חסינות עובד ציבור מפני תביעה בדיני עבודה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות עובד ציבור מפני תביעה בדיני עבודה: עניינה של החלטה זו - בקשת המבקש מיום 15.4.12 להכיר בחסינותו כעובד ציבור על פי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 1. המשיבה 1 (להלן - "המועצה") והמבקש (להלן - "מר יפרח") הם מועצה אזורית והעומד בראשה. 2. המשיב 2 (להלן - "התובע") החל את עבודתו במועצה בחודש 9/1991 וכיום מועסק בה כקב"ט המועצה. במקביל לתחילת עבודתו במועצה התגייס התובע למשמר הגבול (מג"ב) שם הקים והפעיל יחידת מתנדבים ושיעור משרתו שם עמד על 50% משרה. 3. ביום 28.6.11 הגיש התובע בקשה דחופה למתן סעדים ארעיים וזמניים נגד המועצה ומר יפרח. בבסיס הבקשה עמדו טענות התובע להתנכלות כלפיו מצד מר יפרח ומצד המועצה, הבאה לידי ביטוי במידורו המוחלט מענייני הביטחון במועצה ומחוצה לה. התובע עתר להשבת סמכויותיו ולהפסקת ההתנכלות כלפיו (להלן - "הבקשה למתן סעד זמני"). 4. לאחר דיון בבקשה למתן סעד זמני סוכם, בין היתר, כי עניינים מסוימים שעלו בה - שירותו של התובע במג"ב ועניין השעות הנוספות - יועברו לטיפולו של הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן - "הממונה"). ביום 16.1.12 נתקבלה החלטת הממונה לבטל את התעריף של 175% בגין שעות נוספות ולהורות לתובע להשיב למועצה את הכספים ששולמו לו בגין גמול שעות נוספות וכוננות במסגרת עבודתו במג"ב (להלן - "החלטת הממונה"). 5. ביום 23.1.12 הגיש התובע את תביעתו העיקרית הכוללת עתירה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים כנגד המועצה, מר יפרח והממונה. התובע מצביע על שני אירועים "מכוננים" שבעקבותיהם החל מר יפרח להתנכל לו. האירוע האחד הוא מערכת הבחירות לראשות המועצה בסוף שנת 2007 שבסיומה נבחר מר יפרח לתפקיד. במסגרת מערכת הבחירות תמכו מרבית חברי קיבוץ עלומים - שהתובע חבר בו - במועמד המתחרה והתובע טוען כי בעקבות זאת, והגם שהוא עצמו תמך במר יפרח, נטר לו האחרון טינה ו"סימן" אותו. האירוע השני הוא מעורבותו של התובע בגילוי מעשים פליליים שבוצעו, לכאורה, על ידי מר יפרח בסוף שנת 2008, שבעקבותיו נאלץ התובע לשתף פעולה עם המשטרה בחקירתה בעניין. החקירה הובילה להגשת כתב אישום כנגד מר יפרח, התלוי ועומד בימים אלה. התובע מופיע בהליך הפלילי כעד מטעם המדינה. עוד נטען בכתב התביעה, כי ההתנכלות כלפי התובע באה לידי ביטוי בהפחתת תעריף השעות הנוספות שלו, במידורו מענייני ביטחון עד כדי פגיעה אנושה בתפקודו כקב"ט, בסירובו של מר יפרח להתנהל מולו באופן ישיר, בהטרדתו בזוטות על ידי המועצה ואורגניה, ועוד ועוד. התובע טוען כי פעולות המועצה ומר יפרח בעניינו הן בניגוד לדין הישראלי ובניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן - "חוק הגנה על עובדים") וכי הפגיעה בו ובתנאי העסקתו נעשתה משיקולים זרים. לדבריו, לא טובת הציבור היא שעמדה לנגד עיניהם של מר יפרח והמועצה בפעולותיהם כנגד התובע, כי אם מניעיו האישיים והנקמניים של מר יפרח, שרצה "לחסל חשבונות" עמו. הסעדים הכספיים שמבקש התובע כנגד המועצה ומר יפרח הם אלה: פיצוי בגין עגמת נפש, הפרת חוזה העבודה, הפגיעות בעבודתו ובשמו הטוב בשיעור כולל של 150,000 ₪; וכן פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של 50,000 ₪ מכוח חוק הגנה על עובדים. כן מבקש התובע צווים שונים, שעיקרם הפסקת ההתנכלות לו מצד המועצה ומר יפרח ומניעת הפגיעה בתנאי העסקתו. 6. התביעה הוגשה גם כנגד הממונה על רקע החלטתו. התובע עותר למתן צו הצהרתי המורה על ביטול החלטת הממונה והקובע כי אינו חייב להשיב למועצה כספים כלשהם. לדבריו, החלטת הממונה אינה כוללת כל התייחסות לשיקולים הזרים והפסולים של המועצה והעומד בראשה ולחוסר תום לבם. 7. להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי בין לבין, התנהל בפני בית הדין הליך על פי פקודת ביזיון בית משפט והחלטה בעניין ניתנה ביום 5.4.12 (על החלטה זו תלוי ועומד ערעור בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים; ע"ע 7362-05-12). 8. ביום 15.4.12 הגיש מר יפרח "בקשה להכרה בחסינות עובד ציבור ולדחיית התובענה כנגד המבקש", היא-היא הבקשה שבפנינו (להלן - "הבקשה"). מר יפרח טוען כי בגין המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה חלה עליו החסינות הסטטוטורית לעובדי ציבור (להלן - "חסינות עובדי ציבור" או "החסינות") מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין" או "הפקודה") ולאור זאת יש לדחות את התביעה כנגדו כבר בשלב זה. מר יפרח מבקש כי בית הדין יורה לתובע להמציא את כתב התביעה ליועץ המשפטי של המועצה על מנת שיחווה דעתו בשאלת חסינותו, וזאת על פי הקבוע בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן - "תקנות אחריות עובדי ציבור"). מר יפרח טוען שכראש המועצה הוא "עובד ציבור" בהתאם לסעיף 7 לפקודה ומכאן, שאף אם היו נכונות טענות התובע למעשי התנכלות שביצע כלפיו, הרי שהוא ביצע אותן מתוקף תפקידו ובהתאם להוראות הדין, ועל כן קמה לו חסינות שלאורה יש לדחות את התביעה נגדו לאלתר. עוד מציין מר יפרח כי טענות התובע מופנות כנגד המועצה, כי אין כל טעם אמיתי להגשת התביעה כנגדו באופן אישי וכי הדבר נועד אך להפעיל עליו לחץ פסול. לדבריו, אין להטיל עליו אחריות אישית כלשהי בגין מעשים שביצע אך במסגרת תפקידו כראש המועצה וכזרוע? הארוכה, תפקיד שביצע משיקולים ענייניים בלבד, בתום לב ולטובת הציבור. 9. המועצה תומכת בבקשתו של מר יפרח אך סבורה כי בטרם יפנה בית הדין להכריע בה, ראוי ויעיל יותר יהיה להכריע תחילה בבקשתה שלה לסילוק התובענה נגד מר יפרח על הסף מחמת חוסר יריבות והעדר עילה, ולחלופין להורות על מחיקת התובענה מחמת חוסר מעש, משום שהוגשה בניגוד לתקנות אחריות עובדי ציבור. 10. הממונה נמנע מלחוות דעתו בשאלת תחולת החסינות הקבועה בפקודת הנזיקין מאחר שאין בידו מידע בלתי אמצעי על העניינים העולים בתובענה וציין כי הוא משאיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית הדין. 11. התובע מתנגד לבקשה ומתקומם על המועד שבו הוגשה, אף שכתב התביעה הומצא למר יפרח עוד ביום 22.1.12. עוד מעלה התובע את הטענות הבאות: היועץ המשפטי של המועצה הוא לא אחר מאשר עו"ד צוקר המייצג את המועצה בהליך זה ושעד למועד הגשת הבקשה ייצג אף את מר יפרח, ומכאן שאין בסיס לטענת האחרון כי כתב התביעה לא הומצא ליועץ המשפטי של המועצה; החסינות המעוגנת בסעיף 7א לפקודה חלה רק כשמדובר בתובענה שעילתה בנזיקין ואילו בענייננו מדובר בעילה מתחום דיני העבודה - הנשענת על טענת התנכלות אישית וטעמים פסולים, והחורגת מההגנה לעובדי ציבור הקבועה בפקודת הנזיקין; אילו היה מדובר בענייננו בתביעה נזיקית, היה בית הדין נעדר סמכות לדון בה; אף לגופו של עניין (ואילו היה מדובר בתובענה בנזיקין), לא היה מקום להחיל את החסינות מאחר שהתנכלותו של מר יפרח לתובע היתה שלא במסגרת תפקידו השלטוני ומתוך מניעים אישיים פסולים ולא ענייניים; בבקשתו מבקש למעשה מר יפרח לדון בתובענה כולה וקבלת הבקשה תוביל לאבסורד שלפיה כל תביעה כנגד עובד ציבור תוכרע במסגרת בקשה להכרה בחסינות ולסילוק על הסף; ממילא חלף המועד הקבוע בדין להגשת חוות דעתו של היועץ המשפטי של המועצה ולהגשת הבקשה דנן; וקבלת הבקשה תרוקן מתוכן את הרציונל של חוק הגנה על עובדים. התובע מבקש לחייב את מר יפרח בהוצאות מיוחדות לדוגמא, שבהן יישא באופן אישי. המסגרת המשפטית 12. אלה הסעיפים העיקריים הרלוונטיים לענייננו מפקודת הנזיקין - "7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין. (ג) החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה. 7ג. (א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב) ... (ג) ... 7ה. שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות לביצוע הוראות סעיפים 7ב עד 7ד..." (הדגשה שלי - י.א.ש.). בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 7ה נתקנו תקנות אחריות עובדי ציבור, שבהן נקבעו הוראות שונות לביצוע הוראות הפקודה הנוגעות לחסינות עובדי ציבור. 13. מלשון סעיף 7א לפקודת הנזיקין עולה כי חסינות עובדי ציבור חלה ביחס לתובענות בגין "מעשה המקים אחריות בנזיקין". גם הסביבה החקיקתית של הסעיפים הנוגעים לחסינות עובדי ציבור מצביעה על כך שיש להחילם רק שעה שבפני הערכאה המשפטית מונחת תובענה שיסודה בעוולה נזיקית - ראשית, הסעיפים מצויים בפקודת הנזיקין, שכשמה כן היא - עוסקת בנזיקין. שנית, הסעיפים העוסקים בחסינות עובדי ציבור מצויים בפרק ב' לפקודה, שכותרתו "זכויות וחבויות בנזיקין" ושסעיף 3 שבו, שכותרת השוליים שלו היא "עוולה והזכות לתרופה" קובע כך - "הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה - כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה." הכרעה 14. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובות לה כמו גם בחומר המצוי בפנינו, מצאנו כי דין הבקשה להידחות. ראשית, והוא העיקר, כפי שרואות עינינו - הסעיפים הנוגעים לחסינות עובדי ציבור יכולים לחול אך באותן תובענות העוסקות בנזיקין, שעילותיהן יונקות מדיני הנזיקין, ואילו התובענה דנן, כעולה מכתב התביעה ומתגובת התובע לבקשה זו, מצויה כולה בתחום משפט העבודה ואינה נוגעת למישור הנזיקי כלל ועיקר. ונפרט. עילת התביעה המבוססת על חוק הגנה על עובדים, מעצם טיבה וטבעה נעוצה ביחסי עבודה ואינה בגדר עילה נזיקית: החוק עוסק בהגנה על עובדים, ההגנה היא מפני פגיעות ב"ענייני עבודה" כהגדרתו של מונח זה בחוק, סמכות השיפוט מוקנית לבתי הדין לעבודה וכיו"ב. חיזוק לכך שעילת התביעה הנשענת על חוק הגנה על עובדים אינה עילה נזיקית ניתן למצוא גם בכך שבחוקים אחרים, המעניקים בנסיבות מסוימות סמכות לבית הדין לעבודה - כגון החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (סעיפים 5, 6) וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (סעיפים 6, 7, 7א) - ישנן הוראות מפורשות הקובעות כי המעשים המפורטים בחוקים אלה מהווים הן עוולה אזרחית הן עבירה פלילית, ואילו בחוק הגנה על עובדים ישנה הוראה (סעיף 5א) הקובעת עונשין על המעשים האסורים, אך נמנעת מלקבוע כי מדובר בעוולה נזיקית. ברור כי יש ליתן נפקות לכך, בבחינת "מכלל הן אתה שומע לאו". אף עילות התביעה שעניינן פגיעה בתנאי העבודה וקיום חוזה העבודה בחוסר תום לב - אינן עילות נזיקיות, כי אם עילות המבוססות על משפט העבודה. העניין היחיד בכתב התביעה שעשוי להתפרש, על פניו, כעילה נזיקית הוא הסעד המבוקש בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע. אלא שסעד זה מתבקש כחלק מהפגיעה בתנאי העבודה של התובע וכחלק מהפרת חוזה העבודה שלו ואינו מבוסס על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. מכאן, שאין להתייחס לסעד זה כיונק מעילה בנזיקין שעליה ניתן להחיל את פקודת הנזיקין על הוראות חסינות עובדי הציבור הקבועות בה. 15. בהקשר זה יצוין כי אילו היתה התובענה נטועה במישור דיני הנזיקין, ייתכן שהיה בכך כדי לשלול את סמכות בית הדין לדון בה (ראו סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (למעט חריגים) וכן עב"ל 617/09 המוסד - מימון יהודה (ניתן ביום 29.7.10), בסעיף 20 לפסק הדין). 16. שנית, אף אילו היתה התביעה מושתתת על עילות נזיקיות, ואף בהנחה שמר יפרח פעל בעניינו של התובע במסגרת תפקידו השלטוני, הרי שהיה צורך להכריע בשאלה אם פעולותיו אלה נעשו "מתוך כוונה לגרום לנזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" כאמור בסעיף 7א לפקודה. מאחר שבין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה זו ממש - מר יפרח טוען כי כל פעולותיו נעשו לטובת הציבור ומשיקולים ענייניים במסגרת תפקידו ואילו התובע טוען כי מר יפרח פעל מתוך מניעים אישיים על מנת "לסגור עמו חשבון" - הרי שהכרעה בשאלה זו לצורך הבקשה דנן תהווה למעשה הכרעה בתובענה עצמה (לכל הפחות בחלק ניכר ממנה) ואין מקום להכריע בה כשאלה מקדמית. 17. ועוד יצוין כי אף אילו היה מקום להחיל את פקודת הנזיקין ואת תקנות אחריות עובדי ציבור, הרי שאין יסוד לטענות מר יפרח והמועצה שלפיהן לא פעל התובע כדין להמצאת כתב התביעה ליועץ המשפטי של המועצה. כתב התביעה הומצא למועצה עוד ביום 22.1.12, ומפורטים בו שחור על גבי לבן בעלי הדין הנתבעים ועילות התביעה. בנסיבות אלה, ושעה שגם המועצה היא צד נתבע בהליך, יש לראות בהמצאת התביעה אף ללא הטופס הנזכר בתקנות, כממלאת אחר הוראות תקנות אחריות עובדי ציבור. בנוסף, אילו היה מקום להחיל בענייננו את הפקודה ואת תקנות אחריות עובדי ציבור, הרי שהבקשה דנן אמורה היתה להיות מוגשת לכל המאוחר ביום 22.2.12 (30 יום מיום המצאת כתב התביעה כקבוע בתקנה 9 לתקנות אחריות עובדי ציבור). משהוגשה הבקשה דנן אך ביום 15.4.12 ולא צורפה אליה בקשה להארכת מועד המפרטת את הנימוקים לכך - די היה בכך כדי לדחותה. 18. באשר לטענות המועצה לסילוק על הסף של התובענה כנגד מר יפרח - הלכה היא כי בסעד של סילוק על הסף יש להשתמש במשורה, ולא מצאנו כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בסעד זה. יוזכר בהקשר זה כי היה ובסופו של יום תתקבלנה טענות התובע - ואיננו קובעים כל ממצא בעניין זה בשלב זה - אין לשלול את האפשרות כי מר יפרח יחויב באופן אישי בגין המעשים המיוחסים לו (ראו בהקשר דומה בג"ץ 4284/08 קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, ניתן ביום 26.4.10, סעיף ל"ט פסק הדין). סוף דבר 19. אשר על כן, הבקשה נדחית. 20. מר יפרח יישא בהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חסינותחסינות עובד ציבורעובדי ציבורדיני עבודה