הערעור על פסק-דין של בית המשפט הדיוני הנו זכות מהותית, אף אם אין רואים בה זכות טבעית-חוקתית (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 362-361; לדיון בנושא ראו: ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט) 33-30/8). הילכך היא תלויה בהכרתה בחוק ראשי (ע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ, פ"ד מו(1) 876, 878 מול א'-ב'). זכות הערעור בהליכים במערכת השיפוט המרכזית, מעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ומפורטת בסעיפים 41 ו52- לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בדברי חקיקה אלה קבועה הנורמה הכללית, בדבר הזכות לערער לפני ערכאה גבוהה יותר, ערכאת הערעור, על פסק-דין שניתן בבית המשפט הדיוני, הערכאה הראשונה. עם זאת, לא די בכך שפסק הדין ניתן בעניינו של בעל דין, צד לדיון, כדי לאפשר לו להגיש ערעור. הפסיקה קבעה תנאי, לפיו רשאי לעשות כן רק מי שנפגע מתוצאת פסק הדין (ד"ר י' זוסמן, שם, 805; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, 483; ע"א 761/85 לפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון-לציון, פ"ד מו(1) 342, 347 מול ב'-ג'). "נפגע" איננו אדם הרואה עצמו, באופן סובייקטיבי, מקופח בפסק-דינו של בית המשפט. רק צד להליך, שתוצאת פסק הדין מקפחת אותו, באשר לא זכה למלוא עתירתו כתובע או אם ניתן סעד כלשהו כלפיו, כנתבע, הריהו בבחינת "נפגע". מטעם זה, אדם אשר נקבעו נגדו ממצאים קשים - בין אם בענייני מהימנות ובין אם בעניינים אחרים - אינו רשאי לערער על פסק-דין אם תביעתו מתקבלת במלואה, או אם התביעה כלפיו נדחית כליל (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול א'). כיוצא בזה אם תבע בשתי עילות שאחת מהן נדחתה, אולם בשנייה זכה לכל מבוקשו - אין מתירים בידו לערער על דחיית העילה הראשונה. הכלל האמור, לגבי מבחן הפגיעה כתנאי לזכות הערעור, בואר בע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון (פ"ד לט(3) 757, 762 מול ז'): "המבחן להיותו של פלוני 'נפגע' יכול שיהא דיוני ויכול שיהא מהותי, ואין אלה אלא שני צדדים של אותו מטבע. מבחן דיוני כיצד? הכלל הוא, שיש לראות בעל דין כנפגע, אם טען בערכאה מושא התקיפה את היפוכה של התוצאה, שנתקבלה בערכאה זו: ראה דברי השופט ברומוול (Bromwell) בפסק הדין Ex parte Sidebotham. In re Sidebotham; מבחן מהותי כיצד? שזכותו של אדם קופחה, ואין די באכזבתו שלא השיג יתרון שקיווה ליהנות ממנו". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות הערעור: השופט מ' גל: הפלוגתא: 1. פלוני תבע את אלמוני לתגמולי ביטוח מכוח פוליסה. לחלופין עתר לחייב את פלמוני בעילות נזיקיות, אם תתקבל טענת ההתיישנות המועלת על-ידי אלמוני. בשלב הראשון של ההליכים קבע בית המשפט, כי זכות התובע טרם התיישנה. בנסיבות אלו נדחתה התובענה כלפי פלמוני. התובע השלים עם תוצאה זו. האם זכאי אלמוני, המבטח, לערער על דחיית התובענה כלפי פלמוני? זוהי בתמצית הפלוגתא הניצבת לפנינו בערעור זה. פרטי המקרה: 2. המשיב מס' 1 הנו גמלאי של הסתדרות מדיצינית "הדסה", מאז פרש לגמלאות בשנת 96'. בתקופת עבודתו היה חבר בקופת הפנסיה לעובדי "הדסה" בע"מ, היא המשיבה מס' 2, וצבר בה זכויות. קופת הפנסיה הסדירה לחבריה ביטוחים ובכלל זאת ביטוח נכות מלאה ותמידית. הפוליסות הוצאו על-ידי חברת הביטוח הסנה בע"מ, ולמן שנת 92' קיבלה על עצמה המערערת את האחריות מכוחן. בשנת 93' לקה המשיב מס' 1, לטענתו, במחלה אשר בעטיה הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה 100%. בנסיבות אלו, הגיש את התובענה לבית-משפט קמא (ת"א 4297/97), למימוש זכויותיו לתגמולי ביטוח מכוח הפוליסה. המערערת טענה להתיישנות התביעה, מכוח הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-, מכיוון שחלפו 3 השנים הנקובות בו (להתיישנות הזכות כלפי המבטח ראו: ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441). אי-לכך הוגשה התובענה גם כלפי המשיבה מס' 2, בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. הטענות כלפיה הן לדמי נזק חלף סכומי הביטוח, באם נכונה עמדת המערערת בדבר קיומה של התיישנות. ההליך לפני הערכאה הקודמת: 3. בית-משפט קמא פיצל את הדיון ודן ראשית בשאלות ההתיישנות והאחריות. ביום 16.6.99 נתן "פסק-דין חלקי והחלטה", בהם פרט היטב ובאופן מעמיק, את טעמיו לדחיית טענת ההתיישנות. לפיכך גם הורה על דחיית התובענה כלפי המשיבה מס' 2. בין היתר ציין לעניין זה: "הנתבעות לא פתחו חזית ביניהן, למשל, על דרך של משלוח הודעה לצד ג', ולכן אין מקום לדון בשלב זה אם ביחסים שבין 'מגדל' לבין קופת הפנסיה זכאית 'מגדל' לשיפוי מקופת הפנסיה בגובה סכום תגמולי הביטוח - כולם או מקצתם. לפיכך, דינה של התביעה נגד קופת הפנסיה להדחות" (שם, עמ' 44 בסימן 30). סופו של דבר: בהליך לפני הערכאה הקודמת נותרה כנתבעת המערערת בלבד. בכל הנוגע לדחיית טענת ההתיישנות, מצויה אם-כן לפנינו החלטה אחרת, שעליה יש להגיש בקשה לרשות ערעור (ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל נ' מ"י, פ"ד לא(1) 770, 773 מול ו'-ז' ועמ' 774 מול ה'-ו'). ואילו בכל הנוגע לדחיית התובענה כלפי המשיבה מס' 2, לפנינו פסק-דין הניתן לערעור בזכות (שם, 774 מול ד'-ה'; וראו גם: ח' בן-נון וא' גוטפרוינד הערעור האזרחי (תשנ"ז) 95-94). כידוע, המבחן בין ערעור בזכות לבין ערעור ברשות, מבוסס על ההבחנה בין החלטה המסיימת את הדיון בתיק, לבין החלטה שאינה מובילה לסיומו (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (בעריכת ד"ר ש' לוין), 756; בש"א 1205/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מ.ל.ת. מבנים לתעשיה בע"מ, פ"ד מז(2) 26, 29-28). ההשגות על ההכרעה: 4. המשיב מס' 1 השלים עם תוצאת פסק הדין וההחלטה דלעיל. הוא לא מצא לערער על דחיית תביעתו כלפי המשיבה מס' 2 ואף נמנע מליטול חלק בהליכים שלפנינו. לא כן המערערת. זו הגישה בקשת רשות ערעור על מרכיב ההחלטה שבהכרעת בית-משפט קמא (בר"ע 1185/99). בקשתה הייתה ליתן לה רשות לערער על ההחלטה, לפיה התובענה לא התיישנה וכן על ההחלטה להאריך את המועד להגשת חוות-דעת רפואית. ביום 7.11.99 קבע כב' השופט י' עדיאל, כי השאלה המתעוררת בבקשה תוכל להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. לאור זאת דחה את העתירה ליתן רשות ערעור. בסמוך לאחר הגשת הבקשה לרשות ערעור הוגש גם הערעור שלפנינו, שבו עתרה המערערת לשלושה סעדים: הראשון, לבטל את פסק הדין הקובע שתובענת המשיב מס' 1 כלפי המשיבה מס' 2 תידחה; השני, לבטל את ההחלטה הקובעת, שהתובענה כלפי המערערת לא התיישנה; השלישי, לבטל את החלטת בית-משפט קמא, בנושא דיוני של הארכת המועד להגשת חוות-דעת רפואית. בישיבת קדם הערעור מיום 21.11.99, פוצל הדיון ונקבע, כי בראשית הדברים יסכמו באי-כוח הצדדים בשאלה הפרלמינרית: האם למערערת זכות ערעור לגבי כל אחד ואחד מהסעדים המבוקשים. סיכומי הצדדים הוגשו ועתה עלינו להכריע בשאלה זו. בסיכומיה, חזרה בה המערערת מטענות הערעור לגבי שתי החלופות האחרונות דלעיל, לאמור: בכל הנוגע לדחיית טענת ההתיישנות ולהארכת המועד להגשת חוות-דעת רפואית. בולט בעליל כי אלו הן "החלטות אחרות", שלא ניתן לערער עליהן בזכות. הערעור בעניינן אף עומד בסתירה לבקשת המערערת בנושאים אלה, במסגרת הבקשה לרשות ערעור בבר"ע 1185/99. בנסיבות אלו נותר לדון, אפוא, רק בזכות המערערת להגיש ערעור בנושא הראשון, דהיינו: דחיית תובענת המשיב מס' 1 כלפי המשיבה מס' 2. זכות הערעור: 5. הערעור על פסק-דין של בית המשפט הדיוני הנו זכות מהותית, אף אם אין רואים בה זכות טבעית-חוקתית (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 362-361; לדיון בנושא ראו: ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט) 33-30/8). הילכך היא תלויה בהכרתה בחוק ראשי (ע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ, פ"ד מו(1) 876, 878 מול א'-ב'). זכות הערעור בהליכים במערכת השיפוט המרכזית, מעוגנת בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ומפורטת בסעיפים 41 ו52- לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בדברי חקיקה אלה קבועה הנורמה הכללית, בדבר הזכות לערער לפני ערכאה גבוהה יותר, ערכאת הערעור, על פסק-דין שניתן בבית המשפט הדיוני, הערכאה הראשונה. עם זאת, לא די בכך שפסק הדין ניתן בעניינו של בעל דין, צד לדיון, כדי לאפשר לו להגיש ערעור. הפסיקה קבעה תנאי, לפיו רשאי לעשות כן רק מי שנפגע מתוצאת פסק הדין (ד"ר י' זוסמן, שם, 805; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, 483; ע"א 761/85 לפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון-לציון, פ"ד מו(1) 342, 347 מול ב'-ג'). "נפגע" איננו אדם הרואה עצמו, באופן סובייקטיבי, מקופח בפסק-דינו של בית המשפט. רק צד להליך, שתוצאת פסק הדין מקפחת אותו, באשר לא זכה למלוא עתירתו כתובע או אם ניתן סעד כלשהו כלפיו, כנתבע, הריהו בבחינת "נפגע". מטעם זה, אדם אשר נקבעו נגדו ממצאים קשים - בין אם בענייני מהימנות ובין אם בעניינים אחרים - אינו רשאי לערער על פסק-דין אם תביעתו מתקבלת במלואה, או אם התביעה כלפיו נדחית כליל (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול א'). כיוצא בזה אם תבע בשתי עילות שאחת מהן נדחתה, אולם בשנייה זכה לכל מבוקשו - אין מתירים בידו לערער על דחיית העילה הראשונה. הכלל האמור, לגבי מבחן הפגיעה כתנאי לזכות הערעור, בואר בע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון (פ"ד לט(3) 757, 762 מול ז'): "המבחן להיותו של פלוני 'נפגע' יכול שיהא דיוני ויכול שיהא מהותי, ואין אלה אלא שני צדדים של אותו מטבע. מבחן דיוני כיצד? הכלל הוא, שיש לראות בעל דין כנפגע, אם טען בערכאה מושא התקיפה את היפוכה של התוצאה, שנתקבלה בערכאה זו: ראה דברי השופט ברומוול (Bromwell) בפסק הדין Ex parte Sidebotham. In re Sidebotham; מבחן מהותי כיצד? שזכותו של אדם קופחה, ואין די באכזבתו שלא השיג יתרון שקיווה ליהנות ממנו". בענייננו לא התקבלה עמדת המערערת, אולם זאת בגדר ההחלטה האחרת, כאשר את זכות הערעור תוכל למצות בתום ההליך. הדיון בעניינה של המערערת, כזכור, טרם הסתיים. 6. המערערת מפרטת ארוכות את פגיעתה מפסק הדין החלקי, המורה לדחות את תביעת המשיב מס' 1 כלפי המשיבה מס' 2. על טענתה זו היא עומדת חרף קביעת הערכאה הקודמת, המקובלת גם עלינו, שלא נפתחה חזית יריבות בינה לבין המשיבה מס' 2. לצד בהליך משפטי אין זכות קנויה לגבי זהות הנתבעים יחד עמו, אם בכלל. כשם שמלכתחילה היה המשיב מס' 1 רשאי להימנע מלתבוע את המשיבה מס' 2, כך הוא גם יכול היה להסכים למחיקתה בשלב מסוים. כך גם רשאי הוא להשלים ולקבל את הכרעת בית המשפט בנושא. ברי, כי לא ניתן לאנסו לנהל הליך כראוי נגד נתבעת זו. לית-מאן-דפליג, שהייתה לו זכות מלאה לערער בנושא, אולם משיקוליו נמנע מלממשה. בנסותה להראות חזית מחלוקת שנפערה בינה לבין המשיבה מס' 2, מפנה המערערת בטענותיה למקרים, בהם מחולקת האחריות בין נתבעים שונים בנזיקין, מכוח הוראת סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כידוע, מכוח סעיף זה מוסמך בית המשפט לקבוע את מידת ההשתתפות של כל נתבע בתשלום הנזק, כאשר מוגשת תביעת נזיקין נגד כמה בעלי דין, ואף מבלי שתפתח ביניהם חזית פורמלית על דרך של משלוח הודעה לצד שלישי (בר"ע 92/76 לה-נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' טוב, פ"ד ל(3) 305, 308 מעל א'; ד"ר י' זוסמן בספרו הנ"ל, 646). בענייננו אין צורך לדון בנסיבות של מקרה כזה, עת התובענה כלפי שני הנתבעים מבוססת על עילה נזיקית ועל חבות משותפת. כאן התובענה כלפי המערערת מבוססת על עילה ביטוחית, מכוח הוראות הפוליסה וחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-. רק התובענה כלפי המשיבה מס' 2 התבססה על עילה נזיקית. לכן, נושא חלוקת האחריות, מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין, איננו רלוונטי לכאן כלל (כך גם ביטוח כפל, החל על ביטוח נכסים, לפי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח). המערערת גם לא ביקשה זאת בפועל בכתבי הטענות או בסיכומיה לפני הערכאה הקודמת. וגם זאת: באין הודעה לצד שלישי, אין נתבע רוכש לעצמו זכות לכך, שהחלוקה בין הנתבעים תבורר ותלובן במהלך המשפט (ע"א 532/77 שירטו נ' קוקואשוילי, פ"ד לב(1) 645, 650 מול ג'-ד'; רע"א 427/89 רחמים נ' מי השרון בע"מ, דינים עליון, כרך יח, 445). פשיטא, שהמערערת אינה יכולה לבסס טענותיה על זכות כלשהי. 7. גם לגופם של דברים לא ירדנו לסוף דעת המערערת, על מידת פגיעתה מסילוק התובענה כלפי המשיבה מס' 2, שהרי כל טענותיה נשמרות לה. אם תזכה בערעור בתיק העיקרי ויקבע שחלה התיישנות, התביעה כלפיה תידחה לבסוף, בין אם המשיבה מס' 2 הנה צד לדיון ובין אם לאו. בכך נטל על עצמו התובע - המשיב מס' 1 - סיכון, כאשר נמנע מלערער על פסק הדין הדוחה את התובענה כלפי המשיבה מס' 2. לעומת זאת, אם תישאר על כנה הקביעה שהיא חבה, ממילא לא יוכל הלה לזכות בתובענה כלפי המשיבה מס' 2, לאור המפורט על-ידו בכתב התביעה. למרות שפורמלית לא הועמדה התובענה לפני הערכאה הקודמת כתובענה חלופית, הרי במהותם של דברים העניין ברור לחלוטין. בצדק נקבע שעסקינן בתובענה חלופית. ודוק: עובדה היא, כי המשיב מס' 1 לא הרהר אחר קביעה זו. נותרה אם כן רק האפשרות להשתתפות המשיבה מס' 2, כגורמת נזק למערערת - אם בכלל. עניין זה יכול להתלבן רק כאשר נפתחת חזית ישירה בין השניים, שהרי למשיב מס' 1 אין בכך כל עניין. חזית שכזו לא נפתחה על דרך של תביעה נפרדת או של הודעה לצד שלישי (ונראה שעדיין לא מאוחר לבקש לעשות כן, אם המערערת תמצא את הדבר נכון לגופו). באין חזית כאמור, אין המערערת נחשבת כ"נפגעת" מתוצאות פסק הדין החלקי. בנסיבות אלו, אין עומדת לרשותה זכות הערעור. 8. העיקר בתנאי הנלווה לזכות הערעור נעוץ בקיומה של הפגיעה. הדגש מושם פחות על מעמד הנפגע כצד פורמלי להליך. מטעם זה אנו מוצאים בפסיקה יותר ויותר מקרים, בהם מוענקת זכות ערעור גם למי שנפגע מתוצאת הפסק, אף אם לא היה בעל דין פורמלי בהליך (למשל: בש"פ 658/88 חסן נ' מ"י, פ"ד מה(1) 670 - זכות צד זר הנפגע מההחלטה. כאן נדונו טענות עד סרבן, שננקטו כלפיו הליכי בזיון בית-משפט; בג"צ 1228/92 הס נ' השופט פריש, פ"ד מו(3) 707, 708 מול ד' - שכר טרחת עורך דין ממונה; ע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4) 45 - הוצאות אישיות לחובת עורך דין; ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ, פ"ד לו(4) 225 - שכר מומחה מטעם בית המשפט; לעומת זאת ראו את ההכרעה בבג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, דינים עליון, כרך נד, 686 - כאן לא הוכרה זכות הערעור של עד, אשר נפגע מקביעות בית המשפט לגביו). ההלכה בנושא סוכמה על-ידי כב' השופט קדמי, בבג"ץ 188/96, כהאי לישנא: "שניים הם, איפוא, התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא 'צד פורמלי' להליך שבמסגרתו נעשתה ההחלטה, ואלה הם: ראשית - צריך שיתקיים בעניינו 'הליך'; ושנית - צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות הופלדיאנית שלו". המערערת מבססת טענותיה גם על ההרחבה האמורה של זכות הערעור, אולם הרחבה זו של "בעל הדין" אינה יכולה להועיל לה, עת ממילא הייתה ונותרה בעלת דין בהליך. הטענה כלפיה מתמקדת בכך, שהיא אינה נחשבת ל"נפגעת" מפסק הדין החלקי, באין לה חזית יריבות עם המשיבה מס' 2. בנושא זה הפסיקה ברורה, דווקנית ובלתי מרחיבה: אין זכות ערעור למי שלא נפגע ישירות מתוצאת הפסק (ראו על כך גם בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 806). אם לא תאמר כן, יחלו בתי המשפט לעסוק גם בעניינים תיאורטיים. אכן, גישה זו, של עמידה על תנאי הפגיעה, מאפשרת את הקלת הרסן לגבי מעמדו של הנפגע, גם אם איננו בעל דין ממש. לפיכך, אין לנגוס במידותיה. 9. נובע מן האמור, כי באין זכות להגישו - אין לערעור דנן על מה שיסמוך. התוצאה: 10. דעתי היא, כי דין כתב הערעור להימחק וכך אני מציע לקבוע. כמו-כן אני מציע לחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה מס' 2 ובשכר טרחת פרקליטיה, בסך של 10,000.- ש"ח בצרוף מע"מ. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט למחוק את כתב הערעור, כמפורט בפסק-דינו של השופט מ' גל. ערעור