קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על שוד בדירה: בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשמים (להלן: "המשיב 1" ו"המשיב 2" בהתאמה, ויחדיו "המשיבים") הוגש כתב אישום המייחס להם, עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב)+ 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב)+29 לחוק; עבירה של גניבה, לפי סעיף 383+384+ 29 לחוק. נטען בכתב האישום כי ביום 9.5.11 פרצו המשיבים, יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה למבקשת, לדירתו של X (להלן: "המתלונן"), ברחוב יחיעם 3/4 בחדרה (להלן: "הדירה"). המתלונן ששכב אותה עת במיטתו, הבחין במשיבים ובאחר, נשאר במיטתו והתחזה ליישן בשל חששו פן יאונה לו רע מהמשיבים. בהמשך, ניגש המשיב 1 לעבר המתלונן ותלש בכוח מצווארו שתי שרשראות זהב, ובעת יציאתם של המשיבים והאחר מחדרו של המתלונן, נטלו המשיבים שני טלפונים סלולאריים וכן פאקט של סיגריות נילסון השייכים למתלונן, מתוך כוונה לשלול פריטים אלו שלילת קבע ונמלטו מהדירה דרך דלת הכניסה. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. לגישת המבקשת, קיימות ראיות לכאורה טובות לייחוס המעשים כנגד המשיבים. מהן הודעת המתלונן, שמכיר המשיבים וזיהה אותם כמי שפרצו לביתו; שני עימותים שערך המתלונן עם המשיבים, בהם הטיח המתלונן במשיבים את גרסתו לכך כי הם שדדו אותו; זיהוי של המשיב 2 על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות שנערך בנוכחות של ב"כ המשיב 2; גרסת המשיב 1 שהכחיש כי ביצע המעשה, ומסר הודעת אליבי לפיה היה עם אשתו, אם כי נמצא בבדיקת האליבי סתירות מהותיות לגבי זמנים ולגבי מקום הימצאותו של המשיב 1; הכחשתו של המשיב 2 למיוחס לו והכחשתו להיכרות עם המתלונן, אם כי בשלב מאוחר יותר הוא מוסר כי הוא מכיר המתלונן. לנוכח אלו, לגישת המבקשת, עולה מסוכנות רבה מהמשיבים, כך מובהר כי המשיבים מכירים המתלונן, הם נכנסו לביתו בחוצפה רבה ובתעוזה, וגנבו ממנו שרשראות הזהב שהיו על צווארו, ופריטים אחרים, מכאן כי עולה ממעשיהם מסוכנות רבה, תעוזה וחוסר מורא, וקיים חשש שיחזרו על ביצוע המעשים. על זאת יש להוסיף כי למשיב 1 יש 3 הרשעות בעבירות של החזקת סכינים, איומים, תקיפה, תקיפת בת זוג והפרת הוראה חוקית, ואין לתת בו כל אמון; למשיב 2, יש תיק קודם ללא הרשעה של תקיפה סתם . לישת המבקשת קיים חשש לשיבוש הליכי משפט וחשש להימלטות מהדין. ב"כ המשיב 1 אישר קיומן של ראיות לכאורה וכן עילת מעצר, אם כי ביקש להפנות את עניינו של המשיב לשירות מבחן להכנת תסקיר מעצר, והוצעה חלופת מעצר בבאר שבע אצל אחיו המשיב 1. ב"כ המשיב 2 הכחיש קיומן של ראיות לכאורה, הגיש טיעונים בכתב, בהן טען כי מלבד הודעת המתלונן, אין ראיות לכאורה אובייקטיביות להוכחת המיוחס למשיב 2, וכן כי הודעתו של המשיב 2 מלאה בסתירות. ב"כ המשיב 2 הוסיף בטיעוניו בעל פה, כי עת שהמשיב 2 נשאל בהודעותיו הראשונות במשטרה אם הוא מכיר המתלונן, הוא מסר שלא. עם זאת לאחר שנערך העימות, הוא מסר כי עת שראה אותו במסגרת העימות הוא הכיר אותו [ראו הודעתו מיום 14.5.11 ש' 8-11], מכאן כי טענתו של המשיב 2 לא נבעה מזדון אלא שהוא לא ידע במי מדובר. מעבר לאלו נטען כי המשיב 2 הינו ללא עבר פלילי, ומוצע לשחררו בפיקוחם של בני משפחתו. דיון ומסקנות ראיות לכאורה כאמור, ב"כ המשיב 1 אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיב 1 במסגרת כתב האישום, וב"כ המשיב 2 טען לאי הימצאותן של ראיות לכאורה, עת שהוא מיקד טענותיו בהיעדר ראיות לכאורה אובייקטיביות, וכן בסתירות ובאי הדיוקים שעלו מהודעתו של המתלונן לגבי טיב הזיהוי של המשיב 2, כמי שלקח חלק בשוד. עם זאת אני סבור, ולאחר בחינת הראיות לכאורה שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתם של המשיבים, כמיוחס להם בכתב האישום. ב"כ המשיב 2 פירט בטיעוניו בכתב את הודעותיו של המתלונן, והצביע על הסתירות והאי דיוקים שעולה ממנה, כך שלגישתו קיימות סתירות ופירכות המונעות מלתת בה אמון, ולהסתמך עליה להוכחת אשמתו של המשיב 2. אי דיוקים עליהם הוא מצביע, הינה העובדה כי בהתאם לטענת המתלונן היה חושך בזירת האירוע, מכאן כי לא ניתן להבין איך המתלונן הצליח לזהות המשיב 2. עם זאת המתלונן מסר כי הוא זיהה המשיב 2 בהתחשב בכך כי המשיבים נשאו עמם פנסי אור, וכי ניתן לראות אותם. ב"כ המשיב 2 הצביע בנוסף על טענתו של המתלונן לפיה, הוא מסר כל פעם כי מישהו אחר מהמשיבים לבש כובע גרב, ולכך כי הוא טען תחילה כי המשיבים נכנסו מחלון חדר המקלחת בעוד המתלונן היה במיטתו ולא יכול היה לראות מהיכן נכנסו המשיבים, וכן כי פעם המתלונן טען כי המשיבים הסתובבו בבית כ 5 דקות, ופעם אחרת הוא טען כי הם נכנסו ישר לחדר השינה, וסתירות בעלות מאפיינים דומים. ואולם לאחר קריאת הודעותיו של המתלונן, לא ראיתי לראות באי הדיוקים שמנה ב"כ המשיב 2, כאי דיוקים המפריכים את גרסתו. נהפוך הוא, האי דיוקים, שמנה ב"כ המשיב 2, הינם אי דיוקים טבעיים, והגיוני שיימצאו בהודעות כגון אלה. דרישתו של ב"כ המשיב 2, לפיה על המתלונן למסור הודעתו כסרט מוסרט עם נתונים מלאים ומעשירים, בהתעלם מהמצב הנפשי בו היה שרוי המתלונן, ובהתעלם מתנאי הראות הרעים ששררו בבית, הינה דרישה שלא יכולה להתקיים. ומכל מקום לא ראיתי באלה להפריך גרסתו של המתלונן עד אי היכולת לתת בה אמון. בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד. ראו לעניין זה: "על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (ראו: בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל ( 20.1.11) (להלן: עניין ציון); בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 1.12.09))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11). פסקה 9 להחלטה]. המתלונן זיהה את המשיבים כמי שפרצו לביתו, וכך הוא מוסר: "ראיתי את הבחור הראשון שהוא הערבי נאגח, היה לו פנס דלוק על היד שלו אני לא זוכר את צבע הפנס, הוא הוציא את הראש שלו מפתח דלת המקלחת והסתכל ימינה ושמאלה וישר נכנס לחדר שלי ואז הוא חיפש בשידה שלי ואחריו ראיתי יוצא גם עם פנס את גבי, וגבי הלך לכיוון הדלת הראשית... ואז נאגח בא לכיוון שלי ותלש לי את שני השרשראות מזהב שהיו לי על הצוואר ויצא לכיוון הדלת הראשית אני הייתי מבוהל ולא דיברתי איתם כדי שלא יפגעו בי, ברגע שנאגח תלש לי את השרשראות הוא ראה אותי שאני ראיתי אותו כי אני פתחתי את העיניים שלי" [הודעה מיום 15.5.11, מסומן 2ג ש' 8- 15], זיהויו זה של המתלונן למשיבים, נכח בכל הודעותיו, הזיהוי היה זיהוי ברור, עקבי ואינו משתמע לשני פנים. אסתפק בסקירה זו של הראיות, בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק. אין, בשלב המעצר עד תום ההליכים, לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות, אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא: בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08); בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07); בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07). עילת נמעצר על פניו, המעשים המיוחסים למשיבים מצביעים על מסוכנות לבטחון הציבור ושלום רכושו . עם זאת אינני סבור כי רמת המסוכנות במקרה זה היא במדרג הגבוהה. ה"חוצפה והתעוזה" שליוותה מעשיהם של המשיבים, הינה חוצפה ותעוזה רגילה המלווה כל מעשה שיש בו גניבה והתפרצות, אם כי אין בכך ללמד על אלימות או אכזריות המצביעות על מסוכנות במדרג גבוהה. המעשה המיוחס למשיבים לא בוצע באלימות ולא לוו למעשים הפעלת כוח כלפי קורבן העבירה (למעט משיכת השרשרת מצווארו), וכן לא בוצע בשימוש בנשק חם או קר. כך גם לא ראיתי בעילת המעצר של שיבוש הליכי משפט, או ההימלטות מהדין, לחיב בהכרח את מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. סבור אני כי במקרה זה ניתן לשקול את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר ראויה. חלופת מעצר דברים אלו, נכונים במיוחד עת שהכלל הוא, כי גם כאשר קיימת עילת מעצר וגם כאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. כך נפסק:   "כבר נאמר לא אחת "כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים" (ראו בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן). על פי כל אלה אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, ומטרתו מניעתית. בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נאמר "אכן, דילמת ההתיחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר"; (ראו גם בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); ד"ר חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר - האמנם סוף הדרך", משפטים ל"א (תש"ס) 323 וספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 19-11; בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". (בש"פ 4135/08 אמיר דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08).   ראו גם את: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.9.06); בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.6.04). שאלת מסוכנותו של המשיב, בשלב זה, נבחנת היא הן ע"פ נסיבות העבירות בהן עסקינן והן ע"פ נסיבותיו האישיות של המשיב. (ראו את בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04); וכן ראו את בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05)). המשיב 2, הינו בן 22, רווק, עובד בתחום האינסטלציה, ולחובתו עבירת תקיפה סתם ללא הרשעה. המשיב 1, הינו בן 35, נשוי ולחובתו עבירה של תקיפה, תקיפת בת זוג, החזקת סכין והפרת הוראה חוקית. אכן הפרתה של הוראה חוקית, מובילה, ככלל, למסקנה כי אין למשיב מורא מפני החוק, ואין הוא סר להוראות בית המשפט. בכך מקשה המשיב, על בית המשפט לתת בו אמון שמה ימנע מלחזור על מעשיו שוב, וכן שמה יתחייב לא להפריע לניהולו התקין של ההליך המשפטי נגדו, במידה וישוחרר. אם זאת לא ראיתי בכך כדי לשלול באופן מוחלט את אפשרות שחרורו של משיב 1 זאת בהתחשב בכך שההרשעה בגין עבירת הפרת ההוראה החוקית הינה משנת 2004. וכן כי שאר העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות ישנות. לנוכח אלו הרי שעברם הפלילי של המשיבים אינו מכביד באופן המונע לשקול את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר. נתונים אלו, מטים הכף לשקילתה של חלופת מעצר בעניינם. כך גם נראה כי בנסיבות העניין, ניתן להפיג החשש מביצוען של עבירות נוספות על-ידי חלופת מעצר ראויה בה יידרש פיקוח מלא, תוך הפקדת ערבויות מתאימות. ואדגיש לעניין זה, כי אין חלופת המעצר אלא מרחב של איזונים בין סיכונים. כך שלא ניתן לאיין באופן מוחלט כל סיכון והשאלה היא של איזון יחסי בין רמת הסיכון לחובה לשקול חלופת מעצר,[ ראו לעניין זה: בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם 7.9.09). פסקה 10 להחלטת השופט מלצר; בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני, (טרם פורסם, 29.3.09) פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין]. סיכום ההחלטה לשלב זה: אשר על כן אני מורה כי בנסיבות הענין יוגש תסקיר בעניינם של המשיבים שיחווה דיעה בכל הנוגע לאפשרות שחרור של כל אחד מהמשיבים בנפרד ממעצר, כאשר יובהר כי ככל שתישקל חלופת מעצר עליה להיות מרוחקת לפחות 50 ק"מ מהעיר חדרה. שירות המבחן יחווה דיעה בנוגע לסדרי הפיקוח הנדרשים בעניינו של כל אחד מהמשיבים. יובהר, למען הסר ספק, כי בית המשפט טרם גיבש כל עמדה סופית ואין בהחלטה זו כדי להוות מעין התחיבות שלטונית לשחרור המשיבים. לאחר שיוגשו המלצות שירות המבחן יוכל כל צד להשלים טיעוניו ותינתן החלטה בהתאם. הסנגורים יעבירו לשירות המבחן את הצעותיהם לחלופות מעצר וזאת בהקדם האפשרי. עותק מההצעות יועבר במקביל לפרקליטות. שירות המבחן יגיש תסקירו עד ליום 5/7/11. נדחה להשלמת טיעון ליום 6/7/11 שעה 08:30. בשלב זה נשארים המשיבים עצורים עד להחלטה אחרת. מעצרמשפט פלילישוד