קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחייבות לא לתבוע מזונות: זוהי תביעת מזונות של שני ילדים, הבת כבת תשע והבן כבן שש, שהוגשה בשמם ע"י אימם כנגד אביהם לאחר שבני הזוג התגרשו. לאחר שבהסכם הגירושין שנחתם בפני בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין בבית דין זה, נקבע כי "האישה מתחייבת לא לתבוע מזונות הילדים, לא בשמה ולא בשם הילדים, בשום ערכאה שהיא לא בבית המשפט ולא בבית הדין הרבני ואשר תתבע האישה, מתחייבת לשפות אותו בגין כל הנזק שיגרם לבעל פרט להחלטת בית המשפט" טען הנתבע שאין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה הואיל וענין זה הוסדר בבית הדין ולחילופין הגיש גם תביעת צד ג', לשפוי כל סכום שיחוייב בו, כנגד האישה וכנגד אביה ואחיה שחתמו כערבים להתחייבותה האמורה של האישה. בהחלטות קודמות קבעתי שהסכם הגירושין אינו מונע את תביעת המזונות, בשם הילדים, בבית משפט זה תוך ציטוט פסה"ד בענין מילנר נ. מילנר (ע.א. 308/86פד"י מ"ב (3) 414) וכי במסגרת הדיון בתביעת השיפוי מוסמך בית המשפט לדון בתוקפו של הסכם הגירושין, כענין שבגררה, לאחר שהאישה טענה כי אולצה לחתום עליו ע"י הנתבע לאחר שלא יכלה להמשיך בחיים המשותפים עם הנתבע והוא לא הסכים לתת לה גט אלא אם תחתום על הסכם לפיו היא מוותרת על כל הרכוש ומתחייבת שלא לתבוע מזונות עבור הילדים והסכימה להתחייב לשפותו ואף המציאה ערבים למטרה זו. לענין מזונות הילדים עולה מעדות הנתבע כי הוא עבד כנהג מונית שכיר והרוויח כ-800,1-000, 2ש"ח נטו. כמו כן השכיר את דירת בני הזוג, שעברה לרשותו בעקבות הסכם הגירושין, תמורת 000, 1ש"ח לחודש והתגורר אצל הוריו. הוא אמנם טען שלאחר שנפסקו מזונות זמניים היה חייב לעבוד ולכן עזב את בית ההורים וחזר לגור בדירה אבל אין הגיון בדברים כי אם היה חייב לעבוד כדי לשלם מזונות, לא היה צריך דבר זה לשמש נימוק להפסיק להשכיר את הדירה שגם היא הפיקה הכנסה והנימוק שרצה פרטיות אינו קשור לתביעת המזונות. הוא אמנם הכחיש שמשכיר את הדירה לתיירים ושעובד כשומר במועדון לילה אך נראה לי שיש מקום לצאת מהנחה שבדרך זו או אחרת עומד לרשותו סכום של לפחות -. 000, 3ש"ח לחודש. האישה, מאידך, עבדה כפקידה במס הכנסה. לאחר מכן, בעקבות הסכסוך בין בני הזוג, עברה לנתניה ולאחר שחזרה לאילת, לאחר הגירושין, עובדת בסוכנות ביטוח ומדבריה עולה שמרוויחה כ-200, 2ש"ח לחודש בממוצע (כולל בונוס) ומקבלת גם קצבת ילדים בסך 200ש"ח. עם זאת, ולאחר שנאלצה לעזוב את דירת בית הזוג, העידה כי שכרה דירה, עבורה ועבור הילדים, ומשלמת עבורה דמי שכירות בסכום השווה ל- 400דולר לחודש. כך שבעצם נותר לה סכום של 200, 1ש"ח לחודש. הנתבע אמנם אינו חייב בהוצאות מדור של האישה לאחר שבני הזוג התגרשו, אלא רק בהוצאות מדור של הילדים אבל בפועל הסכום שנותר לאישה, לשם השתתפות במזונות הילדים, הוא כפי שצויין ומסכום זה יכולתה להשתתף במזונות הילדים מצומצמת. לכן ובשים לב לכל נסיבות הענין, כפי שפורטו, נראה לי כי יש לחייב את הנתבע לשלם מזונות עבור הילדים בסכום של 700, 1ש"ח לחודש כשבתוך סכום זה הובאו בחשבון ונכללו הוצאות המדור של הילדים במסגרת של חלק יחסי מהסכום הכולל שהאישה משלמת והשתתפותה, במידת יכולתה, בנשיאה בנטל מזונות הילדים. ומכאן לתביעת השיפוי שבמסגרתה, כאמור, יש מקום לדון, כענין שבגררה, בתוקפן של הוראות הסכם הגירושין בקשר לכך. בעקבות מגמת היסוד שלא לפגוע בזכויות הילדים למזונות קבעה הפסיקה, בשנים האחרונות, כי האישה פטורה מחובת שיפוי עד שתעשיר, כשבדרך כלל פירוש הדבר עד לאחר שהילדים יגיעו לגיל בגרות, וגם קבעה שחובת השיפוי שלה לערבים, אם קיימים, תדחה אף היא עד לאותו מועד (ראה פסקי הדין בענין קוט נ. קוט דיון נוסף 4/82פד"י ל"ח (3) 177, בענין ברק נ. ברק ע.א. 573/82פד"י ל"ח (4) 626ובענין רודן נ. רודן ע.א. 151/85פד"י ל"ט (3) 186). בפסקי הדין האמורים נקבע כי חובת השיפוי של הערבים תחול מיד אך עם זאת לא נשללה בהם האפשרות של ביטול הסכמי השיפוי מחמת תקנת הציבור, אי-חוקיות, אילוץ או גורמים אחרים שיכולים לשמש נימוק לביטולם של חיוביים חוזיים ובמקרים מסויימים אכן נקבע שיש מקום לבטל הסכמים כאלה ולא להורות על אכיפתם וכן נקבע כי החיוב של הערבים הולך בעקבות חיוב האישה ואם זה בטל, בטל גם חיובם של הערבים. כך נקבע, עוד בשנת 1961, כי אישה שהסכימה לוותר על מזונות ילדה כדי לקבל גט מבעלה שזנח אותה ונסע למרחקים, פעלה מתוך אילוץ אכזרי ובלתי אנושי וביהמ"ש רשאי לבטל הסכם כזה ולא להתחשב כלל בתנאי השיפוי שנכללו בו (ראה פסה"ד בענין גרין נ. גרין ע.א. 477/61פד"י ט"ז (1) 318). לאחר מכן בפסה"ד בענין פלמונית נ. אלמוני (ערעורים אזרחיים 625/76 614/76פד"י ל"א (3) 85) נקבע כי חוזה בין הורים הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו בכל הנסיבות של שינויים אפשריים יכול שיפסל מטעמים של תקנת הציבור ובאותו מקרה נקבע שאין להכיר בתוקפו של הסכם השיפוי לאחר שהאב הסכים לשלם דמי מזונות בסך 300ל"י בלבד, ללא אפשרות שינוי. בפסה"ד בענין בר-אור נ. בר-אור ( 51/81פד"י ל"ה (4) 231) צויין כי בהסכם לא נקבע אפילו סכום מינימלי, פרט למחצית הוצאות רפואיות, שעל האב לשלם ובעקבות זאת נאמר כי לא מדובר בחלוקת נטל סבירה אלא בנסיון להתחמק מכל חובה ובנסיבות אלה אושרה ההחלטה שאין לאכוף את הסכם השיפוי ואף נקבע כי לאחר שאין לאכוף את הסכם השיפוי על האישה, גם הערבים אינם חבים במידה העולה של זו החייב העיקרי, כלומר האישה. לבסוף בפסה"ד סער נ. סער ( 17/81פד"י ל"ו (3) 207) נקבע כי הכרה של אב באבהות על קטין שנולד מחוץ לנישואין אינה מהווה תמורה להתחייבות האם לשפותו בגין סכומי מזונות ואין לאפשר לאב להשתחרר מחבותו ע"י קביעת הסכמי שיפוי כאשר בהפעלתם לא ישארו אמצעים מספיקים לקיום הקטינים. ביהמ"ש ציין כי יש להבחין בין הסכמי שיפוי שבהם מחלקים ההורים ביניהם את הנטל בהתאם ליכולתו של כל אחד מהם ובין הסכם שהאב יוצא משוחרר כליל מחובתו והסכם כזה, גם אם אושר ע"י ערכאה שיפוטית, יכול שיקבע כבטל ולכן באותו מקרה בוטל הסכם השיפוי ובעקבותיו בוטלה גם ערבות הערבים. גם בפסקי הדין בענין קוט, ברק ורודן, שהוזכרו לעיל, נאמר שבמקרים של פגם בכריתת הסכמי השיפוי או כשהם נוגדים את תקנת הציבור יהיה מקום שלא לתת להם תוקף, למשל כאשר האב התנער מכל וכל מחובתו לזון את בנו וכפה למעשה את הסכם השיפוי על האישה ללא תמורה של ממש כפי שנאמר בפסק הדין בענין רודן. נראה לי כי זהו המצב גם במקרה הנוכחי. לפי הסכם הגירושין (נ/2) נאלצה האישה לוותר גם על הדירה של בני הזוג וגם על תכולתה וכל מה שהורשתה לקחת זה את חפציה האישיים. היא גם התחייבה שלא לתבוע את האב לתשלום מזונות הילדים ופטרה אותו למעשה מכל חובה בהקשר זה ואף מחלה על כתובתה והנתבע בעדותו בבית המשפט אמר במפורש "לא הייתי נותן לאשתי גט אם לא היתה חותמת על תנאי הסכם שהיא מוותרת על מזונות הילדים, זה היה תנאי בלעדי", ואילו האישה העידה כי חתמה בלית ברירה, מתוך כפיה כי לא היתה מסוגלת להמשיך לחיות איתו לאחר שהתעלל בה במשך שבע שנים ואילץ אותה לעזוב את הבית ואת אילת והתעלל גם בילדים. היא אמנם הודתה, במכתב לבית הדין הרבני, כי התגוררה בעת שכתבה את המכתב (פברואר 91) עם גבר אחר בנתניה אך הסבירה שעשתה זאת אחרי שנפרדו וכל אחד הלך לדרכו ועשתה זאת בכוונה לגמור את הנישואין כדי שלא ידרוש שלום בית. בנסיבות אלה נראה לי שגם בדבר זה אין כדי לשלול את המהות היסודית של אילוץ האישה מחד ושל התחמקות הבעל מנטילת כל חלק במילוי חובותיו כלפי הילדים מאידך, כפי שגם משתמע מדבריו כי הוא אילץ את האישה להסכים לתנאים שהכתיב לה בדברו על כך שהיה זה תנאי בלעדי מצידו למתן הגט ולא היה זה מקרה שהאישה, מתוך נימוקים שלה, רצתה להשתחרר בכל מחיר כדי לקבל את הגט והדבר גם עולה מעדויותיהם של האב והאח, שהתרשתמתי מכנות עדויותיהם, שהעידו שחתמו על הערבויות כי הבעל לא רצה לתת גט וההסכם נכפה על האישה מתוך לחץ. אמנם מידה מסויימת של לחצים ואילוצים קיימת תמיד, כפי שגם צויין באופן כללי בפסק דינו של השופט זילברג, כתוארו דאז, בפסק הדין בענין גרין נ. גרין הנ"ל בעמ' 329בצטטו "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ... ממכרו ממכר ... שמפני אונסו גמר ומקנה ...". אך במקרה הנוכחי הדברים חורגים ממסגרת זו. לא מדובר בהסכם הוגן לחלוקת הנטל ואפילו לא במתן כסות של הגינות או של חלוקה מסויימת אלא באילוץ ברוטלי שבמסגרתו התנער הנתבע מכל וכל מחובתו לזון את ילדיו וכפה את הסכם השיפוי על האישה ללא כל תמורה של ממש כפי שכבר צוטט ושנאמר בפסה"ד בענין רודן הנ"ל. לכן נגוע הסכם הגירושין כפי שנערך באילוץ ואף נוגד את תקנת הציבור ונראה לי שאין לתת לו תוקף ואין לאכפו על האישה ובעקבות זאת בטלה גם חובת השיפוי של הערבים. לכן הנני נעתר לתביעת המזונות של הילדים ומחייב את הנתבע לשלם להם, באמצעות אימם, דמי מזונות בסך -. 850ש"ח לחודש לכל ילד בתוקף מיום הגשת התביעה כשסכום זה צמוד למדד, המדד היסודי יהיה זה שפורסם ב- 15.6.94וההתאמה כל שלושה חודשים. חיוב זה בא במקום החיוב למזונות זמניים ומבטל אותו. תביעת השיפוי כנגד האם והערבים נדחית ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים בתביעת המזונות ולנתבעים בתביעת השיפוי, הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסכום אחד וכולל של 000, 4ש"ח (כולל מע"מ). מזונות