קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משכורות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים: השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטות המשיב לקיזוז כספים מסכומי השתתפות שמעבירה המדינה לעותרות, בעקבות ביקורות שהוא מקיים ביחס לשכר העובדים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. העותרות הן עמותות וחברות המפעילות מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים למגזרים שונים בחברה הישראלית. כידוע, מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי, הם בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים פרטיים שקיבלו הכרה משר החינוך. סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 מסמיך את שר החינוך להסדיר בתקנות את התנאים להכרזת מוסדות שאינם מוסדות חינוך רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים לצורך החוק, "להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם", ושר החינוך עשה כן בהתקינו את תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1954 (להלן: תקנות המוסדות המוכרים). לפי תקנה 9 לתקנות המוסדות המוכרים, מתוקצבים מוסדות מוכרים שאינם רשמיים (עד כיתה ט') על-ידי משרד החינוך בשיעור של 65%-75% מתקצוב של מוסד רשמי מקביל (על החריגים לכלל זה אין אנו נדרשים לפרט במסגרת הדיון הנוכחי). ביום 9.2.2009 נשלח לעותרות נוהל שכותרתו "תשלום שכר עובדי הוראה ועובדי שירות במוסדות חינוך" (להלן: הנוהל). סעיף 3.1 לנוהל קובע כי בעלות על מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי (להלן: בעלות) מחויבת לשלם את שכרם של עובדיה, תוך הקפדה על הדין הכללי, וכן יחולו ההוראות העוסקות בתנאי שכר המפורטות בהסכמי העבודה הקיבוציים החלים על עובדי הוראה ועובדי שירותים במוסדות חינוך. הסנקציות העומדות לרשות משרד החינוך למקרה של אי עמידת בעלות בחובות שפורטו בנוהל השכר מנויות בסעיף 6 לנוהל. סנקציה אחת היא העברת המלצה לביטול הרישיון וההכרה במוסדות החינוך. סנקציה נוספת - הרלוונטית לענייננו - היא קיזוז הכספים שבהם תוקצבה הבעלות, אשר לא שימשו לתשלום שכר עובדי הבעלות כנדרש. כלומר, קיזוז ההפרשים בין השכר ששולם בפועל לבין השכר הראוי, מהתקציב השוטף המועבר לבעלות. במהלך השנים 2011-2010, נערכו ביקורות חשבונאיות מטעם חשבות משרד החינוך במוסדות מוכרים שבבעלות העותרות. במסגרת ביקורות אלו, נמצא כי העותרות לא שילמו לעובדיהם שכר כנדרש בשנים שבהתייחס אליהן התקיימה הביקורת, ולכן נתקבלו החלטות בדבר קיזוז ההפרשים מהתקציב השוטף שמעביר להן משרד החינוך. מכאן העתירה שלפנינו. העותרות טוענות כי ההחלטות שהתקבלו בעניינן המתייחסות לשנים שקדמו לפרסום נוהל השכר (התשס"ו-התשס"ח) אינן יכולות לעמוד, שכן מדובר בתחולה רטרואקטיבית של הנוהל, בניגוד לסעיף מפורש בנוהל שלפיו תחולתו היא אקטיבית ("תוקף נוהל זה מעת פרסומו"). העותרות סבורות כי אין זה ראוי להחיל את הנוהל גם ביחס לשנת הלימודים התשס"ט, שכן הוא פורסם באמצע השנה, מבלי שניתן זמן מספיק להיערכות הנדרשת לשם יישומו. לדבריהן, השוואת תנאי השכר בין מוסדות החינוך המוכר לבין החינוך הרשמי היא מורכבת, דורשת היערכות כלכלית, משפטית חשבונאית וארגונית, ואינה יכולה להיעשות "מהיום למחר". העותרות מדגישות כי כיום הן עומדות בתנאי הנוהל ומשלמות שכר לעובדיהן כנדרש. בצד האמור, מועלות טענות בדבר חוסר שוויון והיעדר שקיפות באופן עריכת הביקורת. בד בבד עם הגשת העתירה, ביקשו העותרות גם צו ביניים שלפיו יימנע המשיב מביצוע קיזוזים בתקציביהן בגין ממצאי ביקורת שבוצעו ביחס לשנים שקדמו לשנת הלימודים התש"ע. לדברי העותרות, קיזוז הסכומים מהתקציבים שעליהם הן מסתמכות, יגרום להן לקשיים כלכליים וייתכן שלא יוכלו לעמוד בהוצאותיהן השוטפות - לרבות השכר המגיע לעובדים במוסדות החינוך שהן מפעילות. בתגובתו לבקשה לצו ביניים, טוען המשיב כי זו הוגשה בשיהוי רב. לדבריו, מכתבי ההתראה נשלחו לעותרות 5-1 לפני חודשים רבים, וכן חלף המועד שנקצב להן לתקן את המחדלים. שיהוי זה אינו מתיישב עם טענת הדחיפות והסיכון הנטען לקריסה כלכלית אם יקוזזו הסכומים. עותרת 6 טרם קיבלה מכתב התראה, ולכן העתירה בעניינה היא מוקדמת. המשיב טוען כי עומד לעותרות סעד חלופי בדמות הגשת עתירות פרטניות המכוונות להחלטות בעניינן לבית המשפט לעניינים מינהליים, אך מבקש - נוכח סמכות המקבילה של בית משפט זה - כי נדון בעתירה לגופה. המשיב מציין כי נוכח השיהוי שנפל בהגשת העתירה, המועד הקבוע בדין להגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים - חלף ממילא. המשיב סבור כי יש לדחות את טענות העותרות גם לגופן. אשר לטענת הרטרואקטיביות של נוהל השכר - נטען כי הנוהל אינו אלא עיגון פרוצדוראלי של הכללים שהיו ידועים ומוכרים גם קודם לכן. לדברי המשיב, תקנה 3(א)(6) לתקנות המוסדות המוכרים, שהותקנה כבר בשנת 1976, קובעת כי שכר המורים והעובדים במוסד מוכר יהיה כפי הכללים והשיעורים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים. לפיכך, אין מדובר בשינוי מדיניות, כפי שנטען בעתירה. המשיב מוסיף כי יש לדחות את טענות העותרות הנוגעות לאופן עריכת הביקורת בעניינן. דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים) קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות המכוונות להחלטות של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק. פרט 3 לתוספת הראשונה לחוק קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירות נגד: "החלטה של רשות בעניין חינוך, למעט החלטת ממשלה והחלטת שר, ולמעט: (1) החלטה בעלת תחולה ארצית או מגזרית הקובעת כללים או הנחיות בענינים אלה: (א) תקצוב; (ב) תכניות לימודים; (ג) הכשרת עובדי הוראה; (2) החלטה בענין מתן תמיכות לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985; (3) החלטה בעניני השכלה גבוהה". נוהל השכר הוא החלטה בעלת תחולה ארצית הקובעת כללים בעניין תקצוב, ולכן לכאורה עתירה המכוונת נגדו אינה בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, מעיון בעתירה שלפנינו, עולה כי טענות שמעלות העותרות אינן מכוונות - בעיקרן - להוראות הנוהל (ויוזכר כי האחרונות אף הדגישו כי כיום הן פועלות בהסתמך על הכללים שנקבעו בו), אלא לאופן שבו הופעלו הכללים שנקבעו בו ביחס לכל אחת ואחת מהן. ודוקו: הנוהל אינו קובע באופן מפורש כלל כי ניתן - או לא ניתן - לקזז סכומים מהתקציב השוטף בשל ביקורת הנוגעת לשנת לימודים פלונית. מדובר אפוא בשורה של החלטות פרטניות שונות, שכל אחת מהן התקבלה במסגרת הליך נפרד ועל יסוד תשתית עובדתית שונה. משעומד לעותרים סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים, דין העתירה להידחות על הסף (השוו: בג"ץ 8989/07 העמותה האסלאמית במכר נ' משרד החינוך ( 19.3.2008); בג"ץ 3778/07 פרייס נ' שרת החינוך ( 27.5.2007)). אשר לטענת המשיב בדבר שיהוי שמונע מהעותרות לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בנקודת הזמן הנוכחית - לשיהוי, במובנו הפונקציונאלי, מובן אחיד הן בבית משפט זה הן בבית משפט לעניינים מינהליים, אשר דן כידוע בעתירות מנהליות בהתאם לסמכויות לעילות ולסעדים הנוהגים בבית משפט זה (בשינויים המחויבים). טענת המשיבים בהקשר זה שמורה להם אפוא גם בבית המשפט המינהלי. אשר למועד להגשת עתירה (כמובנו בתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 - ככל שאכן חלף המועד להגשת עתירה מינהלית, רשאיות העותרות לפנות בבקשה להארכת מועד, ובית המשפט יפעל כחכמתו. בטענת המשיב בהקשר זה אין אפוא כדי לשלול קיומו של סעד חלופי. העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.דיני חינוךמשכורת