במהלך פעולות הגבייה כאן ניתן צו עיקול על כספים המגיעים לחייב מאת המערער, כמעסיקו. הצו הוטל בגדרו של פרק ד' לחוק. צו העיקול ניתן ביום 10/2/94והומצא למערער ביום 18/2/94, כפי שהדבר עולה מתוך תיק ההוצל"פ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב מעסיק בחוב של עובד: הליך זה הינו ערעור על החלטתה של כב' יו"ר לשכת ההוצל"פ בבית שאן בתיק המ' 4/95שם, אשר חייבה את המערער כאן ששימש כצד שלישי שם לשלם את החוב הפסוק בתיק הוצל"פ 8-91-00194- 11של אותה לשכה וזאת בגדרו של סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967שלהלן יקרא "החוק". תיק ההוצל"פ הרלבנטי יקרא להלן "תיק ההוצל"פ". עיקר העובדות הצריכות לענין הן כדלהלן: בתיק ההוצל"פ פועל אחד בשם X כנגד מי שמהווה כאן משיב פורמלי, יצחק סויסה, וזאת לשם גביתו של חוב כספי על פי פסק דין שנתן בהתדינות בין השניים. (מר X יקרא להלן "הזוכה" ואילו מר Y יקרא להלן "החייב"). עיון בתיק ההוצל"פ מגלה שעד כה לא עלה בידי הזוכה לגבות דבר מתוך הסכום הפסוק. החוב עצמו תפח עד כדי 000, 100שקלים חדשים ויותר. במהלך פעולות הגבייה כאן ניתן צו עיקול על כספים המגיעים לחייב מאת המערער, כמעסיקו. הצו הוטל בגדרו של פרק ד' לחוק. צו העיקול ניתן ביום 10/2/94והומצא למערער ביום 18/2/94, כפי שהדבר עולה מתוך תיק ההוצל"פ. ביום 3/5/94הגיש הזוכה בקשה ובה ביקש לחייב את המערער לשאת בחוב הפסוק כיוון שלא נענה לצו. בתאריך 8/12/94התקיים דיון בבקשה זו בפני כב' השופט כהן ובמהלכו הצהיר המערער כי החייב לא עובד אצלו. ב"כ הזוכה הסתפק בהצהרה זו וויתר על בקשתו בענין חיוב המערער. הזוכה פנה פעם נוספת בבקשה דומה ללשכת ההוצל"פ בתיק 41/95הנ"ל, לאחר שהגיעה לידיו אינפורמציה המצביעה לכאורה על כך שזו שנמסרה בהליך הקודם לא היתה נכונה. בדיון שהתקיים בבקשה הנוספת בענין הוצגו מסמכים שונים ובמהלכו הודיע המערער כי החייב התחיל להיות מועסק על ידו בדצמבר .1993המערער הציג תלושי שכר על שם החייב לגבי החודשים ינואר עד נובמבר .1995 בתום הדיון האמור החליטה כב' יו"ר ההוצל"פ לחייב את המערער בתשלום מלוא החוב הפסוק ועל כך הוגש ערעורו הנוכחי של המערער. (החלטת כב' יו"ר ההוצל"פ תיקרא להלן "ההחלטה"). לאחר שבחנתי את טיעוני בעלי הדין ושקלתי בכלל נסיבות הענין הגעתי למסקנה שדין הערעור להתקבל ולהלן נימוקי לכך. כפי שעולה הדבר מעיון בפרוטוקול הדיון ומההחלטה ועל פי מה שנקבע שם, הרי זכויותיו של החייב אצל המערער שנתפסו ברשתו של צו העיקול היו משני סוגים. האחד שכר עבודה שהשתכר החייב מעבודתו אצל המערער והאחר זכויות שלפי קביעת כב' יו"ר ההוצל"פ קיבל החייב בדרך של המחאת חוב בגין הקשר שהיה בין החייב, המערער ואחת גב' ויסמן. אשר למקור הראשון. כפי שעולה מעיון בפרוטוקול הרי האינפורמציה שסיפק בענין המערער היתה אכן מבולבלת ולא תמיד עקבית. בפני כב' השופט כהן הוא טען בזמנו כי החייב מבצע עבורו שירותים מסויימים כידיד. בהמשך הוא אישר כי החייב מועסק על ידו מדצמבר 1993אך טען שמשכורת הוא משלם לו רק מינואר .1995התלושים שהוגשו הצביעו על משכורת שנעה בין 900שקלים חדשים ל- 950שקלים חדשים לחודש. כאמור דבריו והסבריו של המערער במהלך ההתדינות, על כל שלביה, לא הצטיינו במתן אינפורמציה ברורה וחד משמעית אלא שעדיין ולאחר שאנו מביאים בחשבון את תחולתו של סעיף 8לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958במשולב עם סעיף 50(1) לחוק, הרי עולה לכאורה ספק אם לאחר ניכוי השכר המוגן נשארה יתרת משכורת בת עיקול. גם אם חטא המערער באי מתן אינפורמציה נאותה הרי אין כל טענה ששכרו הישיר של החייב מעבודתו אצלו עלה על הסכומים הפטורים מעיקול. לא בכדי קבעה כב' יו"ר ההוצל"פ בענין זה בעמ' 13סיפא להחלטה כי: "לו היו אלה כל הנתונים שבפני יתכן שמן הדין היה לדחות את הבקשה על יסוד העובדה ששכרו של החייב היה פטור מכח חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958". (הנתונים האחרים שבעטים היא הגיעה למסקנה אחרת קשורים בפרשיה הנוספת שהתבררה כאן ועליה בהמשך). לענין הפטור מכח חוק הגנת השכר, נעיר עוד זאת. שעור השכר המוגן פטור מתוקף הדין מעיקול וצו עיקול גם אם הוטל אינו "תופס" בהם, כלשונו של סעיף 50(1) לחוק. מעביד שיעביר כספים לצד ג' מתוך שעור השכר המוגן המגיע לעובד יפעל בנגוד לאמור בחוק הגנת השכר וצפוי לסנקציות הקבועות שם. הפטור שנקבע בחוק האמור לא מותנה בכך אם המערער הודיע על כך ללשכת ההוצל"פ, בתגובה לקבלת צו העיקול, אם לאו. גם אם חטא המערער באי מתן דווח מלא ובזמן אין בכך כדי לחייב אותו בתשלום שעור השכר המוגן ששולם לחייב. עניננו בשאלה זו שונה מזה שנדון בתיק ע"א (י-ם) 158/94ואשר מובא בספרו של בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה רביעית בעמ' 360, שהרי שם מדובר היה בחבותו של בנק המחזיק בכספי החייב בעוד שבעניננו המדובר במעביד. בעוד שכספים המוחזקים בחשבון בנק יכולים להיות ממקורות שונים שאז על הבנק לפרט איזה מהסכומים מקורם בשכר עבודה, הרי בעניננו מעצם הגדרתם של הסכומים הרלבנטיים ברי כי המדובר בשכר עבודה. כפי שכבר קבענו לעיל לית מאן דפליג היום שהשכר הישיר ששילם המערער לחייב לא עלה על זה שצויין בתלושי השכר וברי שתהיה רשלנותו של המערער גדולה ככל שתהיה אין בה כדי להמעיט או לגרוע ממצוות המחוקק בענין קביעת הפטור מעיקולו של השכר המוגן. מובן איפוא כי אין לחייב את המערער בתשלום לידי הזוכה של אותו שעור מהשכר ששולם לחייב ואשר אינו עולה על השכר המוגן. חיובו של הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, בגדרו של סעיף 48לחוק, אינו סנקציה בגין אי מילוי החובה הקבועה בסעיף 47לחוק. ממילא העברת תשלומי שכר לעובד על לשעור השכר המוגן אינה יכולה להוות הוצאת נכס שלא כדין או אי מסירת נכסים מעוקלים ללא הצדק סביר, תנאים שרק בהתקיימם יש מקום ליישומו של סעיף 48לחוק. בצדק, כך נראה לנו, הגיעה כב' יו"ר ההוצל"פ למסקנה כאמור לעיל, כי על פי נתוני השכר שהתבררו בפניה לא היה מקום לחייב את המערער בחוק הפסוק. כפי שכבר צויין לעיל ענין אחר שהתברר בפניה הוא שהניע את כב' יו"ר ההוצל"פ לחייב את המערער בחוק הפסוק וכוונתנו למסקנתה כי "החייב מקבל הטבות ואולי כספים כשכר עבודה מעבר לשכרו המוצהר" - ראה דבריה בעמ' 14רישא להחלטתה. דברים אלה נאמרו על יסוד ובעקבות עדותה של אחת גב' ויסמן שזומנה לעדות על ידי הזוכה, המשיב. גב' ויסמן כך עולה היתה לקוחה של המערער, (לא ברור באיזה ענין ובאיזה היקף), ומתוך דבריה עלתה המסקנה כי החייב משתמש בכלי רכב שהיו בבעלותה של גב' ויסמן וזאת מבלי שלדבריה היה לה קשר כלשהוא עמו לבד מכח היותו פקיד של המערער. מתוך כך שהרכב חונה תדיר (כך לפי דברי העדה) ליד משרדו של המערער, מתוך גישתה המתחמקת ומכך שהמערער לא מסר גירסה משלו בענין, הסיקה כב' יו"ר ההוצל"פ, כי המדובר כאן הוא במתן הטבות או זכויות מאת המערער לחייב, מעבר לשכר הישיר המוצא ביטויו בתלושי השכר וקבעה כי העיקול חל גם על נכס זה ו"משצירפה" זאת באופן רעיוני לשכר הישיר ששילם המערער היא הגיעה למסקנה כי לא מן הנמנע כי אכן הכספים שהוחזקו או הועברו לחייב עולים כדי גובה החוב. (ראה דבריה בעמ' 18רישא להחלטה). מכאן מסקנתה שיש לחייב את המערער בתשלום כל החוב הפסוק. כפי שכבר הבענו עמדתנו לא נוכל להיות שותפים למסקנה זו. בחינת גירסתה של גב' ויסמן מעידה על גירסה מבובלבלת שלא בהכרח מולידה את המסקנה כי המדובר כאן בהעברת נכסים או כספים מאת המערער לחייב. הסתום בפרשיה זו רב על הגלוי ולא למותר יהיה לציין כאן כי ב"כ הזוכה עצמו בסיכומיו בפני כב' יו"ר ההוצל"פ לא ראה לנכון להסיק כל מסקנה לחובת המערער מפרשה זו וכל שהוא ביקש היה לחייב את המערער בתשלום סך של 000, 27שקלים חדשים, שהוא חלק קטן מהחוב הפסוק ואשר נגזר אך מחישוב המבוסס על השכר שמצא ביטוי בתלושי השכר, (אך זאת הוא עשה תוך התעלמות מהשכר המוגן). גם אם נסיק לחובתו של המערער את עובדת שתיקתו בענין עדיין ברור שלא היו בידי כב' יו"ר ההוצל"פ כל נתונים שבעטים ניתן היה לכמת ולהעריך את שווים של אותם נכסים ולמעשה לא הובא לכך שמץ של ראיה. בחינת כל הראיות והנמוקים שביסוד ההחלטה מולידים את המסקנה שלא היתה בפני האינסטנציה הקודמת תשתית ראייתית ראויה שבגינה ניתן היה להגיע למסקנה, גם אם נקבל את מסקנתה כי המדובר בזכויות הניתנות לעיקול, כי שווי הנכסים או הזכויות שהועמדו לרשותו של החייב על ידי המערער עלו על החוב הפסוק או הגיעו עדיו. למעשה לא הובאה כל ראיה או תחשיב שבעזרתם ניתן היה לכמת את ערכם של אותן זכויות, אם הוענקו כאלה, וודאי לא כאלה שידריכו למסקנה שעולות הן או מגיעות לכדי החוב הפסוק אשר עולה כיום על 000, 100שקלים חדשים. שותפים אנו לבקורתה של כב' יו"ר ההוצל"פ את הדרך בה בחר המערער לנהל את עניניו ולמלא או לא למלא אחר החובות שהוטלו עליו על פי החוק, משקיבל את צו העיקול לידיו, אך ברי שהסנקציה למחדליו אלה איננה בחיובו בתשלום החוב הפסוק כפי שכבר הוסבר לעיל. בטרם עשיית שימוש בסעיף 48לחוק ובין אם נטל הבאת הראיות מוטל בשלב כזה או אחר של ההתדינות על צד זה או אחר וגם אם מביאים אנו בחשבון שהאינפורמציה ביחס למערכת היחסים המדויקת ששוררת ומתקיימת בין הצד השלישי לבין החייב מצויה בעיקרו של דבר בידיהם ונעלמת לעתים מעיני הזוכה, שלפעמים מגשש באפלה, עדיין ובטרם יחייב בית המשפט את הצד השלישי בחלק מהחוב הפסוק וודאי בכולו, עדיין עליו להשתכנע ולקבוע את שעורו והיקפו של אותו נכס שהצד השלישי הוציא מידיו והעביר לחייב או שעורו של החוב ששולם על ידו שלא כדין. ניתן אמנם בשים לב לנסיבות שפורטו לעיל להקל עם הזוכה אך עדיין ובטרם יישומו והחלתו של סעיף 48לחוק על המקרה הספציפי יש להגיע למסקנות פוזיטיביות באשר לשעורו של אותו נכס או חוב. בענין זה ראה את אשר החליט בית המשפט העליון בתיק ע"א 41/94שפורסם בפד"י מ"ג (1) עמ' .265לאחר שקיבל שם את הערעור וקבע כי חב' עמידר צריכה לשאת באחריות אשר סעיף 48לחוק טבע אותה הוא הורה על החזרת העניין ללשכת ההוצאה לפועל וזאת: "כדי שיקבע שם היקפו של החוב הפסוק בלווית הצמדה אל מול שיעורו של ערך הנכס, שהרי סעיף 48(א) קובע בסיפא שבו, שהחיוב שמוטל על צד שלישי לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". (הציטוט לקוח מתוך עמ' 275לפסק הדין פסקה 11שם). בעניננו לא הונחה כל תשתית שעליה ניתן לבסס את הערכת שיעורו של הנכס הנ"ל או כימותו וגם כב' יו"ר ההוצל"פ לא קבעה אלא זאת כי "לא מן הנמנע כי אכן הכספים שהוחזקו או הועברו לחייב עולים כדי גובה החוב", קביעה אשר מתיימרת לקבוע בדרך האומנדא את השיעור הרלבנטי ואשר למעשה לא הונחה לה תשתית עובדתית ראויה או מספקת. (הציטוט האמור לקוח מעמ' 18רישא להחלטה). נשוב ונציין כי ב"כ הזוכה עצמו לא ביקש בסיכומיו אלא את חיובו של המערער בתשלום השכר הישיר שנקבע וצוין בתלושי השכר והוא לא ביקש להסיק כל מסקנה "כספית" בגין הפרשיה הקשורה בגב' ויסמן. כאמור הוא הסתפק בחיובו של המערער על פי השיעורים הכספיים שמצוינים בתלושי השכר, אם כי תוך התעלמות מהשיעור המוגן מתוך השכר. לא למותר יהיה לציין כאן עוד שבתצהירו שצורף לערעור הנוכחי ואשר עליו הוא לא נחקר, מנסה המערער להשלים עתה את אשר החסיר בהליך הקודם ומצהיר כי לבד מהמשכורות המוצאות ביטוי בתלושי השכר הוא לא שילם לחייב כל תמורה. גם את ענין מתן התמורה באמצעות מכוניתה של גב' ויסמן מכחיש המערער מכל וכל. על יסוד האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה שלא ניתן לקיים את ההחלטה. ההחלטה מתבטלת ובקשת הזוכה על פי סעיף 48לחוק תידון ותבורר מחדש כאשר המערער יהיה מנוע מלטעון כפי שמנסה בא כוחו לטעון עתה וללא יסוד, כי צו העיקול לא נמסר לידיו או כי הוא בוטל לאחר החלטתו של כב' השופט כהן, טענות שלא נטענו בשום שלב רלבנטי על ידי המערער ואשר גם לגופו של ענין לא מבוססות. בנסיבות הכוללות של הענין ומאחר והמערער, בהתנהגותו, גרם לכך שהזוכה יפנה לראש הלשכה בבקשה לפעול לפי סעיף 48לחוק וגם במהלכו של הדיון שהתקיים כאמור לא סייע כהלכה במתן אינפורמציה ובבירור העובדות אזי לא יעשה כאן צו להוצאות לטובתו על אף שערעורו התקבל. כל צד ישא כאן איפוא בהוצאותיו.חוב