מאימתי יש לקבוע את הפסקת החיוב במזונות, האם מיום פסה"ד של ביה"ד הגדול (20.3.01), או שמא מיום 23.7.01 (היום שבו הכריז ביה"ד בחיפה על סרוב האשה לקבל גט) ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מתי מפסיקים לשלם מזונות: 1. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד. הערעורים נוגעים לפסק דינו של ביהמ"ש לעניני משפחה בקריות (כב' השופטת ברגמן) מיום 19.2.02 ותיקון טעות סופר מיום 25.2.02 (להלן "פסה"ד"). בפסק הדין נדונו שתי תביעות שהגישה האשה (להלן "האשה") נגד בעלה (להלן "הבעל"). בתביעה האחת תבעה האשה מזונות מהבעל (להלן "תביעת המזונות"), ובשניה תבעה סעדים בעניני רכוש מחמת שיתוף בו (להלן "תביעת הרכוש"). נפסקו לאשה מזונות בסך 1,500 ש"ח לחדש, החל ב2.8.98-, בתוספת "שני שלישים מהוצאות החזקת הבית (למעט טלפון)". בתביעת הרכוש נפסק שעקרונית חלה על בני הזוג הילכת השיתוף בנכסים, וכן נקבע שהשיתוף חדל ב10.11.99-, וכן נדונו ספציפית נכסים מסוימים. עוד נקבע בפסה"ד שהואיל והבעל פרש לגימלאות, ובמסגרת הילכת השיתוף זכאית האשה למחצית הפנסיה השוטפת של הבעל (פנסיה הנובעת רק משנות עבודתו בהיותו אישה של האשה), הרי שעל האשה לבחור בין דמי המזונות הנ"ל לבין מחצית הפנסיה. בפסה"ד נקבע גם שהשיתוף חל גם על נכסים שצברה האשה בתקופת הנישואין ועד 10.11.99 (ראה סוף סעיף 45 (א) לפסה"ד, שכנראה נשמט מעיני ב"כ הבעל, ועל כן הוא משיג על העדרה של הוראה כזאת בפסה"ד). בימ"ש קמא מינה בפסה"ד רואה חשבון שיערוך את החשבונות על פי ההנחיות שנקבעו בפסה"ד. 2. הבעל השיג בערעורו על הקביעה בפסה"ד, שהסמכות נתונה לבימ"ש קמא ולא לביה"ד הרבני, אך חזר בו מטרוניתו זו. להלן אדון ביתר טענותיו של הבעל. 3. הבעל טוען שלא היה ראוי לפסוק מזונות לאשה מאז 20.3.01. ומדוע? משום שאז פסק ביה"ד הרבני הגדול שעל בני הזוג להתגרש. בהקשר זה מסתעפות עוד שתי השגות: האחת, שבפסה"ד נאמר בטעות שתביעת הגרושין של הבעל נדחתה, והשניה שביהמ"ש קמא קבע את יום 25.3.02 כמועד לדיון בטענות הבעל בדבר פקיעת החיוב במזונות מחמת פסקי הדין לגרושין, ובימ"ש קמא נחפז ופסק את הדין גם בענין המזונות כבר ב19.2.02-, בטרם יקוים הדיון האמור. כדי להבהיר את טענות הבעל, אציין עובדות אחדות. בני הזוג נישאו ב1970-. לאשה יש בת מנישואין קודמים, שנולדה בנובמבר 1965, שחיה עם בני הזוג בביתם וגודלה כבתם של בני הזוג. ביוני 1971 נולדה לבני הזוג בת. ב1.1.98- הגיש הבעל תביעת גרושין לביה"ד. היה זה לאחר שבמשך שנים אחדות קודם לכן נותק הקשר בין בני הזוג, פרט לכך שגרו בבית אחד (היא הדירה שבבעלותם המשותפת). גם ב25.5.98- הגיש הבעל תביעה לגרושין. שתי התביעות נדחו ע"י ביה"ד. ביום 20.3.01 פסק ביה"ד הגדול "כי הצדדים חייבים בגט ללא שהייה. נושא הרכוש יידון בערכאה המתאימה". הטעם לכך היה "הנתק המוחלט בין הצדדים (שמונה שנים), ובגין מה ששניהם חפצים בגרושין, ורק ענין הדירה מפריד ביניהם" (ר' הציטוט בקטע 5 של פסה"ד של בימ"ש קמא). בעקבות זאת זומנו בני הזוג לביצוע הגט בביה"ד בחיפה, אך האשה סרבה לקבל גט, בטענה שנחוץ להכריע תחילה בעניני הרכוש. ב23.7.01- החליט ביה"ד בחיפה, שלאור סרוב האשה לקבל גט "קובע ביה"ד כי האשה מסרבת לקבל גט". לאור האמור לעיל, אכן נפלה טעות בפסה"ד, כאשר נקבע, בסעיף 38 שבו, ש"תביעת הגרושין של הנתבע בביה"ד נדחתה". אפשר שכוונת בימ"ש קמא היתה שביה"ד לא קיבל את טענות הבעל בענין מרידת האשה. עכ"פ ברור שבתיה"ד (הגדול והאזורי) פסקו שעל בני הזוג להתגרש, ופרוש הדבר חיוב על האשה לקבל גט (שהרי הבעל פשיטא שהסכים להתגרש בהיותו התובע גרושין). גם הטענה של הבעל, שנקבע דיון ליום 25.3.02, ושפסה"ד ניתן לפני כן, נכונה היא, אם כי אליה וקוץ בה, שכן ביום 25.3.02 התיצבה האשה ובא כוחה, והבעל ובא כוחו לא הופיעו. שקלתי האם ראוי להחזיר את התיק לבימ"ש קמא, להמשך דיון בטענת הבעל בדבר פקיעת הזכות למזונות, והגעתי למסקנה שאין צורך בכך, משום שהטענות התלבנו בערעור ע"י הצדדים ויכולני להכריע בענין, במיוחד שמדובר בשאלה משפטית ולא במחלוקת עובדתית. 4. כאמור חויבו הצדדים להתגרש לאור הפרוד הממושך. בצדק טוען ב"כ האשה שהחיוב אינו מבוסס על התנהגות בלתי ראויה מצד האשה, אלא על יסוד פרוד ממושך. במצב כזה סבורני שאין לומר כמילתא דפשיטא, כדבר מובן מאליו, שאשה איבדה את זכותה למזונות מחמת פסה"ד המחייב את הצדדים להתגרש, בלי לתלות את הקולר בצוארה של האשה. לדעתי במצב כזה ראוי לודא תחילה שהאשה באה על תקנתה מבחינה כלכלית, כדי שלא תהא רעבה ללחם ותצטרך לחזר על הפתחים. כבר דנתי במצב דומה, בפסה"ד בבר"ע 3356/01, בענין הזוג אידלברג, ואצטט משם: "5. הבעל טוען שמשניתן ע"י ביה"ד פס"ד המחייב אשה לקבל גט, בטל החיוב במזונות מאז פסה"ד, או לפחות מאז שהאשה אינה באה לקבל את גיטה במועד שקבע ביה"ד. הבעל מסתמך על רע"א 4982/92, טביב נ. טביב, פד מח (3) 390, וכן על פסק דינו של השופט פורת בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע"מ 41/96, כבירי נ. כבירי, דינים מחוזי, כרך כו (6) 959. אכן, פס"ד סופי שניתן ע"י בי"ד רבני, לפיו חייבת אשה לקבל גט, מחייב בימ"ש אזרחי בדונו בענין מזונות אשה, ועל ביהמ"ש להתחשב בו. משנפסק שהאשה חייבת לקבל גט, מקיץ הקץ על זכות האשה למזונות (וזאת מאז פסה"ד, או מאז סרוב האשה לבוא לביה"ד במועד שנקבע ולקבל את גיטה). כך נפסק בפרשת טביב הנ"ל. 6. ואולם, ראוי לדעתי להבחין בין שני מצבים שבהם ניתן פסק דין לחיוב אשה בגט. מצב אחד הוא כאשר חיוב האשה לקבל גט נפסק מחמת התנהגותה הבלתי נאותה של האשה, או מחמת פגם שבאשה (כגון מעשי כעור חמורים כמו בפרשת טביב, או פגם גופני שבאשה, כגון מחלת עור קשה, כמו בפרשת כבירי הנ"ל). במצב כזה, ראוי לביהמ"ש האזרחי להעתר לבקשת בעל, ולהפסיק את החיוב במזונות האשה. מצב שני הוא כאשר אין ביה"ד תולה את החיוב בגט בפגם התלוי בצוארה של האשה, אלא מחייב בקבלת גט מחמת התמשכות רבה של הפרוד בין בני הזוג, באופן שאין עוד סיכוי שיחזרו לשלום בית ולחיים יחדו. כידוע פסקו רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י, שעצם התמשכות החיים בנפרד (כגון במשך 18 חדשים), ובהעדר סיכוי לחיים משותפים, מצדיקה פסיקה של חיוב בגרושין, גם אם אין אשמה באיש מבני הזוג. ביה"ד האזורי אכן התבסס על שני פוסקים אלה ועל פסיקה בבתי דין רבניים בישראל ברוח זו (פד"ר כח 323 ופ"ד כז עמ' 111). ביה"ד האזורי הסתמך גם על תשובת הרא"ש (כלל קז' אות ו'), הדנה במצב שבו ביה"ד "אינו יכול לברר הדבר" (כלומר אינו יכול להכריע הכרעה על פי הדין, כגון שאינו יכול לקבוע את העובדות עפ"י הראיות שבפניו). הרא"ש פסק שאין בי"ד בן חורין ליבטל מלפסוק במצב כזה, ואין הוא רשאי לשלח את הצדדים מלפניו, באופן שיכריעו ביניהם בעצמם את הסכסוך. בעניננו הגיע ביה"ד למסקנה "שלא ניתן לברר מי אשם", וקבע בהסתמכו על שלשת הפוסקים הנ"ל, שמחמת חלוף הזמן הרב שבו בני הזוג מסוכסכים וחיים בנפרד, מבלי שיש סיכוי לחיי שלום, "חייב ביה"ד לומר לצדדים שאתם חייבים להתגרש". 7. במלים אחרות, במצב השני הנ"ל, שבו ביה"ד לא מחייב אשה לקבל גט מחמת פגם שבה או שבהתנהגותה, סבורני שאין לשלול מאשה את מזונותיה, אלא אם כן ביה"ד קבע הסדר כלכלי נאות לאשה וחייב בו את הבעל. שאם לא תאמר כן, תצא האשה וידיה על ראשה מבחינה כלכלית, ואפשר שתצטרך לחזר על הפתחים אם אין לה משלה או אם אין ביכולתה להתפרנס בכוחות עצמה, וכל זאת מבלי שחטאת רובץ לפיתחה. 8. בעניננו ביה"ד הגדול היה ער לשאלה הכלכלית, וקבע בפסק דינו הסדר כלכלי, כולל הוראה שיכריע בענין מזונות האשה לאחר הגט, ושהדבר (ענין המזונות) "יימסר לשיקול דעת רחב של בית דיננו". כלומר, ביה"ד הגדול לא פטר את האשה ושילחה מלפניו לקבל גט ללא הסדר כלכלי נאות (אכן, ביה"ד הגדול לא סבר, ובצדק, שבענין ההסדר הכלכלי עליו לחיות מפי האשה ולפסוק ככל שיעלה הרצון מלפני האשה). ראוי לזכור שחשוב לבריות שבי"ד יוכל להביא קץ על נשואין שאין בהם ממש, כשבני הזוג חיים בנפרד זמן רב מבלי שנראה סיכוי של ממש לרפא את השבר. ראוי לשים קץ לתכלה זו שבה מתעגנים בני הזוג. מצד שני כאמור, אין לרפא שבר כזה, ע"י יצירת שבר חדש לאשה באופן שתישאר ללא קיום כלכלי. בצדק היה כב' השופט קמא זהיר, משלא נחפז להענות לבקשת הבעל להפסיק את החיוב במזונות, כאשר אין אשם רובץ לפיתחה. ואולם, כפי שראינו בעניננו לא הותיר ביה"ד הגדול מצב של מחסור כלכלי לאשה, אלא כרך את קבלת הגט בהסדר כלכלי שנראה נאות בעיני ביה"ד הגדול. לפיכך נכון לקבל את בקשת הבעל להפסיק את החיוב במזונות גם בהחלטת ביניים." 5. בעניננו הוסדר ענינה הכלכלי של האשה לעתיד לבוא, גם אחרי שתיטול את גיטה. ומדוע? משום שבימ"ש פסק (ובצדק פסק, כפי שייאמר להלן), שנוסף לקצבת הזקנה שמקבלת האשה, היא תהיה זכאית למחצית הפנסיה שמקבל הבעל, עבור תקופת עבודתו בצים בשנים שבני הזוג היו נשואים, וכן למחצית מהכספים שקיבל הבעל בעת פרישתו מצים (לאחר ניכוי הוצאות על עסק שנכשל ועל עזרה לבת המשותפת כשנישאה לאיש), וכן למחצית דירה ומחצית מכונית. במצב כזה גוברת ידו של האינטרס להקיץ קץ על נישואין חסרי טעם, שטעמם פג כבר לפני רבות בשנים. 6. מאימתי יש לקבוע את הפסקת החיוב במזונות, האם מיום פסה"ד של ביה"ד הגדול (20.3.01), או שמא מיום 23.7.01 (היום שבו הכריז ביה"ד בחיפה על סרוב האשה לקבל גט)? בנסיבות הענין סבורני שלשון אחרון עדיף, וגם ב"כ הבעל לא טען אחרת אלא בלשון רפה. אקבע אפוא את המועד 23.7.01. 7. הבעל טען שלא נכון היה לקבוע בפסה"ד שהוא קיבל כדמי פרישה מצים סך 426,000 ש"ח, אלא רק 212,685 ש"ח. בהסכמת הצדדים הוזמן אישור מצים על הסכום הנכון, ולפיו יש יסוד לטענת הבעל (ר' המסמך שסומן א' מיום 10.6.02 עם הסבר לסכום 426,000 ש"ח שבתלוש מ31.3.97-). 8. הבעל טוען שלא היתה הצדקה להטיל עליו שני שלישים של הוצאות הבית. לאור האמור לעיל (בקטע 6) יש חשיבות לטענה זו רק לתקופה שעד 23.7.01. יש לכאורה טעם בהשגה זו, במיוחד שהבת שגרה עם בני הזוג היא בתה של האשה, והיא בוגרת (כבת 37) ועובדת וראוי לה שתשתתף בהוצאות הבית. יחד עם זאת, הואיל והסך 1,500 ש"ח לחדש הוא נמוך מהסכום שראוי היה להיפסק, כדי להעמיד לבני הזוג משאבים כלכליים שווים פחות או יותר, כפי שהתכווין בימ"ש קמא לעשות, סבורני שאין הצדקה שאתערב בענין זה. גם בענין השיתוף ברכב אינני סבור שנכון להתערב בפסה"ד. 9. הבעל טוען שנפסקו לחובתו הוצאות משפט גבוהות מדי. בהתחשב בכך שחלק מהשגות הבעל מוצדק כאמור, נראה לי שנכון להפחית בסכום ההוצאות, ובמקום הסך 10,000 ש"ח (על נספחיו) יבוא הסך 3,000 ש"ח על נספחיו, ובערעורים ישא כל צד בהוצאותיו. 10. ועתה לערעור האשה. עיקר הערעור נסוב סביב הפסיקה בענין חלוקת הרכוש, והאם ראוי היה להורות על ניכוי הוצאות שהוציא הבעל בקשר לחתונת הבת המשותפת וההפסדים שהיו לבעל בעסק שנכשל בו. האשה גם משיגה על קביעת המועד לפרוק השיתוף ב10.11.99- במקום במועד פרישת הבעל לגימלאות בפברואר 1997. עוד משיגה האשה על הסמכויות שניתנו לרואה החשבון, שהן כביכול סמכויות הבאות תחת סמכות ביהמ"ש. לא מצאתי שיש הצדקה להשגות האשה, ולדעתי פסה"ד מנומק יפה (הן עובדתית והן משפטית והן המסקנות שבו), בכל הנוגע לענין השיתוף בנכסים, ואני מאמץ אותו עפ"י תקנה 460(ב) לתקנות סדה"ד האזרחי. 11. סוף דבר, הערעור בתיק ע"מ 128/02 נדחה. הערעור בתיק ע"מ 126/02 מתקבל בחלקו, היינו: א) סכום הוצאות המשפט יתוקן ל3,000- ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.2.02; ב) הסכום שנתקבל מצים יעמוד על סך 212,685 ש"ח במקום הסך 426,000 ש"ח; ג) החיוב במזונות יחדל החל ב23.7.01-. באשר לתקופה שעד 23.7.01, תעמוד לאשה זכות הבחירה בין דמי המזונות שנפסקו ע"י ביהמ"ש קמא לבין מחצית הפנסיה (כפי שקבע בצדק בימ"ש קמא עפ"י הילכת נפשי); ד) להסרת ספק מובהר שגם הנכסים שהיו לאשה ב10.11.99- נכללים בשיתוף, וכן שלצדדים תהיה הזכות להעלות השגות בבימ"ש קמא על הדו"ח שיגיש רואה החשבון; ה) כל צד ישא בהוצאותיו בערעורים. הפקדון שהפקיד כל צד בערעורו יוחזר לו. שאלות משפטיותמזונות