הפסיקה קבעה, כי רק לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 וכן רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721). המבחן המקובל לבחינת "עוצמת הכפייה", הוא קיומה של חלופה מעשית וסבירה מלבד כניעה ללחץ וכריתת החוזה בהתאם לתנאי הצד השני. עוד נקבע, כי מקום בו הייתה קיימת חלופה כזו, לא יהא הצד שהופעל עליו הלחץ זכאי לביטול חוזה מחמת כפייה, אפילו הלחץ היה בלתי לגיטימי, וכי על הצד שהופעל עליו הלחץ להוכיח כי הפגין התמודדות פעילה מול הלחצים בדרכים העומדות לרשותו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לחץ העולה לכדי כפייה: פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב, וזאת במסגרת תביעה כספית ע"ס של 308,000 ₪, אשר הוגשה ע"י אגודת השוחטים בע"מ כנגד המועצה הדתית תל אביב ומר מרדכי חתשואל במסגרת ת.א. 28570/04 (להלן: "התביעה להשבה"), וכן תביעה נגדית, אשר ראשיתה בבקשה לביצוע שטר ע"ס 51,000 ₪ (קרן) שהגישה המועצה הדתית במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 01-74181-03-7 בגין שני שיקים שנמשכו ע"י אגודת השוחטים בע"מ ואשר חוללו. משזו האחרונה הגישה התנגדות לביצוע שטר, הועברה התביעה לפסים רגילים ולהכרעה בבית משפט זה במסגרת ת.א. 54540/05 (להלן: "התביעה השטרית"). לבקשת האגודה, איחד בית המשפט את שתי התובענות, וההליכים נוהלו ונדונו בפניו במאוחד. התביעה הוגשה על רקע טענת אגודת השוחטים בע"מ (להלן: "האגודה"), ולפיה גביית האגרות לשנים 2002-2003 בסך כולל של 359,00 ₪ בהמחאות דחויות בניכוי הסך של 51,000 ₪ שלא נפרעו (ואשר בגינם הוגשה התביעה שטרית) מותיר סך של  308,000 ₪, אשר נגבה בניגוד לחוק, תוך הפעלת לחצים פסולים מצד המועצה הדתית תל אביב (להלן: "המועצה") העולים עד כדי סחיטה, ומשכך טוענת האגודה, קמה לה זכות ההשבה בגין כספים אלה. כמו כן, התביעה הוגשה אף כנגד מר מרדכי חתשואל באופן אישי, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר המועצה וזאת לטענת האגודה, בשל האיומים והלחצים הפסולים אשר הפעיל על האגודה, כי יפסיק את פעילותה, ואשר בעטיים, שולמו כספים אלה לידי המועצה, וכן בשל העובדה כי האציל על האגודה סמכויות לא לה - גביית אגרות מסוחרים - ובכך פגע בעקרון חוקיות המנהל. טענות הצדדים: האגודה מעלה מספר טענות, מכוחן היא תובעת להשבת הסכומים אשר שולמו על ידה לידי המועצה, שלא כדין, לטענתה. האחת - מאחר והמשחטה בתל אביב אינה שייכת למועצה, וכל התשלומים למשגיחי הכשרות ולרבנים המפקחים משולמים על ידי האגודה עצמה, הרי שהיא חייבת לשאת בתשלום אגרה שנתית בסך של 7,285 ₪ בלבד בגין הוצאת תעודת כשרות למשחטה וללא כל תשלום נוסף. עוד טוענת האגודה, כי אין לה האמצעים לשלם את האגרות הנגבות ע"י המועצה, שכן תעריפי האגרות עולות עשרות מונים מהתשלומים אותם היא מקבלת עבור שחיטת העופות. טענה נוספת המועלית על ידה ולפיה, ככל שמגיעים למועצה תשלומים כלשהם, הרי שעליה לגבות סכומים אלה ישירות מהמשחטות ולא באמצעות האגודה על שוחטיה.  עוד נטען על ידה, כי המועצה, בהיותה גוף ציבורי, כפופה להוראות הדין המנהלי, אך בפועל גבתה מידי האגודה סכומים מופרזים, בשרירות, תוך איומים וניצול שררה שלטונית שלא בתום לב, ובכך הפרה הוראות מנהל שלטוני תקין.   במסגרת התביעה שטרית העלתה האגודה טענות נוספות, ולפיהן השיקים נמסרו לידי המועצה בנסיבות של לחץ וכפייה, כשלון תמורה מלא, שהרי בקבלות שהנפיקה המועצה היה רשום, כי האגרות נגבות בגין "פיקוח הלכתי", פיקוח אשר לטענת האגודה, לא היה כלל ועיקר, שכן מלוא סמכות הפיקוח התבצע באגודה עצמה ע"י מפקחים מטעמה המועסקים על ידה, וכי דרישת המועצה לקבלת כספים מדי האגודה נעשתה ללא כל בסיס חוקי, שכן הוראות החוק בדבר אגרות מתייחסות לסוחרי עופות ולא לגבי שוחטים, משגיחים ורבנים. אל מול זאת, ניצבות טענות המועצה, ולפיהן האגרות שנגבו ע"י המועצה נגבו כדין, ולחילופין, גביית האגרות נעשתה מכוח הסכם שבין הצדדים, ומשכך אין עילה להשבתם, וכן מבקשת היא למחוק את מר חתשואל מכתב התביעה, באשר הוא נתבע מכוח היותו אורגן המועצה בגין פעולות שבצע כנושא משרה בה, ועל כן אין עילה לחייבו באופן אישי. המועצה מוסיפה וטוענת, כי פעילותה של האגודה נגועה בבעיות משפטיות, כגון: העובדה שהאגודה מרכזת בידיה את מלאכת השחיטה הכשרה, ומשמשת כידה הארוכה הבלעדית של המועצה הדתית תל אביב, וזאת ללא עריכת מכרז כמתחייב מכוח חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, וכן העובדה שלא נגבה ממנה במשך שנים אגרות שנתיות, בהתאם לתקנות שירות הדת היהודיים (אגרות), התשל"ד-1974. האגודה מבססת טענותיה בעיקר על חוות דעת מיום 14.1.04 של עו"ד אליהו ליפשיץ מטעם הלשכה המשפטית של (לשעבר) המשרד לענייני דתות (להלן:"חוות הדעת"), ולפיה אם המשחטה של האגודה אינה שייכת למועצה הדתית, כי אז המשחטה אינה מחויבת בתשלום נוסף למועצה מלבד הסך של 7,285 ₪ בגין אגרה שנתית עבור תעודת כשרות למשחטה. אף במקרה בו המשגיח הינו עובד המועצה, הרי שגם אז לא חלה על האגודה לשאת בתשלום כלשהו מלבד האגרה השנתית כאמור. עוד נקבע, כי האגרה השנתית צריכה להיגבות על ידי המועצה בתחומה נערכת השחיטה, דהיינו, האגרה השנתית צריכה להיות משולמת למועצה הדתית המקומית בלבד. כמו כן, צירפה האגודה פרוטוקולים מישיבות פנימיות שהתקיימו בין חבריה, וכן נוסח הסכם שאמור היה להסדיר את אופן המשך ההתקשרות בין המועצה לבין האגודה, אלא שלטענת האגודה, המועצה התחמקה מלחתום על ההסכם חרף התחייבויותיה לעשות כן, ומשכך נאלצה ליתן הוראות ביטול בגין שני השיקים האחרונים שניתנו למועצה, נשוא תיק ההוצל"פ הנזכר לעיל, אשר מתברר עתה במסגרת התביעה שטרית. מלבד אלה, צורפו מסמכים נוספים, כגון עותק הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, המורה על פינוי האגודה ממתחם שוק העליה כנגד קבלת דמי פינוי בסכום ההולם את היותם דיירים מוגנים בנכס, כרטסת חשבונות, ותלושי שכר של הרב פרנקל, המעידים כי האגודה היא זו אשר שילמה את משכורתו של רב המשחטה, כמי שמספק את הפיקוח ההלכתי במשחטה. במסגרת תצהירי עדות ראשית הגישה האגודה תצהירים מטעם: הרב יוסף כהן, חבר הנהלת האגודה, הרב יעקב אסתרזון, יו"ר ועדת הנהלת האגודה והרב חיים פרנקל, רב משחטת האגודה. בתגובה לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם המועצה, ביקשה האגודה להגיש תצהיר נוסף מטעם הרב אסתרזון כתצהיר משלים, ובמהלך דיון קדם המשפט שהתקיים במעמד הצדדים, נעתר בית המשפט לבקשה והתיר את הגשתו. אל מול זאת, המועצה צירפה במסגרת כתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמה ובמסגרת כתב התביעה שטרית מסמכים שונים, כגון: חוזר מנכ"ל של המשרד לענייני דתות בדבר תעריפי האגרות במועצות הדתיות, העתקי פרוטוקולים של דיונים שהתקיימו במשרדי המועצה עם ראשי האגודה ואשר במסגרתם נקבעו סכומי האגרה כפי שנגבו בפועל מאת האגודה, העתק הסכם אשר ערכה האגודה עם מועצה דתית אור יהודה, ממנה עולה כי שולם על ידה אגרה שנתית בתמורה לקבלת הכשר לפעול בתחומה, וכן מכתב התייחסות מיום 17.2.04 מטעם המנכ"ל לשעבר, עו"ד שפיגלר, לחוות הדעת שצירפה האגודה ממנו עולה, כי אין לייחס לחוות הדעת תוקף מחייב ואינה מייצגת את עמדתו הרשמית של משרד רוה"מ, באשר לא נשקלו במסגרתה מכלול ההיבטים הרלוונטיים לסוגיה המתבררת. כמו כן, צורפו חלופת מכתבים בין ב"כ האגודה לבין ב"כ המועצה וכן העתק פניות האגודה לרבנות הראשית ולכנסת ישראל, כרטסת הנהלת חשבונות של האגודה וכן העתקי קבלות בגין סכומים ששולמו ע"י האגודה. במסגרת תצהיר עדות ראשית הוגשה תצהיר מטעם מר חתשואל מרדכי, מי שכהן כיו"ר המועצה וכמי שנתבע באופן אישי במסגרת תביעת השבה. המצהירים נחקרו במסגרת חקירות נגדיות על תצהיריהם, והצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. דיון: האגודה טוענת, הן במסגרת כתב התביעה להשבה והן במסגרת כתב ההגנה בתביעה השטרית, טענה מרכזית אחת, ולפיה הכספים אשר שולמו למועצה, שולמו שלא כדין והוצאו ממנה תוך כפייה ואיומים. לאור זאת, דורשת היא את השבת הכספים מלוא הכספים אשר שילמה בפועל למועצה לתקופה שבין: 4/01-12/03, כשסכום להשבה עומד ע"ס של 308,000 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: בגין התקופה שבין 4/01-12/02 (להלן:"התקופה הראשונה") שולם תשלום חודשי בסך 9,000 ₪ ובסה"כ  9,000x 21 =189,000 ₪. בגין התקופה שבין 1/03-12/03 (להלן:"התקופה השנייה"), נמשכו מידי האגודה שיקים בסך של 170,000 ₪, בניכוי סך של 51,000, בגין שיקים שחזרו כפי שיפורט להלן, ומכאן כי הסכום אותו שילמה בפועל בגין התקופה האמורה עמד סך של 119,000 ₪. חישוב אריתמטי פשוט מוביל למסקנה, כי האגודה העבירה לידי המועצה בגין התקופה הראשונה והשנייה סך כולל של 308,000 ₪, ומכאן סכום התביעה להשבה. מנגד, המועצה הגישה ללשכת ההוצל"פ בת"א בקשה לביצוע שטר ע"ס 51,000 ₪, נשוא התביעה השטרית, לאחר ששני שיקים, שנמשכו על ידי האגודה (האחד- ע"ס 30,000 והשני - ע"ס 21,000), לא כובדו, שכן ובהתאם להודאתה, ניתנה על ידה הוראת ביטול, מהטעמים שפורטו במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, וידונו להלן.      נקדים את המאוחר ונציין, כי אם וככל שזכאית האגודה להשבה לא ברור, מדוע נוקבת היא במסגרת כתב התביעה שהוגש בת.א. 28570/04 במלוא הסכום אשר שולם על ידה, וזאת על רקע הודאתה בסעיף 5 א לכתב התביעה, כי עליה לשאת בתשלום אגרה שנתית בסך 7,285 ₪. במילים אחרות, בכל מקרה וזאת אף לשיטתה של האגודה, אין היא זכאית להשבה על מלוא הסכום אשר שולם על ידה למועצה, אלא זכאית היא, לכל היותר, להשבה בגין ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין סכום האגרה השנתית במכפלת השנים בגינם שולמה האגרה. עולה, אם כן, כי בפנינו מתבררות שתי תביעות הדורשות הכרעה: האחת- שטרית והשניה- כספית, כאשר נטל ההוכחה בשתיהן מוטל על האגודה ואלה הן:      האם יש לקבל את תביעת האגודה במסגרת ת.א. 28570/04, ולהורות על השבת הכספים ששילמה לידי המועצה בסך של 308,000 ₪?       האם יש לקבל את תביעתה השטרית של המועצה במסגרת ת.א. 54540/05, ולהורות לאגודה על תשלום הסך של 51,000 ₪ בגין השיקים שחוללו? לצורך כך יש לדון, בין היתר, בשאלות הבאות: 1.       האם הכספים בסך 308,000 ₪, אשר שילמה האגודה למועצה (להלן:"כספי ההשבה") שולמו מתוך לחץ וכפייה שהופעל עליה מטעם המועצה? בהנחה והתשובה לשאלה דנן הינה חיובית יש לדון בשאלת נוספת, האם קמה בנסיבות העניין עילה לחייב את מר מרדכי חתשואל באופן אישי מכוח היותו יו"ר המועצה, שהינה גוף ציבורי, הכפופה להוראות מנהל תקין. 2.      האם דרישת המועצה לתשלום כספי ההשבה נעשתה בחוסר סמכות וללא כל הוראה מפורשת בחוק, וכפועל יוצא, כספי ההשבה שולמו שלא כדין. 3.       האם היה כשלון תמורה, בעטיו רשאית הייתה האגודה ליתן הוראות ביטול לשני השיקים שחוללו. לחץ כפייה ואיומים טענתה המרכזית של האגודה הינה, כי כספי ההשבה הוצאו ממנו תוך הפעלת לחץ וכפייה פסול מצד המועצה, ותוך איומיו של מר חתשואל כי אי תשלום יגרור סנקציה בדמות אי מתן תעודת כשרות וכפועל יוצא, הפסקת פעילות האגודה. הפסיקה קבעה, כי רק לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 וכן רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721). המבחן המקובל לבחינת "עוצמת הכפייה", הוא קיומה של חלופה מעשית וסבירה מלבד כניעה ללחץ וכריתת החוזה בהתאם לתנאי הצד השני. עוד נקבע, כי מקום בו הייתה קיימת חלופה כזו, לא יהא הצד שהופעל עליו הלחץ זכאי לביטול חוזה מחמת כפייה, אפילו הלחץ היה בלתי לגיטימי, וכי על הצד שהופעל עליו הלחץ להוכיח כי הפגין התמודדות פעילה מול הלחצים בדרכים העומדות לרשותו. המבחן השני בדבר "איכות הכפייה", עניינו בקיומו של פסול מוסרי-חברתי או עסקי בהפעלת הלחץ. לא כל לחץ הינו לחץ פסול, ואף רשות הפועלת בתחומי המשפט הפרטי רשאית לעשות שימוש ביתרונות כלכליים או אחרים שיש לה כלפי צד אחר בבואה לכרות עימו חוזה, ובלבד שהלחצים המופעלים אינם חורגים מגבולות המותר ומכללי ההתנהגות המקובלים בשוק החופשי. מכל חומר הראיות שמונח בפני, לא שוכנעתי כי אלה היו פני הדברים. האגודה לא הציגה מסמכים אשר מהם ניתן ללמוד על כפייה או לחץ במידה החורגת מגבולות הסביר, כשמנגד המועצה הציגה בפני פרוטוקולים של דיונים, שיש בהן כדי להעיד על ניהול מגעים ממושכים בין נציגי האגודה ובין נציגי המועצה ועל קיומם של דין ודברים בין הצדדים במהלך התקופה, וכי הסכומים הסופיים בהם חויבה האגודה, נקבעו לא לפני ששטחה המועצה את טענותיה בפני האגודה, האגודה מצדה שטחה אף היא את השגותיה, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכמה בדבר שיעור הסכומים שישולמו. עוד עולה מהפרוטוקולים, כי האגודה שלחה נציגות מכובדת לכל אותם דיונים שהתקיימו בין הצדדים, להבדיל מנציג בודד, מה שמקשה עוד יותר לבסס טענת לחץ וכפייה. כמו כן, הוצגו בפני חלופת תכתובות שהועברו בין ב"כ הצדדים, אשר לא זו בלבד שהאגודה הייתה מלווה בייעוץ משפטי, כך שאם לשיטתה הייתה נתונה ללחצים פסולים היה עליה לפעול במישור המשפטי או להעלות טענות אלה במהלך הדיונים עם המועצה, אלא גם שמתוכנם לא עולה כל איום או סחיטה, אלא התראות חוזרות ונשנות מצד המועצה בדבר קיומם של אי סדרים בהתנהלות האגודה, כגון: חובה לעמוד בתנאי מכרז, אי תשלום אגרה באופן סדיר, אשר יש בהם כדי להקשות על המשך ההתנהלות עמה באופן זה. יתרה מזאת, במהלך דיון ההוכחות מיום 29.4.10 (להלן: "הדיון") משנחקר הרב אסתרזון ונשאל לעניין הסחיטה ומדוע לא התלוננו בפני רשויות החוק על כך, לא היה בידו כדי לספק הסבר משכנע, וכדלקמן (פרוטוקול, עמ' 12, שורות 8-15): "ש. אתה טוען בתצהירך ששתי פגישות במועצה, התקיימו בנוכחות עורכי הדין. ת. לא זוכר. היה משהו. לא יודע אם 2 או 1 או 3. היה כן. ש. לאורך כל הדרך אתם נסחטים, פניתם למשטרה. ת. לא, חס וחלילה. יש לנו (צ"ל - להם - מ.ת.) מספיק עבודה. נוסיף להם? ש. פניתם למבקר העיריה. ת. לא. ש. פניתם לאיזה שהוא גוף. ת. לא. לא פנינו." אדרבא, ממסכת הראיות שהוצגה בפני עולה דווקא, כי הסכומים ששילמה האגודה למועצה שולמו מתוך הסכמה והבנה, כי בעבור קבלת תעודת כשרות עליה לשאת, לכל הפחות, בתשלום אגרה שנתית בצירוף תשלום למשגיחי הכשרות על בסיס שעתי, וזאת מכוח החוק ולא מתוך כניעה ללחצים או תכתיבים שהוכתבו מצד המועצה. כך למשל, המועצה צירפה כרטסת הנהלת חשבונות ממנה עולה, כי האגודה שילמה למועצה בשנים 1995-1996 סכומים חודשיים בסך של 12,250 ₪ בעבור אגרת שחיטה. משנשאלו על כך עדי האגודה סיפקו תשובות סותרות: הרב כהן העיד, כי גם אז התשלום נעשה מתוך כפייה (פרוטוקול, עמ' 17, שורות 11-12), הרב אסתרזון העיד, כי התשלום נעשה מתוך שיתוף פעולה הדדי ורצון לסייע למועצה שהייתה נתונה במצב כלכלי קשה, אך שלא מתוך כפייה (פרוטוקול, עמ' 8, שורות 15-19) ובהמשך מעיד, כי גם בשנים '95-96' הכספים שולמו לאחר שניהלו מו"מ והגיעו לעמק השווה, ואם הכספים שולמו אז סימן שהסכימו על כך (פרוטוקול, עמ' 9, שורות 10-13). סעיף 5 א לכתב התביעה מעלה, כי האגודה מודה ומודעת לעובדה שעליה לשלם בהתאם לדין אגרה שנתית בסך של 7,285 ₪. אם בכל האמור לא סגי, הרי שלתצהיר עדות ראשית מטעם המועצה צורפה טיוטת הסכם, אשר האגודה העבירה לידי המועצה, ממנה נחזה שהתגבשה הסכמה בין הצדדים, כי האגודה תשלם סך של 170,000 ₪ בגין פיקוח הלכתי לשנת 2003. כן עולה מחומר הראיות שבפני, כי מפרוטוקול ישיבה מס' 2 מיום 17.12.00 שנתקיימה במשרדי המועצה בנוכחות נציגות מטעם האגודה, הוחלט על תשלום סך של 189,000 ₪ שיפרעו ב- 12 תשלומים החל מחודש יוני 2002. אף אם נקבל את טענת האגודה, לפיה לא חלה עליה חובה חוקית לשלם למועצה מעבר לסכום האגרה השנתית בתוספת עלות משגיחי הכשרות כפי הקבוע בחוזר מנכ"ל, הרי שאין חולק כי עליה לשאת לכל הפחות, בתשלום אגרה שנתית בצירוף עלויות משגיחי הכשרות המשתלם על בסיס שעתי, וזאת בגין שנים 1997-2003 ועד בכלל, כפי העולה מכרטיס חשבון מצטבר, שצורף כנספח 1 לתצהיר עדות ראשית מטעם המועצה. אלא שבפועל, הגיעו הצדדים להסכמים בנוגע לגובה התשלומים שיועברו לידי המועצה, וגם אם בעת החתימה על אותם הסכמים הביעה האגודה את מחאתה, אין די בכך, שכן מחאה כשלעצמה אינה יוצרת כפייה. מכל האמור יוצא, כי לא עלה בידי האגודה לבסס נסיבות של כפיה לחץ ואיומים, ומשכך הנני דוחה טענה זו. כפועל יוצא ומשלא הוכחו נסיבות כפייה לחץ ואיומים, הרי שאין מקום לחייב במסגרת ת.א. 28570/04 את הנתבע 2, מר חתשואל מרדכי, באופן אישי מכוח היותו יו"ר המועצה. סמכות המועצה לגבות אגרות טענה נוספת אשר העלתה האגודה, ולפיה גביית הכספים ע"י המועצה נעשתה מלכתחילה בחוסר סמכות וללא הוראה שבדין, שכן לא הייתה למועצה סמכות בחוק להטיל ולגבות אגרה. סמכות מכוח החוק חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן: "החוק") הוא המסדיר את פעילות המועצה הדתית. סעיף 7(ב) לחוק קובע כדלקמן: "המועצה תגבה אגרות עבור שירותי הדת שהיא מספקת, בהתאם לתקנות שיקבע השר, בהסכמת שר האוצר." מכוח סעיף 13(ב) לחוק הותקנו תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים), תשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") הקובעות: "1. אגרת שירותים - אגרת שירותי דת שהמועצה מוסמכת לספק בהתאם לסעיף 7 לחוק; . 2. "מועצה דתית הרוצה להטיל אגרת שירותים תגיש בקשה בכתב לשר לאשר הטלת אגרת שירותים כאמור. . . 4. שיעורי האגרה יכולים להיות מסווגים לפי אחוזים שונים או לפי דרגות שונות, בהתייחס למקום נתינת השירות ולאדם המקבל את השירות." מתוקף הסמכות המוקנית בסעיפים 5 ו- 6 לתקנות דלעיל ובאישור שר האוצר לפי סעיף 30 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985, מתפרסמות מעת לעת הודעות מטעם מנכ"ל משרד הדתות בדבר אישורי תעריפי האגרות במועצות הדתיות (להלן:"חוזר מנכ"ל). כך לשם הדוגמא, חוזר המנכ"ל סא/2 - תמוז התשס"א (יוני 2001) קובע, כי: "3. . . סוג השירות בשקלים חדשים או הנחה באחוזים תעודת הכשר שנתיות (לשנת תקציב) . . משחטות 7,285 ₪ . . הערות: האגרות שנתיות וכוללות את תקופת חג הפסח. התשלום אינו כולל תשלום למשגיח הכשרות; בעד שעת השגחה ישולם סכום של 37 שקלים חדשים. . . 8. שחיטה וניקור א. שחיטת עופות באמצעות המועצה הדתית תרנגול 2.90 כל עוף אחר 4.70 ב. שחיטת בקר באמצעות המועצה הדתית שחיטת ראש בקר 270 שחיטת עגל 175 שחיטת צאן וטלאים 95 . . . 12. אגרות ייגבו בידי מועצות דתיות בלבד ובמסגרתן..." הנה כי כן, חוזר מנכ"ל קובע שתי חלופות לגביית אגרות בכל הנוגע למשחטות. האחת - היא זו הקבועה בסעיף 3ח - אגרה שנתית בעבור הנפקת תעודת כשרות למשחטה בסך של 7,285 ₪ בתוספת 37 ₪ בעבור כל שעת משגיח כשרות, והשנייה - קבועה בסעיף 8 לחוזר המנכ"ל, מקום בו השחיטה מבוצעת על ידי המועצה, כי אז האגרה מחושבת לפי יחידות שחיטה על פי התעריפים הקבועים המפורטים שם.  אין חולק, כי השחיטה בוצעה בפועל ע"י האגודה, ועל כן נשמט הבסיס תחת החיוב עפ"י החלופה השניה. לעניין טענת האגודה, ולפיה חוזר המנכ"ל שצירפה המועצה לכתבי טענותיה נושא תאריך יוני 2001, ומשכך אין הוא מקנה סמכות גביית אגרות רטרואקטיבית אלא לכל היותר, גבייה פרוספקטיבית, הרי שאכן המועצה צירפה חוזר מנכ"ל מתאריך זה בלבד, אלא שניתן בנקל למצוא חוזרי מנכ"ל נוספים - קודמים ומאוחרים - לו בזמן (כך למשל: אפריל 1997, דצמבר 2002, פברואר 2003) אשר מלבד שינויים מינוריים, מכילים את אותן הוראות עקרוניות ואף מטילים שיעורי אגרות דומים, מה גם שממכתב מיום 16.5.01 ששלח בשעתו ב"כ המועצה לידי ב"כ האגודה נחזה, כי צורף לו כנספח דוגמה מחוזר מנכ"ל מחודש יוני 1998). בהקשר זה ראוי לציין, כי האגודה צירפה חוות דעת מטעם הלשכה המשפטית של המשרד לענייני דתות מיום 14.1.04 בעניין אגרות שחיטה, ממנו עולה כי האגודה מחויבת לשלם למועצה אך ורק אגרה שנתית, אלא שממכתב מאוחר יותר של עו"ד שפיגלר מיום 17.2.04 עולה, כי אין לייחס לחוות הדעת תוקף מחייב ואין לראות בה כמייצגת את העמדה המשפטית של המשרד הממונה, באשר חוות הדעת נכתבה לאחר שחדל המשרד לענייני דתות להתקיים, היא ניתנה על בסיס מידע חלקי שניתן ע"י האגודה וללא ידיעה, כי הענין תלוי ועומד בפני ערכאה שיפוטית. עולה, אפוא, כי גביית אגרה שנתית בגין מתן תעודת כשרות למשחטה הינה סמכות המוקנית למועצה מכוח החוק, התקנות והוראות חוזר מנכ"ל משרד הדתות שהותקנו מכוחו. בנוסף על האגרה השנתית קובע חוזר המנכ"ל, כי יש לשלם בגין שעות עבודתו של משגיח הכשרות, כשזה משתלם על בסיס שעתי בסך של 37 ₪ לשעה. מכיוון שלא הונחה בפני תשתית ראייתית לעניין היקף שעות השגחת הכשרות שבוצעה בפועל אצל האגודה, כאשר נטל ההוכחה מוטל על האגודה להוכיח זאת, אין לשלול את האפשרות כי הסכומים אותם גבתה המועצה על בסיס חודשי גילמו בתוכם את שכרו של משגיח הכשרות, ואם כך הדבר, הרי שהמקור לחיוב נעשה עפ"י דין וכקבוע בהוראות חוזר מנכ"ל. בהקשר זה יש לפנות גם לחשבוניות שהוצאו בגין התשלומים כאשר צוין כי הן נתנו בגין "פיקוח הלכתי". לאור האמור לעיל, ובהעדר הרמת נטל ההוכחה לעניין היקף שעות הפיקוח בפועל, ניתן להכריע את התביעות כבר עתה. יחד עם זאת, אתייחס להלן לטענות נוספות אשר הועלו במסגרת התביעה, לרבות הטענה לפיה נגבו סכומים הגבוהים מאלה המופיעים בחוזר המנכ"ל, כאשר בפנינו מערכת הסכמית. סמכות מכוח הסכם על פי חומר הראיות שהונח בפני עולה, כי לאורך התקופה ניהלו ביניהם הצדדים מגעים שוטפים להסדרת גובה התשלומים שישולמו לידי המועצה. יצוין, כי לכל אורך פרוטוקולי הישיבות אשר נערכו בין הצדדים לעניין גובה התשלומים נקבו הצדדים בסכומים על בסיס חודשי ולא על בסיס שנתי כקבוע בחוזר מנכ"ל. כך עולה מהמסמכים שהוצגו בפני, הן מתוך כרטסת הנהלת חשבונות המעלה כי בשנים 1995-1996 שילמה האגודה למועצה סכום חודשי קבוע בסך של 12,250 ₪, וזאת לאחר שנוהל בין הצדדים מו"מ לגבי הסכום, לאור טיוטת הסכם שנוסחה ע"י האגודה ממנה נחזית הסכמת האגודה לשלם למועצה סך של 170,000 ₪ ב- 12 תשלומים חודשיים שווים בגין פיקוח הלכתי. עוד עולה מפרטיכל מיום 17.12.00, כי לאחר דין ודברים בין הצדדים (במהלכו ננקבו סכומים כאמור על בסיס חודשי), כשהמחלוקת בין הצדדים נסבה על הפער שבין 6,000 ₪ לחודש לבין 9,000 ₪ לחודש, ולבסוף נקבע בין הצדדים כדלקמן: "הוחלט: א. אגודת השוחטים תשלם למועצה הדתית החל מ- 1.4.01 עד דצמבר 2002 (כולל דצמבר) סך של -.189,000 ₪, שיפרעו ב- 12 תשלומים החל מחודש יוני 2002, על בסיס -.9000 ₪ לחודש. (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). ב. ההסכם הוא עד לחודש דצמבר 2002." בנוסף, מנוסח טיוטת הסכם שהעבירה האגודה לחתימת המועצה נקבע בסעיף 4, כי: "בשנת 2003 האגודה מסכימה לשלם למועצה הדתית בגין "פיקוח הלכתי" סך של 170,000 ₪ ב-12 תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 15.1.2003." (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). נמצאנו למדים, כי במרוצת השנים התגבש בין הצדדים מעין הסדר ביניים בין שתי החלופות המפורטות בחוזר המנכ"ל, עת קבעו כי שירותי השחיטה יופקדו בידי האגודה, בעוד המועצה תעניק לאגודה תעודת כשרות, וזאת כנגד תשלום חודשי קבוע (בדומה לחלופה הראשונה אך כנגד סכום חודשי הגבוה מזה הקבוע שם). הסכמה כגון דא, לשלם למועצה סך חודשי של 6,000 ₪ ללא חישוב כמויות העופות הנשחטים ניתן ללמוד מפרוטוקול מיום 17.12.00, הצעה אשר הועלתה ע"י הרב אסתרזון במהלך הישיבה. יוער, כי האגודה מתייחסת בהרחבה בסיכומיה לאי חוקיות בדבר גביית אגרות על פי החלופה השנייה, דהיינו, על בסיס יחידות שחיטה, מקום בו השחיטה בוצעה ע"י האגודה, אלא שזהו בגדר דיון תאורטי בלבד, שהרי בפועל האגרות נגבו ממנה על בסיס תשלום חודשי קבוע אשר אינו תלוי  במחזורי השחיטה שבוצעו הלכה למעשה. יתרה מזאת, ובהתחשב בעמדת בית המשפט העליון, כפי שהובעה בע"א 8688/06 חיימה (חיים) ברודנו נ' עיריית תל אביב, ואשר צוטט בסיכומים שהוגשו מטעם המועצה, לפיה אף אם המשיבה לא הייתה מוסמכת עפ"י חוק לחייב את המערערים בעלויות עבודות הפיתוח בתמורה להאצה בהליכי הוצאת היתרי בנייה, הרי שאין די בכך כדי לשלול הסכם וולונטרי שנערך בין הצדדים, וכל עוד הסכמים אלה עומדים בתוקפם, מהווים הם מקור חוקי לחיוב בתשלום. ומן הכלל אל הפרט, אף בהנחה כי המועצה לא הייתה רשאית לחייב את האגודה בתשלום סכומים בשיעור העולה על זה הקבוע בחוזר מנכ"ל, הרי שכל עוד הסכומים נגבו מתוך הסכמה בין הצדדים, ולא עלה בידי האגודה להוכיח היפוכו של דבר, כי אז ההסכמים מהווים את המקור החוקי לחיוב. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע, כי ההסדר בדבר תשלום חודשי קבוע, הגם שהינו גבוה מסכום האגרה השנתית המופיעה בחוזר מנכ"ל, אולם אמור גם לכלול רכיב בגין פיקוח הלכתי, נקבע בהסכמת הצדדים וככל הנראה, שירת את האינטרסים הן של המועצה והן של האגודה, ומשלא הוכח כי נחתם מתוך כפייה או הפעלת לחץ פסול, וכן נוכח הוראות תקנה 4 לתקנות שצוין לעיל, המעניק למועצה סמכות להטיל שיעורי אגרה שונים בהתאם למקום ולאדם המקבל את השירות, כמו גם פסיקת בית המשפט העליון, אינני מוצא מקום להתערב בו. כישלון תמורה כפי העולה מכתבי הטענות, בפי האגודה טענה נוספת שעניינה כישלון תמורה. המועצה לא סיפקה לאגודה שירותים בעבור תשלום האגרה, וכן האגודה היא זו שנשאה בכל העלויות השוטפות של הפיקוח והשחיטה, לרבות תווי כשרות (פלומבות) ושכרו של הרב פרנקל, רב המשחטה, אשר סיפק את הפיקוח ההלכתי השוטף במשחטה. לשיטתה של האגודה, הסכומים אשר שולמו למועצה סווגו על ידי המועצה כתשלום בגין "פיקוח הלכתי", כפי העולה מקבלה מספר 002194 ע"ס 189,000 ₪ וכן מקבלה מספר 002285 ע"ס 170,000 ₪, ומשכך טוענת האגודה לכישלון תמורה מהטעם, שהיא זו אשר נשאה בפועל בכל עלויות הפיקוח ההלכתי, כגון: תווי כשרות (פלומבות) ושכרו של מפקח המשחטה, הרב פרנקל, כראיה מצרפת תלושי שכר המעידים על תשלום משכורתו של מפקח המשחטה, מכספיה שלה, וכן כפי שהדבר עולה אף מחקירתו של מר חתשואל (פרוטוקול, עמ' 22, שורות 6-7). בנוסף לכך טוענת האגודה, כי הסכימה לשלם למועצה סך של 189,000 ₪ וסך של 170,000 ₪ בתמורה להבטחת המועצה לאפשר לאגודה להמשיך וליהנות מחזקה הלכתית בלעדית בכל הנוגע לשחיטת עופות בתחומי העיר תל אביב-יפו. אכן, ממסכת הראיות שבפני לא נשללת האפשרות, כי במהלך הישיבות שהתקיימו בין הצדדים, דיברו ביניהם כי ימשיכו לפעול יחדיו ואף יקיימו דיון בנוגע להקמת משחטה חדשה בת"א ובנוגע להסדר ארוך טווח שיסדיר את אופן ההתקשרות בין הצדדים, וכן אף הועלתה הצעה ע"י מר חתשואל, ולפיה אם יגיעו ביניהם להסדר, כי אז יקבעו שכל עוף שיגיע יהיה רק מהכשר ת"א (פרטיכל מיום 17.12.00). יחד עם זאת, לא עולה מהמסמכים שבפני, כי דובר על מתן חזקה לאגודה לשחוט בתחומי תל אביב באופן בלעדי, כל שכן כי הדיבורים הללו השתכללו לכדי הסכם מחייב, וכן לא משתקף דבר התניית תשלום הסכומים האמורים כנגד קבלת זכויות שחיטה בלעדיות בתל אביב, שהרי טיוטת ההסכם ששלחה האגודה לידי המועצה לא נחתם ע"י המועצה, וכן ממכתב ב"כ המועצה מיום 23.8.01 אשר מוען לב"כ האגודה עולה, כי פעילות האגודה, הגם שהיא פועלת שנים ארוכות, אינה תואמת את הוראות הדין הקיימות בכל הנוגע לחובה לערוך מכרז, החובה לגבות אגרות ואיסור הונאה בכשרות, ומשכך התריאה המועצה, כי לא תוכל להמשיך את ההתקשרות עם האגודה במתכונת הנוכחית, אלא כנגד המצאת אישורים המבססים את זכותה כאמור. ברוח דברים זה, נשלח לב"כ האגודה מכתב נוסף מיום 28.8.01. זאת ועוד, מכתב מיום 19.8.02 מעלה, כי ב"כ המועצה מתריע בפני ב"כ האגודה, כי גם אם תעמוד האגודה בהתחייבותה בכל הנוגע לתשלומים לא תוכל המועצה להמשיך בהסדר הקיים מעבר לסוף שנת 2002, וכי האגודה מתבקשת להיערך לכך בהתאם (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). כמו כן, ובאשר לטענת האגודה לכשלון תמורה בשל אי מתן פיקוח הלכתי ע"י המועצה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. כפי שנקבע לעיל, לא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת לעניין היקף הפיקוח שהמועצה צריכה הייתה לספק, ואשר לא סופקה בפועל וזאת אם וככל שיש לאגודה השגות בנוגע לטיב ו/או היקף הפיקוח שניתן לה, הלכה למעשה. מחומר הראיות עולה כי המועצה סיפקה פיקוח ברמה כזו או אחרת על משחטת אגודת השוחטים, זאת ניתן ללמוד מחקירתו החוזרת של הרב כהן במהלכה התייחס לפעולות הפיקוח שבצעה המועצה הדתית (פרוטוקול, עמ' 18, שורות 26-29, וכן מעדותו של הרב פרנקל בו אישר כי ניתן פיקוח מטעם המועצה (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 28-30) כמו גם מעדותו של מר חתשואל (פרוטוקול, עמ' 29, שורות 17-21) ובנוסף העובדה שבטיוטת ההסכם שניסחה האגודה והעבירה לחתימת המועצה נכתב, כי התשלום בסך של 170,000 ₪ ישולם בגין "פיקוח הלכתי". יחד עם זאת, ומשלא הרימה האגודה את הנטל הראייתי לעניין זה, הרי שקיומו של ספק בהקשר זה, ככל שישנו, ראוי שייזקף לחובתה. לסיכום הנה כי כן, הן בתביעה הכספית והן בתביעה השטרית נטל ההוכחה הראשוני מוטל על כתפי האגודה. האגודה לא הרימה את הנטל להוכיח נסיבות של כפייה, לחץ ואיומים, וכן לא עלה בידה לבסס את טענת כשלון התמורה, שכן לא עלה בדיה לספק תשתית ראייתית לעניין היקף וטיב הפיקוח שסופק לה בפועל ע"י המועצה. אל מול זאת, עומדת למועצה סמכות שבדין לגבות אגרות, ואף אם בפועל נגבו אגרות בשיעורים הגבוהים מאלה שנקבעו בחוזר מנכ"ל, הרי שכל עוד ההסכמים שנכרתו בין הצדדים תקפים, ולא הוכח בפני אחרת, אין הם מזכים את האגודה בהשבת הכספים ששולמו במסגרתם: באשר לסך של 189,000 ₪, ההסכמה נחזית מתוך פרוטוקול ישיבה מיום 17.12.00 ובאשר לסך של 170,000 ₪, ההסכמה משתקפת מתוך טיוטת הסכם אשר האגודה עצמה ניסחה והעבירה למועצה לחתימה. בכל מקרה, אין לאגודה סמכות לדרוש את השבת מלוא הסכומים ששילמה למועצה, שכן אין מחלוקת אף לגרסתה, כי עליה לשלם למועצה אגרה שנתית בסך של 7,285 ₪ וכן על פי חוזר המנכ"ל יש להוסיף תשלום שוטף בגין שכרו של משגיח כשרות מטעם המועצה הדתית. אשר על כן, הנני דוחה את תביעת האגודה במסגרת ת.א. 28570/04, ומקבל את תביעת המועצה במסגרת ת.א. 54540/05, ומורה על המשך הליכי הוצל"פ בתיק מספר 01-74181-03-7. כמו כן, במסגרת 28570/04 הנני מחייב את אגודת השוחטים - אגודה שיתופית בע"מ לשלם לנתבעים, המועצה הדתית תל אביב ומר חתשואל מרדכי שכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪, וזאת בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, במסגרת ת.א. 54540/05 הנני מחייב את אגודת השוחטים בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. יצוין, כי לא מצאתי לנכון לחייב את אגודת השוחטים בתשלום הוצאות בגין הגשת תצהיר משלים. חוזהטענת כפייהביטול חוזה