חובת חבר מועצה לגור בעיר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת חבר מועצה לגור בעיר: .1המבקש מס' 1, יאיר חזן, הוא חבר מועצת עירית אפקים (להלן - וראש סיעת ליכוד מפד"ל במועצה. המבקש מס' 2, משה פרץ, היה חבר המועצה המקומית אפקים, שהיתה בינתיים לעיר. המשיב מס' 1, אברהם רביבו (להלן - "המשיב"), הוא חבר המועצה, המשיב מס' 2, מיכה הרמן, הוא ראש עירית אפקים. המשיב מס' 3, שלום דנינו, הוא הממונה על המחוז במשרד הפנים. בקשתם של המבקשים, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, היא להצהיר כי המשיב פסול מלכהן כחבר המועצה, מכוח הוראת סעיף 101(1) לצו המועצות המקומיות (א) התשי"א - 1950(להלן - "הצו"), הפוסלת, בין היתר, "מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום המועצה". עוד נתבקש בית המשפט להצהיר, כי לפי הוראות סעיף 105לצו היה על המשיב מס' 2לפעול להדחתו של המשיב, וכי עליו לנקוט בצעד זה "כעת ולאלתר", ואם נמנע מלעשות כן, היה על המשיב מס' 3"להשלים את מלאכתו". ראוי לציין כי הבסיס המשפטי לפסילת חבר מועצה לא נשתנה משהיתה המועצה המקומית אפקים לעיר, כאמור לעיל, הואיל והוראות דומות לאלה שאוזכרו נקבעו גם בסעיפים 120(1) ו- 123א לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה"). .2אקדים ואומר שפטור אנכי מלעסוק בפרשנות נפרדת ומיוחדת של המונח "מקום מגוריו הקבוע", הנזכר בחיקוקים דלעיל, הואיל וההכרעה בתובענה מושתתת על הראיות, כפי שהובאו לפני, שאינן מחייבות פרשנות משפטית של המונח. אין חולקים כי המשיב ואשתו מרים רכשו, לפני שנים מספר, שלד של בית בראשון לציון, שאת בנייתו השלימו בשנים שלאחר מכן, ובו מתגוררת אשתו. עד שנת 1994עבדה כיועצת חינוכית בבית ספר באפקים והחל באותה שנה עבדה בבתי ספר ברחובות ובגן יבנה. היום עובדת היא רק בישוב האחרון. ארבעת ילדי בני הזוג עברו עם אמם לראשון לציון ולומדים במוסדות חינוך שם, למעט אחד מילדיו שחזר ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר מימון. לפי גירסתם של המבקשים מעידים סימנים אלה על כך שהמשיב ומשפחתו העתיקו את מקום מגוריהם ואת מרכז חייהם מאפקים לראשון לציון. סימנים נוספים מוצאים הם בכך שגינת בית המשיב באפקים, שהיתה בעבר מטופחת, היא עתה מוזנחת (עדות המבקש מס' 1בסעיף 13לתצהירו ובעמ' 16לפרוטוקול; עדות המבקש מס' 2בעמ' 5; עדות גדעון שפירא בסעיף 9לתצהירו ובעמ' 26); שמושבו נפקד בשבתות מבית הכנסת שלו (עדות פרוספר אסולין בסעיף 3לתצהירו ובעמ' 25); שמכוניתו של המשיב אינה חונה עוד ליד ביתו באפקים (עדות המבקש מס' 1בעמ' 16; עדות גדעון שפירא בסעיף 8לתצהירו); שמכוניתו נראתה חונה ליד ביתו שבראשון לציון (עדות החוקר, יאיר גרפי, בתצהירו ובנספחיו וכן בעמ' 19ובמוצגי ת/ 1ו-ת/2). כמו כן ציינו אחדים מעדים אלה שבהזדמנויות שונות נראה הבית חשוך בשעות הערב ותריסיו מוגפים (עמ' 5, 16ו- 26). ראוי לציין כי לדברי המבקש מס' 2אמר לו המשיב בפירוש שבכוונתו להעתיק את מקום מגוריו מאפקים לראשון לציון עם בני משפחתו (סעיף 6לתצהירו), אולם בעדויתיהם של העדים השונים לא נאמר על כך דבר. גירסת המשיב היא שאשתו אכן עברה לעבוד ולהתגורר עם ילדיהם בראשון לציון בחודש אוגוסט 1994, וזאת לתקופת ניסיון של שנה - שנתיים בלבד, ואילו הוא נשאר להתגורר באפקים. לדבריו סוכם כי יבקר את משפחתו בראשון לציון אחת לשבוע בימי חול ואילו בשבתות יבלו בצוותא חליפות באפקים ובראשון לציון. כך נהגו מאז ועד היום (סעיפים 5- 9לתצהירו ועמ' 32). המשיב הדגיש כי תקופת נסיון זאת מסתיימת השנה, שעם סיומה של שנת הלימודים תחזור אשתו לאפקים וכי בכוונתם "לאחד את המשפחה באפקים". לדבריו, אף חזר אחד מילדיו ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר מימון והשני אמור להתחיל ללמוד שם בסוף השנה (עמ' 33, 34). על כך העידה גם אשתו (סעיפים 6- 9לתצהירה ועמ' 36- 38). אשר להזנחתה של הגינה ציינו שהדבר נגרם עקב הקושי לטפל בה במצב שתואר וכן מחמת עלות מחירי המים. (סעיף 13לתצהירו ועמ' 32, 38; עדות אחות המשיב, רחל סויסה, בעמ' 40). בגירסתם של המשיב ושל אשתו תמכו גם עדים נוספים, שהעידו על כך שהמשיב שוהה דרך קבע באפקים בימות החול וכן נמצא שם מעת לעת בשבתות (עדות אבי בוהדנה בסעיפים 3- 6לתצהירו ועמ' 42, 43; רחל סויסה בסעיפים 3ו- 4לתצהירה ועמ' 39; פנחס דנינו בסעיפים 2ו- 4לתצהירו ועמ' 40, 41; ראש העיריה, מיכה הרמן, בסעיפים 6ו- 9ועמ' 44). עוד הובאו ראיות על כך שרכבו של המשיב חונה בשעות הלילה סמוך לביתו באפקים והאורות בבית דולקים (עיין, בין היתר, בסעיף 3לתצהירו של פנחס דנינו). לענין זה יש להעיר כי המעקב של החוקר הפרטי, יאיר גרפי הנזכר, לא היה רצוף, עקב ההוצאות הגדולות שנדרשו לשם כך (עדותו בעמ' 20), כך שמשקל עדותו הוא, מטבע הדברים, קטן. כדי לחזק את גירסתו חזר המשיב וטען - וגם על כך אין, כנראה, מחלוקת - שהוא מתגורר באפקים מאז עלה לישראל עם הוריו בגיל שמונה, בה הקים בית ומשפחה ובה מתגוררים הוריו, שמונה מאחיו ואחיותיו וכן חבריו וידידיו הקרובים. כפי שאמר בתצהירו "אני קשור לאפקים פיזית ונפשית בכל נימי ליבי ואין לי כל כוונה לעזוב את הישוב לו הקדשתי ומקווה להקדיש עוד שנים רבות ממיטב כוחי ואוני" (סעיף 2). בעדותו הוסיף שהוא מושרש באפקים וכל בני משפחתו ובני משפחת אשתו מתגוררים שם (עמ' 32, 35). .3כבר נאמר כי "השאלה היא - - - לאיזה משני המקומות הוא, מבחינה "ביתית", קשור יותר" ולעניין זה יש, כידוע, חשיבות רבה למקום "בו הוא משאיר את אשתו ומשפחתו" (עיין בפסק דינו המאלף של כב' השופט זילברג ע"ה בבג"צ 4/51, משה שוואלב נ. פנחס רשיש ואח’, פ"ד ה' (1) 207, 222, 223). אכן, כפי שראינו, מתגוררת אשתו של המשיב בראשון לציון, אולם, אחד מילדיהם שהתגוררו עמה כבר חזר ללמוד סמוך לאפקים וכך עומד לעשות גם בן נוסף. גם נאמנים עלי דבריהם של המשיב ושל אשתו כי בכוונתם לאחד את המשפחה באפקים בסוף שנת הלימודים הנוכחית. יתר על כן, העיון בעדויות המבקשים מראה שרב בהן הפרוץ על העומד, אולם אף "עומד" זה, נתערער על ידי הסבריו הנזכרים של המשיב ושל עדיו. דוגמא בולטת לכך היא רכישת בית המגורים בראשון לציון שהמשיב העיד שרכש אותו למטרות השקעה לפני שנים מספר. במציאות החיים בישראל, כאשר מתרבים והולכים התושבים הרוכשים דירה נוספת למטרות השקעה, אין רכישה כזאת כשלעצמה מעידה על כוונה להעתיק את מקום המגורים לאותה דירה. לפיכך די בהסבריהם של המשיב ושל אשתו כדי לשלול מאותה רכישה את המשמעות שניתן היה, אולי, לייחס לה. מטעמים אלה ועל פי עדויותיהם של עדי המשיב שוכנעתי שרק אשת המשיב וילדיו, ולא המשיב, העתיקו את מקום מגוריהם לראשון לציון וכי היתה זאת העתקה זמנית לתקופת נסיון בלבד, שאין לראות בה עקירה של מקום המגורים "הקבוע" של המשפחה. מסקנה זאת מאוששת היטב על ידי הקשר ההדוק של המשיב ושל בני משפחתו, על כל שלוחותיה, לאפקים, שגם בכך שוכנעתי. יתר על כן, אפילו נעדר המשיב מאפקים מעת לעת, ואפילו נעדר לעיתים מזומנות, ברור לי, שהעדרויותיו היו זמניות בלבד, "עד כי אפשר לומר, שמהבחינה הפיסית (המבחן האובייקטיבי) ומהבחינה הנפשית (המבחן הסובייקטיבי) לא התכוון - - - אי פעם להתנתק ממקום מגוריו הקבוע." (דברי כב' השופט חלימה בבג"צ 192/85, ד"ר גריס סעד חורי נ. ודיע עאסי ואח’, פ"ד מ' (2) 463, 468; ועיין דברי הנשיא שמגר, לענין מידת ההוכחה הנדרשת בתובענות כאלה, בבג"צ 489/91, סאדר כמיל נ. זאכי ג'ובראן ואח’, תקדין עליון, כרך 92(1) תשנ"ב/תשנ"ג - 1992, עמ' 79). לא נתקיים, אפוא, במשיב מאמר הכתוב בצו ובפקודה. .4בשולי הדברים יש מקום להערה אגב אורחא, שאיננה חלק מהנמקתו של פסק הדין. דומני שבימינו תש כוחה של ההנחה ש"ביתו זו אשתו" (בפרפרזה על הדברים במסכת גיטין נ"ב, ע"א) ואין לייחס לה עוד את המשקל שהיה לה בימים שבהם נכתב פסק הדין בבג"צ 4/51הנ"ל, לפני יותר מארבעים שנה. בהקשר זה עולה השאלה המעניינת אם יש להוסיף ולדבוק בהשקפה שלכל משפחה "מרכז חיים" אחד, או שיש מקום לדעה שיכולים להיות לה שני "מרכזי חיים"; האם יש להמשיך ולראות גם היום את המשפחה כמין עיגול, שיש לו מרכז אחד, או שיש לראותה כמין אליפסה, שיש לה שני מרכזים?! בתקופתנו מתרבות והולכות המשפחות שבהן חיים בני הזוג בשני מקומות שונים באותה מדינה, ואף במדינות שונות, מקיימים למעשה משקי בית נפרדים ונפגשים לעיתים מזומנות באחד משני מקומות המגורים של המשפחה. הבית, במשמעותו עתיקת היומין, איננו עוד הבית שהיה, על כל המשתמע מכך. (עיין בספרו המעניין של אלבין טופלר, "הלם העתיד", חלק שני "ארעיות", בפרק החמישי "מקומות - סוג חדש של נוודים", הוצאת עם עובד, 1973, עמ' 45ואילך, 64ואילך). .5לפיכך אני דוחה את התובענה. המבקשים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשפט של המשיב מס' 1וכן בשכר טרחת עורך הדין שלו בסך -.000, 15ש"ח. כן ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורכי הדין של המשיבים מס' 2ו- 3בסך -.000, 5ש"ח לכל אחד. חברי מועצה