קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השלמה לשכר מינימום לעובד במכירות באחוזים: .1התובעת הגישה לבית-הדין תביעה לתשלום שכר עבודתה אצל הנתבע מיום 27.8.95ועד ליום .27.9.95בכתב התביעה, שהוגש על גבי טופס של בית-הדין נכתב לגבי "השכר המגיע": הערכה 000, 3ש"ח, ונותר לתשלום סך של 451, 2ש"ח. .2בכתב הגנתו טען הנתבע כי סוכם עם התובעת ששכרה ישולם לה על בסיס אחוזים ממכירותיה, כי לא עבדה חודש מלא, כי עבדה 5שעות בלבד, וכי קיבלה את כל המגיע לה. .3בעת הדיון שהתקיים בבית-הדין התברר כי רוב העובדות הקשורות בתקופת עבודתה של התובעת שנויות במחלוקת בין הצדדים. ואלה המחלוקות המתעוררות בתיק זה: א. האם סוכם עם התובעת כי תקבל משכורות בסיס בתוספת אחוזים מהמכירות כטענתה, או שסוכם עמה רק על תשלום על בסיס אחוזים ממכירותיה תוך השלמה לשכר המינימום, כטענת הנתבע. ב. מה היתה תקופת עבודתה של התובעת. ג. מה היה היקף משרתה של התובעת. ד. האם כלל שכרה הוצאות אחזקת רכב, או שרכיב זה שולם לה בנוסף על שכרה. .4א. התובעת אמרה בעדותה כי סוכם עמה על משכורת בסיסית בתוספת אחוזים מהמכירות (פ' ע' 2ש' 20-19) ואולם בשום מקום במהלך עדותה לא נקבה התובעת בסכום המשכורת הבסיסית שסוכם עמה. גם בכתב התביעה כתבה כי היא תובעת 000, 3ש"ח (הערכה), ואכן הנתבע מציין זאת בכתב הגנתו (סעיף 1). ב. זאת ועוד, התובעת סתרה את עצמה בעניין כמות ההזמנות שביצעה. בעדותה אמרה כי הרישום ביחס להזמנות מצוי אצל הנתבע, וכי הוא סירב לתיתו לה (ע' 3ש' 15-6), ואולם בחקירה הנגדית הודתה התובעת כי "אחותי הביאה לי את ההזמנות" (ע' 3ש' 26) אך הוסיפה כי אינה יודעת אם אלה כל ההזמנות. משמע שהתובעת יכלה לתת אמדן משוער של הסכומים שלהם היא זכאית בגין המכירות, והסכום שסוכם עמה כמשכורת בסיס, ואע"פי כן לא עשתה כן. זאת כאמור בנוסף לכך שבעדותה של התובעת נתגלו סתירות. זאת ועוד, גרסתו של הנתבע לעניין זה בעדותו (ע' 4ש' 30-20) היתה מהימנה ומשכנעת הרבה יותר מזו של התובעת. לא שוכנעתי אמנם סוכם עם התובעת על שכר בתוספת אחוזים מהמכירות. לפיכך אני קובעת כי סוכם עם התובעת עם קבלתה לעבודה כי שכרה יהיה מבוסס על אחוז מן המכירות שתמכור. .5גם לעניין תקופת העבודה איני מקבלת את גרסת התובעת. בכתב התביעה טענה התובעת כי עבדה מיום 28.8.95ועד יום .28.9.95בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי עבדה רק עד ליום 20.9.95, כיון שלאחר מכן היה חג (ע' 4ש' 6-5), והוסיפה : "על זה גם אני אמורה לקבל שכר". משנקבע כי סוכם עם התובעת כי שכרה ישולם לה על בסיס אחוזים מהמכירות, והתובעת לא חלקה על העובדה שלא עבדה לאחר ה20.9.95, לא ברור על מה היא מבססת את דבריה כי היא זכאית לשכר עבור ימים אלה. .6א. טענתו העיקרית של ב"כ התובעת הינה כי התובעת קיבלה תשלום הנמוך משכר המינימום. הנתבע טען כי התובעת עבדה בחצי משרה, וכי סוכם עמה ששכרה יושלם לגובה שכר מינימום, אם לא תגיע לשכר זה (ע' 2ש' 5-4). ב. בעניין היקף המשרה לצורך תשלום שכר מינימום דן בית-הדין הארצי בדב"ע נה/351- 3קריצלר - אוחיון (ניתן ביום 5.10.95) בפסק-דין זה קבעה כב' השופטת ברק כי: "אין בחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987כל הגדרה לגבי היקפה של משרה מלאה. כל שכתוב בו הוא, שעובד במשרה מלאה "כנהוג במקום עבודתו" זכאי לקבל... (סעיף 2לחוק). אף בחוק שעות עבודה ומנוחה אין הגדרה כזו, אלא שנאמר בו אך, שיום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה. תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה אינה לקבוע מהו היקפה של משרה מלאה. תכליתו סוציאלית, היינו, שעובד לא יועסק מעבר להיקף מסוים של שעות. אין אם כן בחוק הגדרה למשרה מלאה. זהו פועל יוצא מההסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין". ואולם במה דברים אמורים? בפסק-הדין הנ"ל היה מדובר בעובדת שעבדה בחנות במשך כל השעות שבהן החנות היתה פתוחה - 44שעות שבועיות. ברור שבמקרה כזה לא ניתן לטעון כי העובדת עבדה במשרה חלקית. ג. שונים פני הדברים בענייננו. מדברי התובעת והנתבע עולה בבירור כי התובעת עבדה משעה 8.00עד לשעה 13.00, היינו 30שעות שבועיות. לא ניתן לטעון כי משרה בהיקף כזה הינה משרה מלאה. ד. סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, התשמ"ד - 1987קובע כי: "עובד שמלאו לו 18שנה (להלן - העובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש..." בסעיף 2(ב) נאמר: "עובד המועסק במשרה חלקית זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב יחסית לחלקיות משרתו". גם בחוק שעות עבודה ומנוחה נקבע בסעיף 3כי "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה". משמע שהחוק מכיר במצב שבו עובד אינו עובד במשרה מלאה, ומשרה בהיקף של 30שעות שבועיות אינה בגדר משרה מלאה, אלא בגדר משרה חלקית, ויש לחשב את השכר המשולם עבורה בהתאם לחלקיות המשרה, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק שכר מינימום. .7שכר המינימום בספטמבר 95היה 785.37, 1ש"ח (ילקוט פרסומים 4334מיום 21.9.95). התובעת עבדה כאמור משרה חלקית, אולם יש לזכור כי התובעת גם לא עבדה חודש מלא, התובעת החלה בעבודתה ביום 27.8.95, דבר זה עולה הן מעדותה, והן מעדות הנתבע (פ' ע' 6ש' 20-19) בדבריו מודה הנתבע כי "מה שהיה לפני .3.9היו הזמנות טלפוניות ואני נתתי לה את זה". מאחר שהנתבע מודה כי התובעת קיבלה שכר עבור מכירות שהתבצעו באוגוסט, איני רואה מקום שלא לכלול ימים אלה בתקופת עבודתה. לענין זה מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת בסיכומיו (ע' 8ש' 19-15). מכל האמור לעיל עולה כי התובעת עבדה בהיקף של 0.66משרה במשך שלושה שבועות. משמע שהשכר שצריך להיות משולם לה הינו בסך של 892.68( 0.53 0.75xx785.37,1) מסכום זה יש לנכות סך של 549ש"ח ששולם לה. .8א. התובעת טענה כי סוכם עמה שישולמו לה הוצאות אחזקת רכב. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי התובעת עבדה עם רכבה, וכי היתה זכאית להחזר בגין הוצאות רכב. לטענתו שילם לה 300ש"ח עבור תקופת עבודתה, ולו היתה עובדת חודש מלא היה משלם לה 600ש"ח (פ' ע' 6ש' 31-29, ע' 7ש' 2). ואולם החזר הוצאות הרכב כלול לטענתו בשכר המינימום של התובעת. טענה זו מנוגדת לאמור בסעיף 3לחוק שכר מינימום. בסעיף 3(ב) מפורטות התוספות הנכללות בשכר, ובהמשך נאמר: "ואולם לא יובאו בחשבון... והחזר הוצאות כלכלה, אש"ל ונסיעות שמשלם המעביד". ב. בעדותה טענה התובעת כי הנתבע אמר לה: "אל תשכחי להזכיר לי לתת לך 100, 1ש"ח אחזקת רכב, וזאת על סמך בדיקה שעשה עם הביטוח שלו (ע' 2ש' 21-20). הנתבע טען לעומת זאת כי מדובר בכ- 600ש"ח (סעיף 8א). יש לציין כי לאור היקף עבודתה של התובעת, והעובדה שהיה עליה למכור מוצרים בכל ירושלים, במבשרת ציון, במעלה אדומים וביריחו (דברי הנתבע בחקירה הנגדית, ע' 5ש' 31-29, ע' 6ש' 3), סביר בהחלט להניח כי סוכם שהחזר הוצאות אחזקת הרכב יהיה בגובה 100, 1ש"ח כפי שאמנם טען ב"כ התובעת בסיכומיו (ע' 8ש' 9-3). לפיכך, משעבדה התובעת 3שבועות היא זכאית להחזר הוצאות רכב בסך של 825ש"ח. זאת בנוסף לסכום האמור בסעיף 7לעיל. מסכום זה יש לנכות סך של 300ש"ח ששולם לתובעת. .9פיצויי הלנה: ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצויי הלנה מוגדלים לאור העובדה שלתובעת נפסק שכר הנמוך משכר המינימום. התובעת עבדה אצל הנתבע זמן קצר ביותר, וכפי שצויין לעיל היו רוב העובדות בקשר לתקופת עבודתה שנויות במחלוקת. לפיכך, בנסיבות העניין אפשר בהחלט לומר כי היו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים באשר לעצם החוב, מה גם שחלק משכרה של התובעת שולם לה. כבר פסק בית-הדין הארצי לעבודה כי אם נוכח בית-הדין שחילוקי הדעות הם "של ממש" רשאי הוא להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה (דב"ע לה/4- 2רצ - הרשות לניירות ערך, פד"ע,327,330). לכך יש להוסיף שהנתבע לא היה מיוצג.(לענין אי ידיעת הדין ראו: דב"ע נד/26- 2ח.ש. בע"מ-נצח ניתן ביום 20.10.95סעיף 8לפסק-הדין). לפיכך איני רואה מקום לפסוק לתובעת פיצויי הלנה מוגדלים, אלא להפחית את פיצויי הלנה. הנתבע ישלם לתובעת את שכרה כאמור בסעיף 7לעיל בצירוף פיצויי הלנה מופחתים בגובה % 50מיום 1.10.95ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת 525ש"ח החזר הוצאות רכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.95ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 250ש"ח. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה.שכר מינימום