי אם על פי מבחן "האדם הסביר" היה עליו לדעת כי עשוי להיפגע אדם, די בכך.
 
ודוק. נאמר בסעיף 64א(א) "עשוי להיפגע" ולא "נפגע", כנאמר בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.
 
השנייה, שלפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, אם היה על הנהג המפקיר לדעת שעשוי להיפגע אדם, חובתו היא כפולה:
(א) לעצור במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר.
(ב) לאחר שעצר, לעמוד על תוצאות התאונה.
 
לכאורה, בחלופה שבסעיף 64א(א) לא חלה על הנהג, לאחר שעמד על תוצאות התאונה וגילה את הפצוע, חובה להושיט לו עזרה כפי שנאמר הדבר במפורש בחלופה שבסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה אולם, מפסיקת בית המשפט העליון ברור שאם גילה הנהג הפוגע במהלך "עמידתו על תוצאות התאונה" את האדם בו פגע פצוע וזקוק לעזרה, לא ייצא ידי חובתו בלי להושיט לו עזרה כמיטב יכולתו.

הושטת עזרה כזאת "גלומה", לדעתי, במילים "לעמוד על תוצאות התאונה" ומתחייבת גם מהאמור בחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח – 1998 (ראו בעניין זה ת"פ (י-ם) 2022/06 מדינת ישראל נ' מ.ע.ל, תק-מח 2007(1) 1894; ע"פ 12039/04 אורן אשר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3405, ובמיוחד, ע"פ 5000/08 דוד סומך נ' מדינת ישראל , תק-על 2009 (2), 2192 להלן: "פרשת סומך").
 
בדין הפנה בית המשפט קמא, לפרשנות אשר נתן בית המשפט העליון לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, לאמור:
 
"בצדק קבע בית המשפט המחוזי לעניין ההפקרה, כי גם חזרה למקום האירוע ואפילו התבוננות ממרחק מספר מטרים, אין בה כדי לענות על דרישותיו של סעיף 64א(א) לפקודה, המדבר על כך, שעל הפוגע "לעמוד על תוצאות התאונה", כפי שנקבע ברע"פ 10212/04, חיים ממן נ' מדינת ישראל",.
(רע"פ 9083/05 נסאסרה סאלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 315 – ההדגשות שלי, מ. גלעד).
 
וכן נפסק:
 
"יש לציין כי החובה לעצור במטרה זו, אין לה אח ורע בחקיקה – לא הראשית ולא המשנית – והמחוקק בא להבליט את חומרת הפרת חובה זו בקבעו, בס' 64א(א) לפקודה, אחריות העולה כדי מאסר 7 שנים... (ש"ז פלר "חובות נוהג כלי – רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו' (תשל"ה), 451, 457).
ואכן, נקבע כי התכלית העיקרית של סעיף 64א היא לוודא מצבם של נפגעים, אם יש כאלו:
"מטרתו המרכזית של סעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. ראו והשוו המ' 209/79 סרטני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 521..., בעמ' 522;...
בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם, ומי אחראי לה...
ברי, אפוא, כי אין די בעצירה קינטית. העיקר, כפי שנקבע, הוא במטרת העצירה ולא עצם העצירה במובנה הטכני". (רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 210. ההדגשות שלי – מ. גלעד).

 לאור האמור לעיל, ברי שהסתכלות כללית, מעין השקפה לעבר האופק ומקום התאונה, אפילו תוך התכופפות כפי שעשה המערער, לטענתו, אין בה אפילו תחילתה של "עמידה" על תוצאות התאונה.
 
הראיות שנאספו בידי המשטרה במהלך החקירה הוגשו כולן בהסכמת הצדדים, ולמעט חקירה קצרה של הבוחן ושוטר נוסף אשר "גילה" את מכוניתו של המערער, לא נחקרו שאר העדים בחקירה נגדית – אמור מעתה, שלא היתה מחלוקת על אמיתות תוכנן של ראיות אלה.
 
בהסתמך על הראיות הנ"ל, ובעיקר על גרסתו של המערער עצמו באימרותיו ועדותו, קבע בית המשפט קמא, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת כדבעי, את אחריותו של המערער לעבירת ההפקרה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, ובכבוד, הנני מצטרף למסקנותיו והנמקתו.
 
מגרסת המערער עלה, כי מיד לאחר התאונה ועוד בטרם עצר, שמע "בום" וחשב שיש לו "פנצ'ר" או "פיצוץ" בגלגל. אולם, משחש רוח חודרת למכונית והבחין בשמשה הקדמית המנופצת, הבין כי פגע בבעל חיים אם כי, היותו של בעל החיים בו פגע חזיר בר, היה "ניחוש" (עמ' 7 לפרוט' בפני בית המשפט קמא).
 
המערער ידע – כאפשרות ריאלית – שבמקום התאונה עלולים להיות רוכבי אופניים (עמ' 12 לפרוט') אולם, "קיבע" במוחו – לטענתו – אמונה או תפיסה, כי פגע בחזיר בר דווקא.
 
המערער עצר את רכבו במרחק שבין 100 ל - 200 מטרים אחרי מקום התאונה, ירד ממנו ואחרי שעמד על הנזקים לרכב – המשמעותיים מאוד (ראו התמונות אשר צילם השמאי של חברת הביטוח בטרם תיקון הרכב, ת/25, וכן התמונות בהן צולמו החלקים אשר נפגעו בתאונה והוחלפו על ידי המוסך, ת/20) – קרא בקול רם פעם או פעמיים "יש מישהו", אם כי, "תירץ" הוא פעולתו זו כ"אינסטינקט" ולא כדבר אשר יש בו כדי להצביע כי חשד שנפגע אדם. אחר כך התכופף והסתכל לכיוון מקום התאונה, ומשלא ראה דבר, נסע לביתו בחלוף כחצי דקה.

יותר מכל דבר אחר, יש לדעתי בקריאותיו של המערער - "יש מישהו" - כדי להצביע על כך כי לפחות חשד שפגע באדם ומכאן, ברור כי חל עליו האמור "... שהיה עליו לדעת כי עשוי להיפגע אדם", לכל הפחות.

ייתכן ובהגדירו את קריאותיו "יש מישהו" כ"אינסטינקט", התכוון המערער לומר שלא ידע כי נפגע אדם. אולם, אין בכך כדי להועיל לו שהרי ברור מקריאותיו כי חשש – קרי, היה עליו לדעת – שעשוי להפגע אדם.
 

אין ספק בליבי כי כל "אדם סביר" היה סובר כך ודי בזה לצורך סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה.

גם הסניגור, בהגינותו, הסכים (בעמ' 5, שורה 27 לפרוט' הדיון בפנינו) שסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, מבחנו הוא מבחן "האדם הסביר".
 
על כן, לא תועיל למערער הטענה - אפילו נקבלה - כי הוא, באופן סובייקטיבי, האמין, בשל תפיסה מוטעית, כי פגע בחזיר בר.

ודוק. די כי על פי מבחן "האדם הסביר" היה על המערער לדעת שעשוי להיפגע אדם ואין חובה להוכיח כי היה עליו לדעת – כנדרש בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה – כי נפגע אדם.
 
למערער היה מכשיר טלפון סלולארי (כדברי בא-כוחו בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בפנינו) ויכול היה להתקשר – ולא להסתפק בקריאה לאוויר – למשטרה, ולהזעיק עזרה אם פחד הוא – כטענתו - להתקרב ל"חזיר הבר" הפצוע, וכך יכול היה לפנות למשטרה – ולא פנה - כשהגיע לביתו ואביו העלה בפניו את האפשרות שפגע באדם.

כך יכול היה לפנות למשטרה - ולא פנה - למחרת היום, כשאימו התקשרה אליו והעלתה בשמה ובשם אביו חשד כזה.

כך יכול היה לפנות למשטרה - ולא פנה - כעבור מספר ימים, כשמר יעקב דגן, בעל המוסך (ת/26), העלה חשד כזה בפניו. (בעדותו טען המערער כי דברי מר דגן אינם נכונים אולם, משהסכים, כאמור, להגשת הודעתו של מר דגן – ת/26 – ללא חקירה נגדית לא יישמע עוד בהכחישו אותה).
 
אמנם, כל אלה פעולות שניתן היה לעשותן לאחר ההפקרה אולם, אי עשייתן של פעולות אלה בא ללמדנו מהו הלך מחשבתו של "האדם הסביר" וכמוהו צריך היה לנהוג המערער.

יתר על כן, העובדה שכל האחרים, שלא היו נוכחים בעת הפגיעה, חששו שנפגע אדם, מצביעה על סבירותו של החשש לפגיעה באדם.

גם אם אקבל טענתו (אותה סמך על דברי פקידת המוסך, גב' תמר חזן), שלמחרת התאונה, באומרו כי פגע בחזיר בר, היה רגוע, נינוח ולא לחוץ (התנהגות המיועדת לשיטת המערער ללמדנו כי אמר את האמת) הרי, לכל היותר ניתן לייחס התנהגות זאת – בדוחק רב – לאמונתו, ויותר לשכנועו העצמי, כי פגע בחזיר בר אולם, כאמור לעיל, אמונה סובייקטיבית זו אין די בה שכן המבחן בסעיף 64א(א) הוא מבחנו של "האדם הסביר" אשר אינו בוחן מה ידע הנהג, אלא מה צריך היה לדעת.
 

למעשה, אולי בלי משים, הודה המערער בדבריו בבית המשפט כי היה עליו לדעת שעשוי להיפגע אדם בתאונה, באומרו:
 
"... בדיעבד, כשמחברים הכל אני לא יודע איך יצאתי כזה מטומטם... היום, בדיעבד, אני לא יודע איך לא ראיתי שבן אדם נפגע – היו מיליון רמזורים אדומים ולא ראיתי אותם כי הראש שלי לא היה שם. פתאום, כשאתה מקבל את המציאות, אני לא מבין איך יצאתי כזה טמבל" (עמ' 10 – 11 לפרוט').
 
על זה נותר רק לומר כי אם המערער "לא ראה", הרי כ"אדם סביר", כשמולו דולקים כל כך הרבה "רמזורים אדומים", היה עליו "לראות" ולדעת, כי עשוי להיפגע אדם.
 
וכעת נשאלת השאלה, אם היה על המערער לדעת כי עשוי להפגע אדם, האם הפעולות אשר עשה מספיקות? - פשיטא שלא!

כאמור, היה על המערער לעמוד על תוצאות התאונה, במובן של בדיקת הנפגע והפגיעה, ודבר זה ניתן להעשות רק במקום הפגיעה.
 
המערער לא עצר במקום התאונה, ואם תאמר שאין מכונית יכולה לעצור מיד בו במקום, ולא יכל לחזור עמה נגד כיוון התנועה או בהילוך אחורי, מדוע לא חזר רגלית למקום התאונה?
מסתבר שבמהלך החקירה, כאשר יצא המערער לשחזור עם בוחן התנועה, הצליח להצביע בדיוק על המקום בו נמצא כתם דם גדול ואם כך ידע כעבור 6 ימים מיום התאונה, יכל היה לחזור למקום זה, או קרוב אליו ככל האפשר, מיד אחרי התאונה (ראו ת/17, ובעיקר תמונות 10 – 12 לת/2 ותרשים הבוחן ת/13).
 
זאת ועוד. הישארות המערער במרחק שבין 100 ל – 200 מטרים לא יכולה להיחשב כעצירה "קרוב ככל האפשר" למקום התאונה.
 
טענת המערער שלא התקרב למקום התאונה כי חשש מחזיר הבר הפצוע אינה מקובלת עלי בשל שניים אלה:

ראשית, ניתן להבין דווקא מטענה זו שהמערער סבר כי צריך להתקרב למקום התאונה, ואפשר לעשות כך, אך חשש. חשש זה אינו עומד כמובן במבחני הגנות "הצורך" ו"הכורח" מחד גיסא, ומצביע מאידך גיסא, על כך שהמערער, ככל "אדם סביר", חשד שנפגע אדם וצריך לעשות משהו כדי לעמוד על תוצאות התאונה, ולא עשה.

שנית, אם סבר המערער שצריך להתקרב למקום התאונה, אך חשש מ"חזיר הבר הפצוע", מדוע לא הזעיק עזרה בטלפון הסלולארי שבידו?
 
חובת העצירה המצויה בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה איננה, כאמור, עצירה "לשם הפרוטוקול" בלבד, ומטרתה לוודא שלא נפגע אדם ואם כן נפגע, להושיט לו עזרה. מכאן, שהמערער לא עמד על תוצאות התאונה כשנסע מן המקום "חצי דקה" בלבד לאחר שלא נתקבלה שום תגובה לצעקותיו, שנעשו ממרחק של כ – 100 – 200 מטרים ממקום התאונה (ראו אמרת המערער, ת/8, שורה 30).
 
גם טענת המערער כי "עמד על תוצאות התאונה" בכך ש"התכופף והשקיף" אל המקום בו אירעה התאונה, ממרחק שבין 100 ל – 200 מטרים לא מקובלת עלי.
בעוד שבאימרתו הראשונה ציין המערער שהייתה במקום חשיכה ואפשר להבחין כ – 20 מטרים לאחור (ת/8, שורות 64-65 וכן, עמ' 5, שורות 17-20), ובאימרתו השנייה ציין שהתכופף והשקיף אל האופק הואיל ויש אור (ת/14, שורה 24), הרי בעדותו, (עמ' 6 לפרו') "הגדיל לעשות" באומרו:
 
"ראיתי את אורות נווה זיו, יש את תאורת הצומת, מתכופף, רואים את כל האזור כמו שטיח, לא הייתי צריך לחזור אחורה...".
 
לדעתי, "הגדלת" כמות התאורה וה"הגזמה" ביכולתו של המערער לראות עד מקום התאונה מן המקום בו עצר, "כמו שטיח", נעשו על ידו כדי להיכנס לד' אמותיה של דרישת העצירה במקום התאונה או קרוב ככל האפשר אליו, ועמידה על תוצאותיה, אשר בסעיף 64א(א) לפקודה. בכך, ניסה המערער "לתרץ" את אי חזרתו למקום התאונה. בתירוץ זה אין די ועל כן, לא תצלח טענתו.
 
גם הטענה שהמערער לא ראה מהמקום בו עצר את רכבו והסתכל לעבר מקום התאונה, את הולך הרגל אשר שכב על הכורכר, סמוך למעקה הבטיחות ואף אם היה חוזר למקום התאונה. לא היה בהכרח מוצא אותו, נדונה לכישלון.

נכון שסעיף 64א(א) אינו מציב לנהג הפוגע רף כה גבוה המטיל עליו חובה למצוא את הפצוע ומשנכשל, חייב הוא בפלילים. אולם, ראשית, נהג מזדמן, אוחנה שמעון שמו – הראוי לכל שבח - נסע לפי תומו בדרך בה נסע המערער זמן קצר אחריו (והוא לא חיפש פצוע בצד הדרך כפי שחייב היה לעשות המערער), ראה על נקלה את הפצוע והושיט לו עזרה (ראו הודעתו ת/24).

שנית, נכון שסעיף 64א(א) אינו מחייב את המערער למצוא את הפצוע. החיוב הוא לעשות ככל האפשר, על ידי חזרה למקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, כדי למצוא אותו ולהגיש לו עזרה, ואם לא מצאו הרי, משהיה עליו לדעת כי בתאונה עשוי להיפגע אדם, צריך היה להזמין את המשטרה, שמא, בעזרתה יימצא.
את אלה לא עשה המערער ובכך כשלונו. 

לאור האמור לעיל, צדק בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירה של "הפקרה אחרי פגיעה" לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה ויש לדחות את ערעורו על הכרעת הדין.
 
הערעור על גזר הדין:
 
מרכיב הפיצויים:
 
לית מאן דפליג, כי נזקיו של הולך הרגל נגרמו מפגיעת הרכב בו, בתאונה. דא עקא, שהמערער לא הורשע בכל עבירה הקשורה לתאונה עצמה והמשמעות הפשוטה היא כי – בעולם המשפט – לא ביצע עבירה ואין הוא אחראי בפלילים לתאונה ולנזקים שנגרמו להולך הרגל בעטיה.
 
לא הוכח בבית המשפט קמא, וממילא לא הוכח בפנינו, כי בשל העבירה בה הורשע המערער, דהיינו בשל עבירת ה"הפקרה אחרי פגיעה" של הולך הרגל הפצוע, נגרמו לו נזקים נוספים או הוחמרו נזקים קיימים.
 
אמנם, בהחלט ייתכן מצב בו, בשל הפקרתו של פצוע לאחר תאונת דרכים, ייגרמו לו נזקים נוספים על אלה שנגרמו לו בתאונה, או יוחמרו נזקים שנגרמו לו בתאונה, אולם, תנאי הכרחי הוא לפי סעיף 77(ב) לחוק העונשין, לצורך פסיקת הפיצויים, להראות כי נגרם נזק או סבל כלשהם. לענין אופיו האזרחי של הפיצוי ראו סעיף 78 לחוק העונשין, רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (להלן: "פרשת אסף"); רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 2033 והפסיקה המובאת שם, להלן: "פרשת גליקסמן").

נכון כי רמת ההוכחה הדרושה להוכחת גובה הנזק, לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, אינה זאת הנהוגה במשפט הפלילי, נמוכה היא אף מזו הנהוגה במשפט האזרחי, ודי באומדן של בית המשפט.

אולם, עדיין דרושה, ולו רמה מינימלית של הוכחה כי נגרם נזק בשל העבירה בה הורשע אדם, לפחות באותן עבירות שלא כרוך בהן, מניה וביה לפי לשונן, נזק. (רע"פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518; ע"א 6897/06 שלמה בודגזר נ' מדינת ישראל, (הוצאת נבו) מיום 26/2/2008).
 
מכל מקום, אין די בהשערה ולא בטענה הכללית של בא כוח המשיבה לפיה "... לא ניתן להתכחש לסבל שאותו הולך רגל שננטש לאחר התאונה בצד הכביש..." כדי להוות תחליף להוכחה כלשהי בדבר קיומו של סבל או נזק כזה.

לפי דברי הולך הרגל עצמו (בהודעתו ת/22), לאחר הפגיעה בו, לא חש דבר הואיל ו"התעורר" בבית החולים ומכאן, שלא ניתן להסיק מדבריו על סבל או נזק או החמרתם של אלה בשל ההפקרה עצמה.
 
אין לדעתי אפשרות לקבוע כי העבירה של "הפקרה לאחר פגיעה" על פי לשונה, הינה עבירה הכרוכה, מעצם טיבה וטבעה בגרימת נזק לאדם.

אפשרות לגרימת נזק בשל ההפקרה קיימת אולם, וודאות של גרימת נזק – כמו למשל בעבירה של פציעה או חבלה חמורה או עבירת מין – לא קיימת, ועל כן, דרושה הוכחת קיומו של נזק ולו ברמה "נמוכה" של הוכחה, כאמור.

המשיבה הגישה לבית המשפט – בהסכמת ב"כ המערער – את כל החומר הרפואי בעניינו של הולך הרגל אולם, לא הפנתה לכל אמירה בו כי נגרם לו נזק כלשהו או כי הוחמר נזק קיים, בשל ההפקרה.
לו רצתה המשיבה להוכיח זאת יכלה להעיד את אחד הרופאים אשר טיפלו בהולך הרגל או מומחה רפואי אחר ובכך, לאפשר למערער להתגונן כנגד טענה כזאת.

משלא עשתה כן, לא ניתן לקבוע – רק על סמך ההנחה שבמקרים רבים ההפקרה, היא עצמה, גורמת נזק או מחמירה נזק קיים – כי במקרה זה עצם ההפקרה גרמה להולך הרגל נזק, או הוחמר נזק קיים.
 
סעיף 77(א) לחוק העונשין קובע לאמור:
 
"הורשע אדם רשאי בית המשפט לחייבו בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה...".

המסקנה העולה מניסוח זה היא כי צריך להיות "קשר סיבתי" בין העבירה בה הורשע המערער, לבין הנזק שנגרם בעבירה זו.
 
משלא הוכח קשר סיבתי בין העבירה בה הורשע המערער – "הפקרה לאחר פגיעה" – לנזק ולסבל שנגרם להולך הרגל, ולמעשה לא הוכח ברמה כלשהי כי נגרם לו בשל הפקרתו נזק כלשהו, לא ניתן לפסוק לו פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין (ראו ע"א 657/89 עפיף זמירו נ' מדינת ישראל והורי המנוח עבד אלחאלק ז"ל פ"ד מח (4), 309).

אמנם, ב"פרשת אסף" נקבע – בדעת רוב - כי בית המשפט מוסמך להשית פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין גם על מי שלא הורשע בביצוע עבירה – הואיל ונמצא כי ביצע אותה "ללא הרשעה" – אולם, בתנאי כי הוכח שביצע עבירה, אשר לה קשר סיבתי לנזק. כשהושת עונש על נאשם או ננקטו כלפיו דרכי טיפול, "ללא הרשעה", עדיין ברור שהוכח כי ביצע את אותה העבירה.

בעניננו, כאמור, לא הוכח קשר סיבתי בין העבירה אותה ביצע ובה הורשע המערער, לבין הנזק.
לפני בית המשפט קמא לא הובאו כלל ראיות בדבר הנזק (או החמרתו) שנגרם להולך הרגל בגין העבירה של "הפקרה לאחר פגיעה", ב"כ המאשימה טענה בטיעונה לעונש באופן כללי, שפגיעותיו יכלו לקבל "ביטוי אחר" אלמלא הופקר (עמ' 15 לפרוטוקול) והסניגור – בצדק – טען שהנזקים אשר נגרמו בשל ההפקרה טעונים הוכחה (עמ' 16 לפרוטוקול).

בית המשפט קמא פסק פיצויים, ללא הנמקה מדוע הוא עושה כן, ומהם הנזקים שמצא כי נגרמו בשל עבירת ההפקרה, וכיצד הוכחו.
 
לא נעלם מעיני שעסקינן בערעור פלילי ולאור אופיו האזרחי של הפיצוי, צריך היה המערער לצרף את הולך הרגל כמשיב וכך לקבל עמדתו בעניין זה [אילו הערעור היה מוגש רק על רכיב הפיצויים כי אז היה צריך המערער להגיש ערעור אזרחי ולא ערעור פלילי, אליו מצורף הולך הרגל כמשיב. (ע"פ 7574/09 פלוני נ' מדינת ישראל, כב' השופט י. עמית, מיום 7/1/2010].

ניתן היה לדחות את ערעורו של המערער על רכיב הפיצויים, בשל טענה זאת בלבד (ראו "פרשת גליקסמן"; וע"פ 8452/06 יונדב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 2716; ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1545). אולם, טענה זו לא נטענה על ידי בא כוח המשיבה ואנו לא נשים עצמנו "יותר קטיגורים מן הקטיגור".

בעיקר בשל העדר הוכחה כלשהי בדבר הנזק שנגרם להולך הרגל עקב ההפקרה, החלטנו (ביום 15.3.10) לקבל באמצעות בא כוח המשיבה, את עמדת הולך הרגל בעניין זה.
 
ביום 17/3/2010 העביר אלינו ב"כ המשיבה, "הודעה מטעם הנפגע, הולך הרגל עסאף מוסא" אשר נכתבה ע"י בא-כוחו בהליך האזרחי, עו"ד מ. שאער, ובה צוין כי הוא מתנגד לביטול רכיב הפיצויים בגזר דינו של בית המשפט קמא וכי "... בנסיבות המקרה ולאור הפקרת הנפגע ע"י המערער, מצבו הוחמר עקב אובדן כמות רבה של דם...".

להודעה זו צורפה "חוות דעת רפואית" אורטופדית מטעמו של ד"ר קליגמן מרדכי, מומחה לכירורגיה אורטופדית, אשר הוגשה לטענת עו"ד שאער בהליך האזרחי.

משאפשרנו לב"כ המערער להגיב להודעה הנ"ל מטעם הולך הרגל, הודיענו, עו"ד א. סגל, בתגובתו הכתובה מיום 22/3/10, כי מבקש הוא לדחות את עמדת הולך הרגל הואיל וחוות הדעת שצורפה מטעמו אינה עוסקת כלל בשאלת גרימת נזק, או החמרת נזק קיים עקב ההפקרה.

ב"כ המערער הוסיף כי למרות ההפקרה, הגיע הולך הרגל לבית החולים במהרה וטופל ללא שיהוי משמעותי. כן טען שיש להניח כי התביעה האזרחית שהגיש הולך הרגל הינה על סכום גבוה והפיצוי שקבע בית המשפט קמא "בטל בשישים", לעומת סכום התביעה האזרחית כשמנגד, עבור המערער שמצבו הכלכלי קשה, הפיצוי מהווה "נטל כבד מנשוא".

לדעתי, מוטב היה לו ב"כ המשיבה לא היה מגיש חוות דעת זאת – ללא נטילת רשות מאיתנו – בהיותה ראיה חדשה שלא הוגשה לבית המשפט קמא ומסיבה זו אף לא נוכל להתחשב באמור בה.

למעלה מן הצורך נאמר, שגם בחוות דעת זאת לא נאמר כי נגרמו להולך הרגל נזקים בשל ההפקרה או הוחמרו נזקיו בעטיה, והטענה כי היתה החמרת נזק בשל אובדן כמות רבה של דם, נותרה בגדר טענה מפי בא-כוחו של הולך הרגל, עו"ד מ. שאער, ולא בגדר הוכחה.

אכן, "טעם רע" נותר מכך שהמערער - פגע בהולך הרגל, גרם לו נזקים חמורים והוסיף "חטא על פשע" בהפקירו אותו פצוע ושותת דם בצד הדרך - יוצא מלפנינו פטור מתשלום פיצויים.

אולם, "אין לדיין אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין" ומשלא הוכח כי נגרם להולך הרגל נזק או הוחמר נזק עקב ההפקרה, היא עצמה, אין אפשרות לחייב את המערער בתשלום פיצוי על פי סעיף 77 לחוק העונשין.

מובן שאין בהחלטה זאת כדי לפגוע בזכותו של המערער לתבוע את מלוא נזקיו בהליך אזרחי, וכאמור, מהודעת בא-כוחו, עו"ד מ. שאער, עולה כי כבר מתנהל הליך זה.
 
לאור המוסבר לעיל, למרות עמדתו של הולך הרגל, ועל אף הצער בשל נזקיו וסבלו שנגרמו עקב התאונה, נראה לי כי בשל הרשעת המערער בעבירה של "הפקרה לאחר פגיעה", "בלבד", לא ניתן לפסוק להולך הרגל פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין.

על כן, יש לקבל את ערעורו של המערער על רכיב הפיצויים בגזר הדין של בית המשפט קמא ולבטל רכיב זה בענישתו.

הערעור על רכיב המאסר בפועל:
 
העונש אשר קבע המחוקק בצד העבירה של "הפקרה לאחר פגיעה" לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה, על שתי חלופותיו, חריג ובולט בחומרתו ב"נוף הענישה" של פקודת התעבורה. העונש בצידה של העבירה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, אשר המצב הנפשי הטעון הוכחה במסגרתה הינו "רשלנות", חמור בהרבה (7 שנות מאסר) אף מן העבירה, החמורה כשלעצמה, של "גרימת מוות ברשלנות" (3 שנות מאסר).
 
המחוקק לא הסתפק בעונש המאסר המירבי של 7 שנות מאסר, הנקוב בצידה של העבירה "הקלה יותר" אשר בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, והוסיף:
 
"... ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן".
 
היטיבה להסביר את הנימוקים להחמרה זאת כב' השופטת א. פרוקצ'יה, ב"פרשת סומך", תוך הפנייה לפסיקה נוספת של בית המשפט העליון, באומרה:
 
"תכליתה של נורמה פלילית זו להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה. במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראייה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית... מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג שהיה מעורב בתאונה והיה במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה (ע"פ 1977/05, גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06); ע"פ 7159/98, מדינת ישראל נ' פלוני, פד נ"ג (2) 632, 644). העבירה חלה על כל מעורב בתאונה, בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה. הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה (דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.00); ראו גם ע"פ 7224/03, חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.03)).
התייחס לכך השופט מ. חשין ברע"פ 3626/01, וייצמן נ' מדינת ישראל, פסק דין נ"ו (3) 187, 230 (2002) באומרו:
"מעשה הוא זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מהמקום היא מעשה אנטי חברתי ואנטי מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין"...
...בקובעו עונשים חמורים לעבירת ההפקרה על שתי חלופותיה ביטא המחוקק את גישתו בדבר כובד האחריות המשפטית והמוסרית הרובצת על נהג המעורב בתאונת דרכים, היודע או חייב לדעת, כי אדם עשוי היה להיפגע או בפועל נפגע, לעצור את מכוניתו ולבדוק את תוצאות התאונה, ולהיות נכון להגיש עזרה לנפגע, גם אם הדבר לא היה מועיל עוד להחזיר את הקורבן לחיים, או לא היה מועיל להקל על חומרת פגיעתו. אחריות מוסרית – משפטית – זו רחבה בהרבה מעצם החובה להקפיד על כללי התעבורה בכבישים. היא משקפת אחריות המוטלת על מעורב בתאונה להושיט עזרה למי שנפגע ושרוי במצב של חוסר ישע בפגיעתו, בלא קשר הכרחי לשאלת אשמו של הנהג לתאונה (ע"פ 12039/04, אורן אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.2005))."
 
מאז נאמרו דברים אלה, המצב בכבישי הארץ רק החמיר וכמעט לא חולף יום מבלי שמעל דפי העיתון ומסכי הטלוויזיה ניבטים אלינו פניו של מי אשר אינו עימנו עוד, כיוון שאיבד חייו בתאונת דרכים, האחת יותר מחרידה מ"רעותה".
 
במצב זה ראוי שלפחות, משקרתה תאונה, יעשה הנהג שגרם לה, בנסיבות שהיה עליו לדעת או ידע כי נפגע אדם או עשוי להיפגע אדם כל שאפשר, כדי להגיש סיוע לפצוע, נפגע התאונה, ומי שלא יעשה כך, ראוי שיידע כי, למעט במקרים חריגים, כלא – מאחורי סורג ובריח – ימצא.
 
מובן שעל פי שיטתנו המשפטית, העונש הוא אינדיווידואלי ומי אשר הורשע בדין, ייענש רק לפי נסיבותיו המיוחדות שלו, ושל מקרהו.
 
על כן, מחד, ראוי שנתחשב לקולא, ואמנם נתחשב, בנסיבותיו של המערער:

חלוף הזמן מאז התאונה ועד היום (כארבע שנים), היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי העובד למחייתו כאיש מכירות ושיווק שעיקר עבודתו בנהיגה וכעת מטה לחמו נגדע, היותו נשוי ואב לילדה קטנה והעובדה שהורשע בחלופה "הקלה יותר" דהיינו, שהפקיר את הנפגע כשהיה עליו לדעת כי עשוי להיפגע אדם ולא כשידע כי נפגע אדם (דהיינו, שמצבו הנפשי היה "רשלנות" ולא מודעות).




כמו כן, יש לזקוף לזכות המערער את העובדה כי לא הורשע בעבירה הקשורה לתאונה עצמה שבה נגרמו נזקי הולך הרגל.
 
מאידך, אין לשכוח את העדר האמפטיה של המערער לקורבן והתרכזותו של המערער בעצמו ו"במחיר" שהוא אמור "לשלם" בגין העבירה, ובהעדר ההמלצה הטיפולית של שירות המבחן בשל כך, וכן את "עברו" התעבורתי שאינו מן הקלים וכולל הרשעות בעבירות שעלולות היו לגרום לתאונות קשות כגון מהירות מופרזת ואי ציות לתמרורי עצור.
 
היטב ידוע לי הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת – ברגיל – בעונש אותו פסקה הערכאה המבררת, והיא תעשה זאת רק כאשר העונש שהושת על ידי בית המשפט קמא מופרז וחריג לקולא, או לחומרא.
 
אולם, זהו לצערי המצב במקרה זה, בו המערער – אשר לא הודה וניהל משפט – לא הצליח להראות כי עניינו חריג עד כדי סטייה מן הכלל שבעבירות של "הפקרה אחרי פגיעה" יש לגזור מאסר בפועל ממש. מובן שלא נחמיר בעונשו של המערער רק בשל כך כי "ניהל משפט" ולא הודה, אולם, מאידך, אין הוא זכאי לאותה הקלה הניתנת למי שהודה וחסך זמנם של בית המשפט ורשויות האכיפה.
 
לפיכך, נראה כי בנסיבות העניין עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות הינו עונש החורג לקולא באופן משמעותי ממדיניות הענישה הראויה בעבירה של "הפקרה אחרי פגיעה", וראוי כי ערכאת הערעור תתערב כדי לשנותו.
 
צודק בא כוח המשיבה בטענתו כי בית המשפט קמא, אשר לא מצא – כדבריו שלו – נימוקים לקולא לטובת המערער, לא "תירגם" דברים אלה, לעונש ההולם את העבירה החמורה בה הורשע המערער.
 
כל השיקולים לקולא שנמנו לעיל יילקחו בחשבון לצורך קביעת אורך תקופת המאסר בפועל שתושת על המערער, אך פטור בלא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אי אפשר.
 
לאור האמור לעיל, ותוך התחשבות בכלל שאין ערכאת הערעור ממצה את מלוא חומרת הדין, בקבלה ערעור המדינה על קולת העונש, ראוי לקבל את ערעור המשיבה בנושא זה, ותחת עונש המאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות, לגזור על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל.


שאר רכיבי הענישה אשר בגזר דינו של בית המשפט קמא (למעט רכיב הפיצויים אשר ראוי לבטלו, כמוסבר לעיל), יישארו על כנם.




     
מ. גלעד, שופט      


השופט י' אלרון [אב"ד]
אני מסכים.


     
[אב"ד]      







השופט רניאל
אני מסכים.

     
מ. רניאל, שופט      






לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט מ' גלעד, לקבל את ערעור המשיבה בעפ"ת 5761-01-10 ולגזור על המערער 12 חודשי מאסר בפועל במקום עונש המאסר בפועל של 6 חודשים, לריצוי בעבודות שירות, שנגזר על ידי בית המשפט קמא.

כן הוחלט לקבל את ערעורו של המערער בעפ"ת 6781-02-10 ולבטל את החיוב לשלם פיצויים להולך הרגל, עסאף מוסא, בסך 20,000 ₪.

שאר רכיבי הענישה שגזר בית המשפט קמא, ישארו על כנם.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי תאונה

  2. תאונה במקלחת

  3. עורך דין תאונת פגע וברח

  4. תאונות במתקני שעשועים

  5. תאונה מבויימת

  6. תאונת טרמפולינה

  7. תאונה ללא פגיעה

  8. תאונה בבית אבות

  9. תאונה במוזיאון

  10. תאונה במעון יום

  11. תאונה קטלנית בים

  12. תאונה בבית קברות

  13. תאונה מחוץ לרכב

  14. תאונה בלתי נמנעת

  15. תאונה עם רכב צבאי

  16. תאונת שרשרת תביעה

  17. תאונה באיילון צפון

  18. תאונה בירידה מהרכבת

  19. תאונה עם עגלת סופר

  20. תאונה עם מכונת דפוס

  21. תאונה בזמן תדלוק רכב

  22. תאונה בשטח בית הספר

  23. עורך דין תאונות קשות

  24. תאונות עקב צעצועים מסוכנים

  25. תאונה בהליכה על מדרכה

  26. נוזל בברך לאחר תאונה

  27. תאונה עצירה בצד - את מי תובעים

  28. תאונה בזמן ביעור חמץ

  29. תאונה במסיבה לעובדים

  30. שינוי גירסה לאחר תאונה

  31. תאונה לאחר שייט קייקים

  32. תאונה במהלך החלפת גלגל

  33. תאונה עם מכסה תא מטען

  34. תאונה בטיול במדבר יהודה

  35. תאונה בכביש אשדוד יבנה

  36. פיצוי בגין תאונת דרגנוע

  37. תאונה במהלך טיול מהעבודה

  38. תאונה במשחק כדורסל בעבודה

  39. תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

  40. תאונה בזמן חיבור כבל גרירה

  41. תאונה ליד גשר ראשון לציון

  42. פינוי באמבולנס ממקום התאונה

  43. אי שמירת מרחק בתאונת שרשרת

  44. התהפכות רכב - פציעה מזכוכיות

  45. הסתרת תאונה קודמת בעסקת רכב

  46. העדר רישום רפואי אחרי תאונה

  47. חבלה אקסונלית מפושטת בתאונה

  48. גרסה ראשונית לתאונה בזמן אמת

  49. תאונות במהלך טיול שנתי מטעם בית הספר

  50. הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור

  51. החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

  52. חתך עמוק בכף היד לאחר תאונה

  53. תאונה עם רכב חונה בצד הכביש

  54. אי מסירת פרטים לאחר תאונה קלה

  55. קשר בין תאונה לבין טרשת נפוצה

  56. אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית

  57. תאונה במהלך יציקת בטון עם מנוף

  58. תאונה בניסיון להוציא חפץ מהרכב

  59. תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  60. עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

  61. חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

  62. תאונה עקב אי שמירת מרחק - נסיעה בעליה

  63. שינוי מספר רישוי בגלל תאונה שגרמה לנזק

  64. אי פניה לקבלת טיפול רפואי מיידי לאחר תאונה

  65. "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  66. פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

  67. איבוד שליטה על הרכב במחלף שדרות רוקח בנתיבי איילון

  68. תאונה: הרגל נתקלה במרצפת בולטת, אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

  69. חבלות בפנים, בפה, שבר באף ופגיעה בערובות העין בעקבות תאונה

  70. טוען כי נפגע בתאונה בהיותו כבן 17.5 שנים, על ידי רכב לא ידוע

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון