הטבות מס למעסיקים באילת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטבות מס למעסיקים באילת: .1המערערות, המנהלות כולן בתי מלון בעיר אילת, באות בגדר "תושב איזור אילת" כמשמעות המונח הזה בחוק איזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממיסים), התשמ"ה - .1985(להלן: חוק פרק ג' לחוק בא להעניק למעסיק, תושב איזור אילת, פטור ממס מעסיקים והטבה, לשם הקטנת עלויות השכר, בשיעור של % 20מהכנסת העבודה שהופקה באיזור אילת - "אך לא יותר מסכום המס שעליו לנכות במקור באותה הכנסת עבודה".(להלן: תיקרת ההטבה). מי שזכאי להטבה זו יקבל אותה בדרך של הפחתת סכום ההטבה מהסכום שהוא חייב לנכות במקור על פי סעיף 164לפקודת מס ההכנסה (סעיף 12לחוק אילת). .2ביום 21לינואר 1991נתקבל בכנסת חוק הסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה), התשנ"א - .1991(להלן: חוק ההיטלים). סעיף 2לאותו חוק מטיל על כל נישום היטל בשיעור של % 5ממס ההכנסה שהוא חייב בו לשנת המס. חוק ההיטלים קובע כי מי שחייב בניכוי מס הכנסה במקור, מסכום המשתלם לאדם החייב בהיטל, ינכה, בנוסף למס ההכנסה, גם היטל בשיעור % 5מסכום המס שהוא חייב לנכות. עוד נקבע באותו חוק כי הוראות פקודת מס הכנסה "יחולו, בשינויים המחוייבים, על ההיטל כאילו היה מס הכנסה". היטל זה חל גם על עובדי המערערות. .3המחלוקת שנתגלעה בין המערערות לבין פקיד השומה נסבה על השאלה אם תיקרת ההטבה המתוארת בסעיף 12לחוק אילת אוצרת בתוכה גם את סכומי ההיטל האמור (להלן: ההיטל), או שמא אין התיקרה עולה על סכומי מס ההכנסה שאותם חייב המעסיק לנכות על פי סעיף 164לפקודה. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הסכומים נשוא הערעורים. .4המערערות סבורות כי תיקרת ההטבה מכוח סעיף 12לחוק אילת כוללת אף את סכומי ההיטל וטעמיהן עימן: עצם העובדה כי המשיב, פקיד השומה, החיל על ניכוי ההיטל את ההוראות המצויות בפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), ואשר עניינן ניכוי מס הכנסה במקור, היא הנותנת - לדעת המערערות - כי דין אחד להיטל ולמס לכל עניין ודבר. על השיויון הזה מבקשות המערערות ללמוד גם מהוראת סעיף 5לחוק ההיטלים הקובעת, כאמור, כי הוראות פקודת מס ההכנסה יחולו, בשינויים המחוייבים, על ההיטל כאילו היה מס הכנסה. "כאילו", כאן, לדעת המערערות, פיקציה משפטית מוחלטת, המלמדת על רצונו של המחוקק לראות את ההיטל כמס הכנסה. אין זו אלא דרגת מס נוספת על ההכנסה, כך טוענות המערערות; אין שוני לדעתן, בין ההיטל הזה לבין היטל אחר שהוטל בעתו על בעלי הכנסות גבוהות לפי חוק ההיטל על בעלי הכנסות גבוהות (הוראת שעה), התשמ"ד - .1984 המערערות מוצאות תמיכה לדעתן זו בפסק הדין שניתן בע"א 306/88פלזנשטיין ואח' נ. פקיד שומה חיפה (פד"י מה' 3, 545). מן ההלכה שנקבעה שם מבקשות המערערות ללמוד גזירה שווה על חוק ההיטלים ועל המסקנה כי גם זה גם זה לא באו אלא להוסיף מדרגת מס נוספת לצורך החיוב במס הכנסה ודינם חד הוא. המשיב, פקיד השומה, לעומתן, מבקש להצביע על שוני בין שני ההיטלים. להשקפתו ההיטל על בעלי ההכנסות הגבוהות אכן הוסיף מדרגת מס. לעומת זאת, כך הוא טוען, ההיטל הנדון בענייננו אינו מתייחס להכנסה שמעבר לרמה מסויימת ועל כן אין כאן מדרגת מס נוספת. .5הפרשנות שיחסו שני הצדדים להילכת פלזנשטיין הנ"ל יסודה בטעות, עד שאין צורך להידרש לאבחנות, מחד גיסא, ולמשוואות מאידך גיסא, שמבקשים הצדדים ליתן בה. בהילכת פלזנשטיין נידונה, בין השאר, שאלת חיוביו של נישום בחברה משפחתית, לשאת בהיטל החל על בעלי ההכנסות הגבוהות. הטענה היתה שם כי החבר הנישום בחברה משפחתית אינו חייב בהיטל. בית המשפט העליון הבהיר היטב כי דינו של נישום זה כדין יחיד וממילא מצבו האישי לצורכי מס הוא כמצבו האישי של כל נישום יחיד והוא נושא, על כן גם בהיטלים, שאינם מס הכנסה. השאלה המתעוררת בערעורים שבפנינו שונה לחלוטין וכל עניינה בפירוש ההסדר המתואר בסעיף 12לחוק אילת, המוגבל, כאמור, בתיקרת ההטבה. את גידרה של ההטבה הזו יש לפרש בראש ובראשונה מכוחו ומתוכו של אותו חוק. .6סעיף 12לחוק אילת מעניק, למעסיק תושב אילת, הטבה שנועדה לשם הקטנת עלויות השכר בשיעור שאינו עולה על סכום המס שעליו לנכות במקור מאותה הכנסת עבודה. סעיף 2לחוק, שהוא סעיף הפרשנות, מורה כי "כל מונח בהוראה בחוק זה המתייחס למס כלשהו יתפרש לפי המשמעות שיש לו בחוק שלפיו מוטל אותו מס". ההוראה שבסעיף 12הנ"ל מתייחסת למס המנוכה מהכנסת העבודה או ל"מס" וממילא יש לפרש מונח זה על פי הגדרתו בפקודת מס הכנסה. סעיף 1לפקודה מלמד כי "מס הכנסה" או "מס" - הוא זה "המוטל על פי הפקודה". משאין ההיטל שבמחלוקת מוטל על פי הפקודה הזו ממילא אינו בא בגדר "מס", לא לצורך הפקודה ולא לצורך חוק אילת. אף חוק ההיטלים מבחין היטב בין מס ההכנסה לבין ההיטל. כך בסעיף 4לאותו חוק מוטל חיוב של ניכוי במקור של ההיטל "בנוסף למס ההכנסה" ולצורך גביית ההיטל רואים בו "כאילו" היה מס הכנסה; לאמור לא מס הכנסה אלא חיוב הנוסף על המס והנגבה כאילו היה מס הכנסה אף שאינו כזה. .7העובדה שהמשיב כאן פעל לעניין גביית ההיטל מכוח סמכותו המפורטת בסעיפים 164ו- 167(א') לפקודת מס הכנסה אין בה כדי ללמד כי לענייננו "המס", התוחם את תיקרת ההטבה, כולל גם את שיעור ההיטל. אכן בסעיף 167לפקודה מוקנית לפקיד השומה הזכות לשום לפי מיטב שפיטתו את סכום המס שהיה חייב בניכוי לפי סעיף 164הלוא הוא הסעיף המדבר על חובת ניכוי מס במקור מהכנסת עבודה ומהכנסה אחרת. אין מחלוקת כי פקיד השומה עשה כאן שימוש בסמכות הנתונה לו מכח הוראה זו - אלא שאין בכך כלום לענייננו: חוק ההיטלים מציב, בצד החיוב בהיטל, גם מנגנון גבייה הנתמך באלה הקיימים ובהם מנגנוני הגבייה המתוארים בפקודת מס ההכנסה [סעיף 5(א') לחוק ההיטלים] ואלה המתוארים בפקודת המיסים (גבייה) [סעיף 5(ב') לחוק ההיטלים]. במסגרת מנגנוני הגבייה האלה מוטלת גם חובת תשלום מקדמה על חשבון ההיטל, כאמור בסעיף 175לפקוה וניתן לעשות שימוש גם בדרך הניכוי במקור. ממילא הותר לפקיד השומה גם השימוש במנגנון הגבייה שבסעיפים 164ו- 167לפקודה. מנגנון גבייה זה שהועמד לרשות המשיב, על פי חוק ההיטלים אינו מלמד דבר וחצי דבר על שיעור ההטבה המוענקת למעסיק בחוק אילת. .8המסקנה הזו, שהיא תוצאה ברורה מלשון החוק, מתיישבת היטב גם עם מהות ההסדר העומד ביסוד חוק אילת. סעיף 12לחוק, כמו גם סעיף 10לאותו חוק, נועד ליתן תמריץ, בדרך של מענק למעסיקים תושבי אילת המשלמים הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת באיזור אילת. מענק זה ניתן לקיזוז על ידי המעסיק מתוך הסכום שהוא חייב לנכות במקור, על פי סעיף 164לפקודת מס הכנסה. גם סעיף זה נוקט בלשון "מס" אשר מובנו כאמור בסעיף 1לאותה פקודה. במילים אחרות, מנגנון הקיזוז הולם גם הוא את ההנחה כי התמריץ המוענק למעסיק, באיזור אילת, אינו עולה על סכום מס ההכנסה שעליו לנכות במקור. שיקולים אלה שעמדו ביסוד חוק אילת ושעיקרם מתן הטבה למעביד, לא שימשו, מטבע הדברים, את המחוקק בעת שנתקבל חוק ההיטלים. חוק אחרון זה לא נתכוון ולא נדרש לשאלת ההטבה ולא נתכוון לשנות את שיעורה. ואף להגיונו של חוק אילת: קביעת ההיטל אינה מלמדת על הצורך לשנות את תיקרת ההטבה. ההיטל הביא להקטנת הכנסתו הפנויה של העובד אך לא להגדלת עלות השכר אצל המעביד. ממילא, לענין הכוונה המפורשת בסעיף 12לחוק אילת - "הטבה לשם הקטנת עלויות השכר" - אין צורך להגביה את התיקרה, אם אין מתכוונים לשנות משיעור ההטבה. ואכן לא ראה המחוקק לטוב בעיניו לשנות את ההוראה שנקבעה בחוק אילת ולהגדיל את גובה התמריץ. אשר על כן יש לדחות הערעור. המערערות תישאנה, הדדית, בהוצאות המשיב בסך 500, 3ש"ח.מיסים