חובות של אוניה - ערבות אישית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובות של אוניה - ערבות אישית: סגן נשיא מ. סלוצקי .1בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' הנשיא לשעבר סביר) שניתן בת.א. 3023/91בתאריך .25.2.93העובדות הן הבאות: המשיבה, העוסקת במסחר בדלק, הסק ובשמנים לאניות, ספקה לאניה anna theaדלק בסכום כולל של 000, 25דולר. המערערת מספר 1 היתה בתקופה רלונטית הבעלים או החוכרת או המפעילה של האניה. בתאריך ה- 3.9.90חתם המערער מספר 2(להלן: המערער) על התחיבות אישית שהופנתה למנהל המשיבה בנוסח זה: "לכבוד X הנדון: ערבות אישית לחובת האניה. אני החתום מטה מתחייב בזאת אישית כלפי מר X לשלם את חובות האניה u anna thea/ mעבור חובותיה לחברת bridg oilבגין קבלת דלקים / שמנים עד לסך של 000, 25$ (.u.s) וזאת באם בעלי האניה לא ישלמו את חובותיהם, כל זאת עד ליום 15.11.90". חתום המערער משלא נפרעו חובות האניה עד ליום ה- 15.11.90נדרש המערער לקיים את ערבותו ולפרוע את החוב עד לתאריך .29.11.90משלא נענה לדרישה זו הוגשה תובענה נגד המערערים לתשלום החוב בסך 000, 25דולר בתוספת ריבית דולרית של % 18מיום 15.11.90ועד לתשלום בפועל. .2המחלוקת נסבה לענין פרושו של כתב ההתחיבות הנ"ל. המערער טוען כי התחיבותו היתה מוגבלת בזמן עד לתאריך 15.11.90ולאחר תאריך זה פג תקפה. הערבות לפי פרושו נותנת אפשרות למשיבה לפנות למערערת 1, בעלת האניה, ולגבות את החוב ובמידה ולא יעלה הדבר בידה, ישא המערער בחוב, וכל זאת עד ליום ה-15.11.90, לאמור, הפניה לפרעון החוב מהמערערת 1והפניה אל המערער, במקרה של אי תשלום החוב, צריכות להעשות עד לפני ה-.15.11.90 בית משפט קמא דחה את פרושו של ב"כ המערער ופרש את ההתחיבות עליה חתם המערער כהתחיבות אישית לשלם את חוב הספקת הדלק של האניה אם בעליה לא יפרעו חוב זה עד ליום ה- 15.11.90ולאור פרושו זה, משלא נפרע החוב עד ליום ה- 15.11.90חיב את המערער בתשלום סכום התביעה בסך 000, 25דולר בתוספת ריבית דולרית וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. .3המערערים הגישו ערעור בו חלקו, בין היתר, על פרושו של בית משפט את כתב ההתחיבות ועל חיובו של המערער על פיו, בהתעלמו מהעובדה שהמשיבה לא פנתה תחילה לחייב העיקר, בעלי האניה, לדרוש את פרעון חובם. המשיבה הגישה ערעור שכנגד בו היא עותרת לקבוע כי הריבית החלה על סכום החוב היא בשעור של % 18בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים ב- .30.11.73עוד מערערת היא על פסיקת שכ"ט בסכום הקטן מתעריף המינימום של לשכת עורכי הדין. .4התחיבותו של המערער היא למעשה כתב ערבות שבו התחייב לקיים את חובם של בעלי האניה כלפי המשיבה. יש לפרש כתב זה קודם כל לפי הכתוב בו, ורק אם הכתוב משתמע לשתי פנים, מותר להעזר בעדויות. הלכה פסוקה היא ב-ע.א. 603/79פס"ד לח(1) ע' 633בע' 637כי "בפרוש מסמך יש לנסות לרדת לכונתו האמיתית על יסוד הדברים הכתובים במסמך, בהתחשב ברקע של הענין... המגמה היא "להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכונה האמיתית שהיתה לנגד עיניהם של המתקשרים..." באשר לנסיבות שהניעו את המערער להתחיב בהתחיבותו זו, עולה מעדותו של העד X, כי במפגשו עם המערער ב- 3.9.90בקשו המערער שלא לנקוט בפעולות למעצר האניה ובקש ארכה של מספר חדשים לתשלום חובה של המערערת 1, ובו במעמד ערך את ההתחיבות האישית - ת/3, שנוסחה על ידו. מר X הסכים למתן ארכה והתחיב שלא לנקוט בפעולות לגבית החוב עד 15.11.90ועמד בתהחיבותו זו. המערער הסביר כי הרשה לעצמו להתחיב בהתחיבות הנ"ל היות וידע כי לאניה יש תעסוקה עד סוף דצמבר 1990וסבר כי תוכל לעמוד בתשלום חוב זה. לכן סביר הוא להניח כי בקש ארכה שבמהלכה יפרע החוב על ידי בעלי האניה, והתחיב במכתב התחיבותו כי אם בעלי האניה לא ישלמו את חובם תום מועד הארכה שנקבע ל- 15.11.90ישא הוא בתשלום חוב זה. .5על רקע זה נראה לי שצדק בית משפט בפרושו את כתב ההתחיבות. פרוש זה מתאים לתכלית שלה יועד, לאמור, לאפשר מתן ארכה לפרעון החוב. קשה להעלות על הדעת שמנהל המשיבה היה מסכים לדחות את הפעולות לגבית החוב למשך כ- 3חדשים אלמלא התחיבותו האישית של המערער, שאם עד תום מועד הארכה לא ישולם החוב, ישא הוא באחריות לתשלומו. נוסח כתב ההתחיבות תומך בפרושו של בית משפט על רקע נסיבות מתן ההתחיבות. תאריך ה- 15.11.90המצוין בסיפא של כתב ההתחיבות הוא תאריך שעדיו נדחה תשלום החוב. מהאמור בכתב ההתחיבות עולה כי התחיבותו האישית של המערער תכנס לתוקף אם בעלי האניה לא ישלמו את חובם. מהאמירה "כל זאת" שבסיפא נובע כי כניסת התחיבותו לתוקף וחיובו בפרעון החוב היא תוצאה של אי פרעונו על ידי החייב ע דלתום תקופת הדחיה ב-.15.11.90 המערער בקש דחיה לתשלום החוב ונענה שאין הגיון בטענה שתוך תקופת הדחיה שקבל היה על המשיבה לפעול לגבית החוב. אומד דעתם הברור של הצדדים היה שגבית החוב תדחה עד לאחר ה- .15.11.90משלא נפרע החוב בתום תקופת הדחיה שלחה המשיבה ב- 15.11.90דרישת תשלום בטלקס הן למערערת 1והן למערער. .6אעיר כי גם אם נלך לפי פרושו של ב"כ המערער הרי שדרישת התשלום נשלחה ב- 15.11.90שעה 10.31למערערת 1ולתשומת לבו של המערער. המערער העיד כי "למיטב זכרונו" לא קבל טלקס זה, אך משהוכח כי הדרישה הגיעה לתעודתה באמצעות הטלקס, שהיה דרך ההתקשרות שהיתה מקובלת בין הצדדים, סביר להניח כי זכרונו של המשיב לוקה בענין זה, וכשם שקבל טלקסים אחרים שנשלחו לו מטעם המשיבה, קבל גם טלקס זה, כך שדרישת פרעון החוב על פי התחיבותו האישית נמסרה לו במועד. .7באשר לטענת המערער כי המשיבה לא היתה רשאית לדרוש את מלוי ערבותו בלא שפנתה תחילה בדרישה מהחיב העיקר, לאמור, מבעל האניה, לקיים את חיובו (ס' 8לחוק הערבות תשכ"ז-1967), הרי שטענה זו לא נטענה בתצהירו של המערער בבקשה לרשות להתגונן שהווה את כתב הגנתה, כך שלא היתה שנויה במחלוקת וב"כ המשיבה התנגד להעלאתה לראשונה בסכומו של ב"כ המערער בבימ"ש קמא, ואין לכן להזקק לה. אציין רק כי דרישת תשלום נשלחה גם למערערת במכתב ת/ 4ולא נענתה. .8טענת ההטעיה שמעלה ב"כ המערער מתבססת על האמור בסעיף 7לכתב התביעה ותצהירו של מנהל המשיבה מר X בהמרצה 3735/91מהם עולה כי המשיבה נאלצה לפנות ב- 7.8.90לערכאות בבקשה למעצר האניה, דהיינו לפני מתן ההתחיבות שנתנה על סמך התחיבותו של מר X, שלא לגרום למעצרה. לענין זה נחקר מר X שהעיד - בע' 7- כי המשיבה אכן שילמה הוצאות לעורכי דין כדי לעקוב אחר תנועת האניה כדי שיהא אפשר לעצרה בעת הצורך. יתרה מזאת, פניה לערכאות למעצר האניה עדיין אינה מעצרה בפועל. המערער לא ביסס בראיה כלשהי את טענתו בתצהירו כי "נודע לו" שהאניה עצורה בסינגפור. חזקה עליו כמו שפעל במסגרת המערערת שהיה יודע לאשורו אם אכן נעצרה בפועל. לא הונחה תשתית ראיתית מפסקת לטענה זו. דעתי היא שיש לדחות את הערעור. .9באשר לערעור שכנגד, הרי שהתחיבותו של המערער מוגבלת לסכום מסויים. המדובר בהתחיבות אישית עצמאית שאינה קשורה בחוזה אספקת הדלק הקובע ריבית של % .18הריבית הדולרית המקובלת היא של % 11ובשעור ריבית זו יש לזכות את המשיבה. החוב ישולם בסכום שקלי שווה ערך לפי שער החליפין היציג לסכום הדולרים שיגיע בתוספת הריבית של % 11מיום ה- 29.11.90עד ליום התשלום בפועל. אין אני רואה עילה המצדיקה התערבותי בחיוב בהוצאות ושכ"ט שפסק בית משפט קמא. .10התוצאה היא שיש לדחות את שני הערעורים ולאור זאת לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. מ. סלוצקי, סגן נשיא ד"ר ד. ביין, שופט אני מסכים. ד"ר ד. ביין, שופט ש. פינקלמן, שופט אני מסכים. ש. פינקלמן, שופט הוחלט לדחות את שני הערעורים ולקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ערבות אישיתחובערבותמשפט ימי - דיני ימאות