בהליכים קיבוציים - בשל משמעויותיהם המיוחדות - נטייתם של בתי הדין הינה לאפשר לצדדים למצות את טענותיהם עד תומם, ולעיתים אף במחיר של אי עמידה בסדרי הדין. זאת מאחר ולהכרעה בסכסוך קיבוצי ישנה בדרך כלל השלכה לא רק על מערכת היחסים שבין הצדדים להסכם הקיבוצי, אלא גם - ובעיקר - על העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בהליך קיבוצי: לפנינו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל- אביב יפו מיום 6.9.11 (השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר אברהם פריאל ומר משה בק; ס"ק 303/07). רקע וטענות הצדדים בבית הדין האזורי התבררה בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהגיש המשיב ועניינה בהעברת תקציבים מהמבקשת בגין פעילות חינוכית של האגודה הפדגוגית, אשר הופעלה בתחילה על ידי המשיב כעמותה רשומה ולאחר מכן כמחלקה נפרדת במשיב. בית הדין קיבל את הבקשה בחלקה והורה למבקשת להעביר התקציבים למשיב. ביום 26.9.11 הגישה המבקשת הבקשה דנן; בנימוקי הבקשה, ציינה המבקשת כי באת כוחה סברה בטעות כי ניתן להגיש הערעור בתוך שלושים ימים ועל כן איחרה בהגשתו. בנוסף, ציינה המבקשת כי נציגי משרד האוצר הודיעו למשיב, עת בא לגבות את הפסוק לו, כי בכוונת המבקשת להגיש ערעור על פסק הדין. עוד ציינה המבקשת כי בית דין זה נוקט בגישה סלחנית בבקשות מעין זו וכי בסכסוכים קיבוציים נהג בית דין זה להאריך המועד, כאמור וכן צירפה המבקשת לבקשה את הודעת הערעור ופירטה אותה בציינה כי סיכויי הערעור טובים. המשיבה הכחישה כי נודע לבא כוחה על כוונת המבקשת להגיש הערעור וטענה כי טעות בספירת הימים להגשת הערעור אינה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשתו וכי סיכויי הערעור נמוכים. דיון והכרעה תקנה 20(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט-1969, קובעת את המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי בסכסוך קיבוצי: "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי שניתן בסכסוך קיבוצי הוא 14 ימים מיום השימוע או מיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם הוא ניתן בהעדר הצדדים, לפי המאוחר." במקרה דנן, הומצא פסק הדין למבקשת ביום 7.9.11 ועל כן, המועד האחרון להגשת הערעור הינו ביום 21.9.11 והערעור, אשר הוגש ביום 26.9.11 - הוגש באיחור. בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי אין הוראה מסויימת המאפשרת הארכת מועד בדומה לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), אך עם זאת קבעה הפסיקה כי באותן סוגיות אשר לא מוסדרות בתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, ניתן לנהוג בדרך של אימוץ הוראות תקנות סדר הדין הרגיל ובהתאם לכך נקבע כי הוראת תקנה 125 לתקנות סדרי הדין חלה גם בסכסוך קיבוצי. תקנה 125 לתקנות סדרי הדין, קובעת הסמכות לבית הדין להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":  "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהם אותם טעמים מיוחדים אשר בגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות? לעניין זה, נקבע: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" שהינם: "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת, מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". מהותו של הטעם המיוחד הינה באי צפיותו ובחוסר שליטת בעלי הדין בהתרחשותו. במקרה דנן, ציינה המבקשת את טעותה של באת כוחה לסבור כי ישנם שלושים ימים להגשת הערעור; באשר לטעות, ככלל, כ"טעם מיוחד", קבע, זה מכבר, בית המשפט העליון: "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית". על טעות בספירת הימים, בפרט, כ"טעם מיוחד" קבע בית דין זה: "...טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא..." אף לעניין טעות בסיווגו של הערעור נקבע כי הינה "טעות שבדין" אולם כזו שניתן היה לגלותה בבדיקה שגרתית ועל כן - אינה, בפני עצמה, "טעם מיוחד". עם זאת, לעניין סכסוך קיבוצי קבע בית דין זה, בשורת הלכות: "בהליכים קיבוציים - בשל משמעויותיהם המיוחדות - נטייתם של בתי הדין הינה לאפשר לצדדים למצות את טענותיהם עד תומם, ולעיתים אף במחיר של אי עמידה בסדרי הדין. זאת מאחר ולהכרעה בסכסוך קיבוצי ישנה בדרך כלל השלכה לא רק על מערכת היחסים שבין הצדדים להסכם הקיבוצי, אלא גם - ובעיקר - על העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי". משמעותה של הלכה זאת הוא כי בעת שבתו של בית הדין הארצי בסכסוך קיבוצי, לא יינתן משקל מכריע לאיחור בפתיחה הליך ובהגשתו; חרף זאת, קבע בית דין זה, כי בעצם היותו של ההליך - הליך סכסוך קיבוצי, אין, בפני עצמו, כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור. מן הכלל אל הפרט נסיבות המקרה דנן מעלות כי אין בטעותה של ב"כ המבקשת או אף בהיותו של ההליך, הליך בסכסוך קיבוצי, בפני עצמם, "טעם מיוחד". אולם, בהצטרף היותו של האיחור בן חמישה ימים בלבד, להיותו של ההליך, הליך בסכסוך קיבוצי, כמו גם לסיכויי הערעור - מצאנו כי יש בכך כדי להיות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשתו. בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת פרשנותו המשפטית של פסק הדין אשר ניתן על ידי בית דין זה בעניין עס"ק 1002/02 בו נקבע כי על המדינה, על אף שאינה מעסיקתם של עובדי ההוראה במוסדות שאינן בבעלותה, לתקצב את דמי החבר באגודה הפדגוגית אשר בבעלות המשיב. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית דין זה התייחס לשנים 1997-1998 בלבד וכן אין עליה להעביר תקציב למשיב בגין מורים אשר אינן מדוּוַחים על ידי מעסיקיהם, אולם בית הדין קמא קבע כי עליה לשאת בתשלומים הפסוקים משנה זו ואילך ואין יישום פסק הדין מוגבל לשנים אלו. כן קבע בית הדין קמא כי חוזר משרד החינוך, אשר בהתאם להוראותיו מועברים התקציבים למשיב, אינו קובע כי יש להעביר התקציבים רק בעבור עובדי הוראה המדוּוַחים על ידי מעסיקיהם אלא גם על כאלו שאינם מדוּוַחים וכי די בהיותו של המורה עובד הוראה, בעל רישיון וחבר בעמותה פדגוגית אחת בלבד כדי לחייב את המבקשת בתִקְצוּבוֹ. לטענת המבקשת, המקובלת עלינו, עשויות להיות לפסק דינו של בית הדין קמא השלכות רוחב עתידיות מאחר שפסיקתו העקרונית קבעה כי עליה לתקצב עובדי הוראה המועסקים במוסדות שאינם בבעלותה גם כאשר אינם מדוּוַחים על ידי הבעלויות, בניגוד לחוזרי משרד החינוך, וכן כי חובת התִקְצוּב חלה עליה למן שנת 1997 ואילך. במקרה זה, מצאנו כי אין זה ראוי שכללי הפרוצדורה יכשילו הגשת הערעור וראוי כי השאלות המועלת בערעור תעלינה על שולחנה של ערכאת הערעור. אשר על כן, ניתנת למבקשת הארכת מועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל. כמקובל בסכסוכים קיבוציים - אין צו להוצאות . סכסוך קיבוצי