בית המשפט רשאי שלא למנות לנאשם סניגור אחר, במקום סניגור ששוחרר מחמת העדר שיתוף פעולה מצד הנאשם, כאשר סבר כי אין בכך כדי להועיל (סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). הפסיקה ראתה בסעיף זה הכרה "באוטונומיה של נאשם להחליט בעצמו על דרך ניהול הגנתו" (ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 825). נאשם שבחר שלא להיות מיוצג, לא יוכל להיבנות מכך בהמשך, בטענה שהחלטתו זו פגעה בהגנתו (ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 353, 358 - 357, 369)" (ההדגשה אינה במקור). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נאשם לא מיוצג ע''י סניגור השופט ג'ורג' קרא: ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד' שריזלי) בת"פ 12239/01 מדינת ישראל נ' אילן בכור, בו הורשע הנאשם בעבירות מירמה, זיוף והדחה בחקירה ודינו נגזר. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין המרשיעה, ולחילופין, נגד חומרת העונש. האישום 1. המערער הוא מכונאי רכב במקצועו ובעל מוסך לפחחות וצבע. המערער הועמד לדין בכתב-אישום שייחס לו פרשה רחבת-היקף של הונאת חברות ביטוח שונות, בדרך של הגשת עשרות תביעות כוזבות לתגמולי-ביטוח בגין תאונות דרכים בדויות. יחד עם המערער הועמדו לדין ארבעה נאשמים נוספים. שלושה מעורבים אחרים הועמדו לדין בגין אותה פרשה, בכתבי-אישום נפרדים. כל המעורבים בפרשה הורשעו ועונשם נגזר, רובם על-סמך הודייתם במסגרת הסדרי-טיעון, וחלקם - בכלל זה המערער ושניים נוספים - בתום ניהול הוכחות. כתב האישום נגד המערער כלל עשרים ושישה אישומים, מתוכם עשרים וחמישה אישומים בגין תביעות כוזבות, אחת או יותר בכל אישום, שהוגשו לתשלום פיצויים לתגמולי-ביטוח, תוך זיוף מסמכים ושימוש בהם ואישום אחד בגין הדחה בחקירה, שיוחס למערער בלבד. 2. המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות במרבית העבירות שיוחסו לו, על-פי הפירוט הבא: קשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק (21 פרטי אישום); ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיפים 25 ו- 415 סיפא לחוק (9 אישומים); זיוף מסמך בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 418 לחוק (10 אישומים); שימוש במסמך מזוייף - עבירה לפי סעיף 420 לחוק (13 אישומים); והדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245 לחוק. המערער זוכה מעבירת-זיוף מסמך בשלושה אישומים ומעבירה של שימוש במסמך מזוייף באישום אחד. בגזר הדין קבע בית-משפט קמא, כי היקף הכספים ששולמו למערער במירמה היה כ- 800,000 ₪. על המערער הוטלו 55 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה מתוכם בגין הפעלה של מאסר מותנה חב הפעלה בן 8 חודשים, שהופעל חלקו במצטבר וחלקו בחופף, וכן מאסרים מותנים וקנס בסך 30,000 ₪. נימוקי הערעור 3. הערעור על הכרעת הדין מתמקד בטענה אחת בלבד והיא, שהמערער לא היה מיוצג במרבית השלבים במשפטו בבית-משפט קמא, ומשכך, יש לבטל את פסק הדין בעניינו ולהחזיר את הדיון לערכאה דלמטה במותב אחר, על-מנת לדון בתיק מחדש. טענות המערער, בתמצית, הן אלו: ניהול משפטו, מבלי שמונה לו סניגור, מהווה פגיעה קשה בזכויות יסוד שעוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם פגיעה באינטרס חברתי מרכזי של עשיית צדק, כפי שנקבע בע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.05) (להלן: "עניין הסניגוריה הציבורית"). לנוכח היקף התיק, שכלל 26 אישומים וכ- 70 עדים, ואשר חומר הראיות לגביו נפרש על-פני עשרות קלסרים, וכן לנוכח מצבו הכלכלי של המערער, היה על בית-משפט קמא למנות לו סניגור, ומשלא עשה כן, משולה הכרעת הדין שניתנה בעניינו לפסק-דין שניתן בהיעדר נאשם. בטיעוניו בפנינו הוסיף בא-כוחו של המערער וטען, כי בית-משפט קמא עצמו התרשם, ואף קבע זאת מפורשות, כי המערער אינו יכול לנהל את משפטו בעצמו. עוד נטען, כי המערער לא החזיק בידיו את חומר החקירה, לא הבין את כתב האישום, שכלל לא היה ברשותו, ולמרות ששב ודרש מבית-משפט קמא למנות לו סניגור - לא נענה. מעבר לכך, לא נטענו טענות לגופה של הכרעת הדין. בכל הנוגע לחומרת העונש, טען המערער, כי העונש שהוטל עליו חסר כל פרופורציה, הן ביחס לנסיבותיו האישיות הקשות והן ביחס לעונשים שנגזרו על יתר המעורבים בפרשה, אשר הסתכמו בעונשי-מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסרים מותנים וקנסות קלים, באופן החורג מכלל אחידות הענישה. בייחוד, כך טען, נכון הדבר ביחס לעונשו של הנאשם 2, שנדון לשישה חודשי-מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 7,500 ₪, לאחר שהורשע בארבעה-עשר אישומים של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בשישה אישומים של ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר לביצוע פשע. עוד טען המערער, כי בית-משפט קמא זקף לחובתו שיהוי חריג בהליכים, אף שלא היה מקום לעשות כן וכי השיהוי של כשנתיים וחצי במתן הכרעת הדין ראוי היה שישפיע לקולא על עונשו (בעניין זה הפנה לע"פ 2848/90 יוסף אסא מ' מדינת ישראל),. כך, שההקלה בדין לה זכה הנאשם 2 לנוכח פרק הזמן הארוך של כשלוש-עשרה שנים מאז ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין, צריכה להיות גם מנת חלקו של המערער. 4. מנגד, ביקשה באת-כח המשיבה לדחות את הערעור. לגישתה, המערער היתל במערכת המשפטית במהלך משפטו וכעת הוא מבקש גושפנקא למעשיו - ואין להיעתר לו. מבחינה עובדתית, ציינה, כי לפי המצב המשפטי שחל בעת שהתנהל משפטו של המערער, לא היתה חובת-מינוי סניגור מכח החוק או הפסיקה. על רקע זה ולאור התנהלותו של המערער, החלטות בית-משפט קמא בנוגע לייצוגו היו החלטות ראויות. לצורך המחשת דרך התנהלותו של המערער בהליך שהתנהל בבית-משפט קמא טרחה והגישה באת-כוח המשיבה מסמך ארוך המפרט את השתלשלות העניינים בשאלת הייצוג. גם בנוגע לעונש, סמכה ידיה באת-כח המשיבה על גזר-דינו של בית-משפט קמא. לטעמה, בית-משפט איבחן נכונה בין המערער לבין יתר המעורבים בפרשה וקבע כי מעשיו חמורים הרבה יותר, הן בהיקפם והן מחמת העובדה כי ניצל את היכרותו עם אופן פעולת חברות הביטוח, גייס מעורבים וקושרים וקיבל במירמה סך של 800,000 ₪ ואף ניסה לקבל 200,000 ₪ נוספים, בתביעות שנדחו על-ידי חברות הביטוח. לשיטתה, בית-משפט קמא איזן כראוי בין חומרת מעשיו של המערער, היקפם וחלקו בביצוע המעשים לבין שיקול חלוף הזמן לנוכח עברו הפלילי של המערער והפעלת מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. הוראות החוק בתקופה הרלבנטית ביחס למינוי סניגור 5. כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 30.12.01 ושלב ההוכחות במשפטו הסתיים ביום 18.12.05. אין מחלוקת כי בתקופה זו לא היתה חובת מינוי סניגור לנאשמים, שכן כניסתו לתוקף של התיקון לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע חובת ייצוג מקום בו הודיע התובע כי יבקש להטיל עונש מאסר בפועל על הנאשם, נקבעה ליום 31.12.006 והוגבלה רק לכתבי-אישום שהוגשו לאחר מועד זה (חוק סדר הדין הפלילי (תיקון 49), התשס"ו-2006, ס"ח 2063 מיום 27.7.06). במועד זה גם נכנסו לתוקף סעיפים קטנים (4) - (6) לסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחסים לחובת מינוי מקום בו נמסרה הודעת תובע כי יבקש מבית-משפט להטיל עונש מאסר בפועל על הנאשם. משכך, תיקון זה אינו חל על עניינו של המערער ולא היתה חובה שבדין למנות לו סניגור. יחד-עם-זאת, רשאי היה בית המשפט למנות סניגור לנאשם, אשר על-פי אמות המידה שנקבעו לפי חוק הסניגוריה הציבורית, הוא מחוסר אמצעים (סעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). מינוי סניגור מכח עילה זו נעשה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (סעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי). הוראה מקבילה מופיעה בסעיף 18(א)(4) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (להלן: "חוק הסניגוריה הציבורית"), ולפיה נאשם שהוא מחוסר אמצעים לפי אמות המידה שנקבעו, יהיה זכאי לייצוג בהליך פלילי לפי חוק זה. נוסף על-כך, מסמיך סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית את בית המשפט להורות על מינוי סניגור לנאשם, אף אם לא מתקיימים בנאשם התנאים הנקובים בחוק, בקובעו כי "אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מבית-משפט למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". יצויין, כי הסעיף בנוסחו זה עמד בתוקפו בעת הגשת כתב האישום נגד הנאשם ועד ליום 1.1.03, וממועד זה ואילך עד ליום 31.12.04 שונה הסעיף בהוראת שעה במסגרת חוק ההסדרים, כך שצומצם שיקול-דעתו של בית המשפט במינוי סניגור ציבורי. לפי הנוסח המתוקן, הותנה המינוי בנימוקים שיירשמו במקרה בו שוכנע בית המשפט כי "לנאשם אין אמצעים לשכור סניגור לשם ייצוגו במשפטו וכי יש חשש ממשי כי בלא ייצוגו כאמור ייגרם לנאשם עיוות דין". בנוסף, הוכפפה החלטתו זו של בית המשפט לסמכותו של נשיא בית המשפט או סגנו, לבטל החלטת מינוי שניתנה כאמור (חוק הסניגוריה הציבורית (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשס"ג-2002, מיום 12.12.02). מכאן שהמחוקק, שהכיר בצורך למנות לנאשם סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, מצא לנכון לצמצם את שיקול הדעת השיפוטי בעניין זה, והוראה זו עמדה בתוקף בחלק מהזמן בו נוהלה פרשת התביעה נגד המערער. במסגרת תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי, שהוזכר לעיל, נוספו גם סעיפים 15א ו- 15ב לחוק, תחת הכותרת "הודעה בדבר נאשם הצפוי למאסר בפועל". סעיף 15ב לחוק קובע, כי "לא יטיל בית משפט עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג; הוראה זו לא תחול על נאשם שייצוגו הופסק ברשות בית-משפט לפי הוראות סעיף 17". כאמור לעיל, תחולת תיקון 49 הוגבלה להליך פלילי שכתב האישום בו הוגש לאחר יום 31.12.06. ברי, כי אין עניינו של המערער בא בגדר הוראה זו וכפי שציין בית-משפט קמא בהכרעת הדין, פרשת ההוכחות במשפטו הסתיימה ביום 18.12.05, עוד בטרם נכנס התיקון לתוקף. לאחר מתן הכרעת הדין הורה בית-משפט קמא על ייצוגו של המערער על-ידי הסניגוריה הציבורית בשלב הטיעונים לעונש. וכך היה. 6. יצויין, כי שאלה דומה עלתה בפני בית-משפט העליון בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.10) (להלן: "עניין גולד"). בעניין זה נבחנה שאלת סיכויי הטענה בדבר היעדר ייצוג כעילת ערעור, במסגרת בקשת נאשם, שלא היה מיוצג במהלך משפטו בערכאה הדיונית, לעיכוב ביצוע עונש מאסר. כב' השופטת פרוקצ'יה בחנה את שאלת תחולתו של תיקון 49 על הליכים פליליים שהוגשו לפני התיקון והתנהלו במועד קבלתו, וקבעה כי - "התיקון צופה פני העתיד, להליכים פליליים עתידיים בלבד. הטעם להחלה הפרוספקטיבית של התיקון ברור על פניו: הליכים פליליים התלויים ועומדים, המתנהלים על-פי מתכונת סדר הדין הפלילי הקודם, עלולים להיתקל בקשיים ממשיים אם יורכב עליהם הסדר דיוני חדש שלא נצפה מראש, ואשר בהעדר היערכות דיונית מוקדמת, עלול להיתקל בקשיים מערכתיים ניכרים. בענייננו, כתב האישום הוגש שנים רבות בטרם מועד התחילה של תיקון 49, ולכן על-פי פשוטו של דבר, ההסדר המעוגן בו אינו חל על ענייננו". הגיונם של דברים אלו נכון גם בענייננו, מקום בו כתב האישום נגד המערער הוגש כחמש שנים לפני שהתקבל התיקון האמור לחוק סדר הדין הפלילי ושלב ניהול הראיות במשפט הסתיים עוד בטרם נכנס התיקון לתוקפו. 7. בעניין גולד הנ"ל בחן בית המשפט את שאלת היעדר הייצוג כטענת ערעור בדרך של בדיקה דו-שלבית. כך, שלאחר שנמצא כי לא היתה חובת מינוי מכח החוק באותו מקרה, נדונה השאלה האם לאור נסיבות אותו מקרה היה על בית המשפט להורות על מינוי סניגור לנאשם, מכח סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, לאור עקרונות כלליים של הגינות ההליך הפלילי. זו גם השאלה שיש לבחון כעת בעניינו של המערער כאן, והיא תיבחן על רקע נסיבות העניין ודרך התנהלותו של המערער בעניין הסדרת ייצוגו. העדר מינוי סניגור למערער - השתלשלות העניינים העובדתית 8. השתלשלות העניינים העובדתית בשאלת ייצוגו של המערער בבית-משפט קמא, זכתה למקום נכבד בטיעוני הצדדים בפנינו, ובייחוד בטיעוניה של באת-כח המשיבה, שהגישה מסמך מפורט ביותר ביחס לכך. ולא בכדי. עיון בפרוטוקולוקול בית המשפט ובתיק העזר מלמד, כי שאלת ייצוג המערער שבה ועלתה בפני בית-משפט קמא כמעט בכל ישיבה שקיים, וכי פרק זמן ניכר ביותר מזמנו של בית המשפט הוקדש להסדרת עניין זה, שידע תהפוכות ושינויים רבים לאורך ההליך כולו. לנוכח ריבוי הפרטים, הבקשות וההחלטות שניתנו בעניין, ועל-מנת להעמיד דברים על דיוקם ולעמוד על טענות הצדדים בהקשרן הנכון, אעמוד בפירוט על השתלשלות סוגיית הייצוג למן תחילתה. (א) בישיבה הראשונה, ביום 21.1.02, הופיע המערער כשהוא מיוצג על-ידי עו"ד זכות (כעולה מרשימת הנוכחים בפרוטוקול בית המשפט), אשר ביקש דחיית הקראת כתב האישום לצורך צילום חומר החקירה בתיק. בית-משפט קמא נעתר לבקשתו וקבע מועד לדיון כשלושה חודשים אחר-כך, ביום 23.4.02. אלא, שבמועד זה הופיע המערער לבדו. המערער הצהיר, כי קרא את כתב האישום וכפר בעובדותיו. בשל כך נקבע, כי בתוך חודשיים ימים יודיע המערער לבית-משפט אם הוא מיוצג אם לאו, ואז ייקבעו מועדי-הוכחות בתיק. (ב) ביום 4.6.02 הודיע הנאשם, כי בשל קשיים כלכליים אין הוא יכול לשכור סניגור וביקש כי ימונה לו סניגור מהסניגוריה הציבורית. בית-משפט קמא נעתר לבקשתו, חרף הסתייגות המשיבה, והורה על מינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית, כך: "אני מורה על מינוי סניגור לנאשם מטעם הסניגוריה הציבורית" (עמ' 12 לפרוטוקול). (ג) ביום 2.7.02 הגישה הסניגורית הציבורית המחוזית בקשה דחופה, בה התבקש בית-משפט להתנות את החלטתו בבדיקת זכאותו הכלכלית של המערער, תוך שצויין כי המערער לא הופיע לבדיקת זכאותו במועד שנקבע לו. בדיון שהתקיים יום למחרת קבע בית המשפט, בהחלטה שיש בה משום הבהרה להחלטתו הראשונית, כי "נוכח היקפו של חומר הראיות וכתב האישום, נוכח היקפן של העבירות וחומרתן, ובשל טענת הנאשם כי פנה ל-4 עורכי דין ואינו יכול לעמוד בשכר הטירחה, נעתרתי לבקשת הנאשם 1, שכן דעתי הייתה כי לא יוכל לנהל את משפטו בעצמו", וכן כי "ברי, כי החלטתי למנות לנאשם סניגור על-פי סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, כפוף לכך שהנאשם יעמוד בתנאים ובדרישות של הסניגוריה הציבורית, בכלל זה בדיקת זכאות כלכלית; שהרי, לא יעלה על הדעת שמי שיימצא עתיר נכסים, יזכה להגנה משפטית על חשבון הקופה הציבורית". עוד צויין, כי המערער טען שלא הופיע לבדיקת זכאות כלכלית משום שלא זומן אליה וכי לאור הצהרתו כי הוא נכון לקחת חלק בבדיקה זו, יידחה הדיון עד לביצועה. בסיפא להחלטתו כתב בית-משפט מפורשות, כי " מובהר בזאת לנאשם 1 כי אם לא יימצא זכאי כלכלית, עשוי בית-משפט לבטל את החלטתו למינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית" (עמ' 18 - 19 לפרוטוקולוקול). (ד) בפועל, וחרף הצהרתו כי הוא מוכן לעריכת בדיקת זכאותו הכלכלית, לא הצליחה הסניגוריה הציבורית ליצור קשר עם המערער, ולאחר שנעשו "אינספור נסיונות" לזמנו בכתב ובטלפון, התבקש בית המשפט להשעות מינוי סניגור ציבורי למערער (בקשה מטעם הסניגוריה הציבורית מיום 16.8.02). ביום 1.9.02 החליט בית המשפט לתת ארכה קצרה נוספת לבדיקת זכאותו של המערער, לנוכח טענתו כי המציא לסניגוריה הציבורית את המסמכים הדרושים (עמ' 24 לפרוטוקול), אולם ביום 17.9.02 הודיעה הסניגוריה הציבורית לבית המשפט, כי המסמכים שהגיש המערער לאחר החלטתו האחרונה של בית המשפט אינם שופכים אור על הכנסתו והכנסת בני המשפחה הגרים עימו, ולפיכך עתרה שלא למנות לו סניגור עד שיגיש מסמכים נוספים. משכך, אישר בית המשפט את בקשת הסניגוריה הציבורית שלא למנות סניגור למערער עד להשלמת בדיקת זכאותו הכלכלית, וזאת לאחר שזה הצהיר כי בדעתו להגיש את המסמכים הדרושים. המערער גם הצהיר, כי הוא מודע למועד ההוכחות הקרוב, הקבוע ליום 5.11.02 (עמ' 26 לפרוטוקול). (ה) המערער לא התייצב לישיבת תזכורת שנערכה ביום 16.10.02 וביום 30.10.02 הוצא נגדו צו הבאה. יצויין, כי במועד זה נקבה נציגת התביעה בשמות העדים שזומנו לשני מועדי ההוכחות הראשונים. כמו-כן הוצהר, כי על-פי הסיכום בין נציגת התביעה לבאי-כוחם של יתר הנאשמים בכתב האישום, תינתן הודעה לבית המשפט ביחס להסכמות להגשת מוצגים וכי באי-כח הנאשמים יבדקו טבלה שהוכנה ביחס לאישומים ולמסמכים השונים הקשורים אליהם (עמ' 29 לפרוטוקול). (ו) בדיון ההוכחות הראשון, ביום 5.11.02, התייצב המערער בשעה מאוחרת וללא ייצוג. לנוכח בקשת נציגת התביעה להגיש כמוצג את מסמכי התביעות שהוגשו לחברות הביטוח, ביקש המערער להמתין עד שימונה לו סניגור ציבורי. בית המשפט סירב להיעתר לבקשה בקובעו, כי ניתנו החלטות ברורות בעניין ייצוגו של המערער וכי מועד ההוכחות היה ידוע מראש ולא ניתן להמתין יותר עד שהמערער ימנה לעצמו סניגור או עד שימונה לו סניגור (עמ' 38 לפרוטוקול). בהמשך אותה ישיבה, משהתבקש לחקור את העדים בחקירה נגדית, שב המערער וביקש להמתין למינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית בטיעון, שאינו מכיר את החומר שאותו לא צילם (עמ' 54 - 55 לפרוטוקול). יצויין, כי במהלך אותה ישיבה חקר המערער בחקירה נגדית חלק מעדי התביעה. (ז) למחרת היום, בישיבת ההוכחות הבאה (6.11.02), התייצב עו"ד זכות יחד עם המערער והצהיר, כי ייצג את המערער מכאן ואילך אם תינתן דחייה לשם לימוד התיק, אותו כבר צילם בעבר. משכך, הורה בית המשפט על ביטול שמונה מועדי הוכחות, שנקבעו זה מכבר, וקבע שישה מועדים חדשים החל מיום 23.2.03 ועד ליום 5.3.03 . (ח) אלא שכבר ביום 26.1.03 (יצויין, כי תאריך החותמת על-גבי המסמך אינו ברור) הגיש עו"ד זכות הודעה על הפסקת ייצוגו של המערער, כשהוא נוקב בשתי סיבות לכך: הראשונה, כי המערער אינו משתף עימו פעולה ולכן אינו יכול להכין את הגנתו; והשנייה, כי המערער טרם הסדיר תשלום שכר-טרחתו. בית המשפט סירב לשחררו מייצוג, בהעדר הסכמת המערער לכך. (ט) ביום 16.2.02 הגיש עו"ד זכות בקשה לפסילת המותב, בנימוק כי אותו מותב דן בעניינם של מספר נאשמים אחרים באותו כתב אישום וגזר את דינם בהתאם להסדר טיעון תוך שהוא קובע את דעתו על מעשיו של המערער. לאחר דחיית הבקשה על-ידי בית המשפט, הגיש עו"ד זכות, בשמו של המערער, ערעור לבית המשפט העליון ובית-משפט קמא נאלץ לבטל חמישה מועדי הוכחות נוספים עד להחלטת בית המשפט העליון בבקשה. (י) בהמשך, לאחר שנקבעו מועדי-הוכחות חדשים, התייצב המערער יחד עם בא-כוחו, עו"ד זכות, ביום 30.10.03, והאחרון הודיע כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן וכי לשם כך "צורף לעניין" עו"ד אלי כהן, שיופיע יחד עימו (עמ' 142 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם ינוהלו הוכחות בתיק זה השיב עו"ד זכות נחרצות "לא, חד-משמעית לא. בתיק הזה לא יתקיימו הוכחות מטעמו של הנאשם 1" (עמ' 143 לפרוטוקול). עוד הצהיר, כי הוא מוותר על חקירת עדי התביעה באותו דיון כמו גם על אלו שזומנו להעיד בשני מועדי ההוכחות הנוספים. לאור הצהרות אלו החליט בית המשפט, כי "לאור הודעת בא כוח הנאשם 1 על מגמת ההגנה בעניינו של הנאשם 1 להגיע לכלל הסדר טיעון עם הפרקליטות, בעניינה כבר היו מגעים בין הצדדים, ומאחר שבא כוח הנאשם 1 הודיע גם הוא כי הוא מוותר על חקירת עד התביעה שהזמינה הפרקליטות לתאריכים הקרובים שנקבעו זה מכבר, אני משחררת את הנאשם 1 ואת בא כוחו מישיבת היום ..." (עמ' 144 לפרוטוקול). יצויין, כי במהלך ישיבות ההוכחות, מהן שוחררו המערער ובא-כוחו (לבקשתם), העידו שמונה עדים מחברות הביטוח השונות, לצורך הוכחת האישומים נגד הנאשם האחר. (יא) ביום 24.11.03 התייצב המערער, יחד עם עו"ד חיה ציון, ממשרדו של עו"ד כהן וזו הודיעה כי טרם מוצו המגעים בין הצדדים לצורך גיבוש הסדר טיעון. לנוכח הודעה זו ולאור מורת הרוח שהביעה באת-כוח התביעה מדרך ההתנהלות, הודיע בית המשפט למערער על שלושה מועדי-הוכחות נוספים שעליו להתייצב אליהם (עמ' 270 לפרוטוקול). ביום 31.12.03 הופיע המערער לבדו, ללא ייצוג, ובמסגרת זו הודיעה באת-כוח התביעה כי לא גובש הסדר טיעון ובית המשפט חזר והודיע למערער על מועדי ההוכחות. (יב) ביום 2.2.04 הופיע המערער יחד עם עו"ד זכות, שביקש להתפטר מייצוגו של המערער, באומרו: "אני מבקש להתפטר מייצוגו של נאשם 1. נוצרו נסיבות שבהן נוצרה מחלוקת רצינית ביני לבין הנאשם על דרך ניהול התיק, כאשר אני בדרכי שלי חושב על דרך מסויימת ואילו הנאשם בדרכו חושב על דרך אחרת. הדרכים האלה לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אני לא יכול לעשות משהו שאני לא מאמין בו מכל בחינה שהיא". המערער עצמו סירב לשחרר את בא-כוחו וזו היתה גם עמדתה של באת-כוח המאשימה. ואכן, בית-משפט קמא החליט, כי "נוכח אופיו של התיק ומאחר שהנאשם 1 לא הביע נכונות לשחרר את סניגורו מייצוג, אין בית המשפט יכול להורות כן. למותר להדגיש את ההשלכות שתהיינה לחובת הנאשם 1 ועל יעילות בניהול התיק אם נאשם 1 לא יהיה מיוצג" (עמ' 274 לפרוטוקול). והנה, ביום 21.3.04 הגיש עו"ד זכות בקשה נוספת לשחררו מייצוג המערער, תוך שציין כי המערער נתן הסכמתו לכך, לאחר שבעצת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הוסברה לאחרון המניעה האתית שנוצרה. בבקשה פירט עו"ד זכות את ההסכמות שגובשו עם הפרקליטות להסדר טיעון (לרבות העונש שלו תעתור הפרקליטות) וכי המערער התנגד לעיסקה. לפיכך, כך כתב, נוצר ניגוד אינטרסים בינו לבין המערער באשר לאופן הטיפול בתיק. ביום 29.3.04 החליט בית המשפט לשחרר את עו"ד זכות מייצוג המערער לאור נימוקי הבקשה, הסכמת הנאשם והנסיבות שנוצרו. (יג) ביום 3.5.04 הגיע המערער לדיון באיחור, רק לאחר שנקרא על-ידי באת-כוח התביעה. בית המשפט החליט, כי בשל השעה המאוחרת בה התייצב המערער לא ניתן לקיים את הדיון וכי אין זו הפעם הראשונה שהמערער מתחמק מדיונים: "מאחר שמדובר בתיק מרובה עדים, הרי שהתנהלותו של הנאשם על כל תהפוכותיה בתיק זה, מכבידה על הדיונים ומפריעה בעד ניהולו התקין של התיק". לפיכך, הוחלט כי המערער ייעצר בתנאים ובהפקדת ערבויות. בהמשך, הודיע המערער לבית המשפט כי הוא מצוי בטיפול הסניגוריה הציבורית וכי המציא לעיונה את כל המסמכים הדרושים וביקש כי בית המשפט יורה על זירוז הטיפול בעניינו ועל דחיית הדיון. בית המשפט החליט, כי - "הפרוטוקולים ואוסף ההחלטות שניתנו בתיק זה בעניינו של נאשם 1, היעדרותו מהדיונים והדחיות הרבות שהיו בעטיו - מדברים בעד עצמם ואינני רואה כל מקום לדחות דחייה נוספת את הדיון שנקבע זה מכבר, היה ידוע עליו לנאשם 1, והוא התחייב להתייצב אליו ולקיימו." (עמ' 278 לפרוטוקול). (יד). מכאן ואילך נוהלו דיוני ההוכחות כאשר המערער אינו מיוצג. במהלך ישיבות אלו העיר המערער שוב ושוב כי הוא אינו מיוצג, כי פנה לסניגוריה הציבורית (כך בעמ' 298, 315, 338, 360, 489 לפרוטוקול), וכי אינו יודע איך ומה לשאול את העדים משום שאינו מיוצג (עמ' 317, 338, 352, 360, 434, 489 לפרוטוקול). עיון בפרוטוקול בית המשפט מלמד, כי במהלך הדיון ביום 13.3.05 ביקשה כב' השופטת להעמיד את המערער על חשיבות ייצוגו ואף ביררה עימו כיצד פעל לשם הסדרת העניין: "בית-משפט הבהיר לנאשם 1 פעמים רבות כי מן הראוי שבתיק מסוג זה ובסוג האשמות המיוחסות לו, מן הראוי שיהיה מיוצג. הנאשם הבהיר שיצר קשר זה מכבר עם הסניגוריה הציבורית וכי הוא אמור להמציא לסניגוריה הציבורית מסמכים בדבר מצבו הכלכלי. בית-משפט מבקש לדעת מדוע עד כה הנאשם 1 נמנע מלדאוג ליצוגו". על-כך השיב המערער באומרו: "פניתי לסניגוריה הציבורית לבחורה בשם מרינה, היא אמרה לי שלא נאספו מספיק מסמכים כדי שהיא תוכל להעמיד לי עורך דין, למרות שהבאתי לה את כל המסמכים שהיא ביקשה. הייתי בס"צ יותר מ- 10 פעמים. גם שילמתי אגרה לסניגוריה הציבורית" (עמ' 436 לפרוטוקול). ביום 27.3.05 שאל בית המשפט את המערער האם הסדיר את ייצוגו ותשובתו היתה, כי נפגש עם עו"ד זכות ו"יש נושא כספי בינינו". (טו) עם תום פרשת התביעה, ביום 13.11.05, הבהיר בית המשפט למערער מהן האפשרויות העומדות לרשותו: להעיד ולהיחקר בחקירה נגדית על-ידי התביעה, או להימנע מעדות - כשלחלופה זו השלכה ראייתית, או למסור הצהרה ממקומו (עמ' 532 לפרוטוקול). המערער הודיע, כי אינו רואה כל טעם להיחקר אם אינו מיוצג ופירט את השתלשלות מגעיו עם הסניגוריה הציבורית. בית-משפט קמא קבע כך: "נוכח הודעת הנאשם 1 כי טרם קיבל הודעה מהסניגוריה הציבורית על זכאותו, התקשרתי אישית לסניגוריה הציבורית ושוחחתי עם אותה גברת "מרינה", שבדקה ברישומיה והשיבה שעוד ב-2002 אכן הנאשם 1 פנה בהפניית בימ"ש זה ובדיקה העלתה שאיננו זכאי כלכלית ליצוג וכך נאמר לו. אותה גב' מרינה הודיעה לבית-משפט כי לאחרונה היה הנאשם במשרדה, כאשר המשרד היה ברח' קפלן בתל אביב. מאז שנים שמשרדה נמצא ברח' סולד בתל אביב ושם לא ביקר אותה הנאשם 1" (עמ' 532 לפרוטוקול). בהמשך דחה בית המשפט את בקשת המערער לדחות את הדיון לצורך התייעצות עם עורך-דין, בקובעו: "עמדת התביעה הובהרה לנאשם ונראה שהוא מתלבט באשר לעדותו. בשום פנים ואופן אינני מוצאת הצדקה לדחות את הדיון היום כדי שיוכל הנאשם להיוועץ בעורך דין, כבקשתו. ניתנו לנאשם 1 אין ספור הזדמנויות להיוועץ בעורך דין, הוא גם היה מיוצג תחילה בידי סניגור שאותו שחרר בהסכמה וכל השנים שחלפו לא עשה דבר שהביא לתוצאה המקווה שיהיה מיוצג בידי סניגור. מחדליו של הנאשם 1 מדברים בעד עצמם ונראה שהבקשה לדחות את המשך הדיון היא אמתלה לדחיית הקץ ותו לא אשר על כן, פרשת ההגנה תשמע עתה ועל הנאשם להחליט אם הוא מעיד ואם לאו" (עמ' 533 לפרוטוקול). המערער הצהיר, כי יהיה מוכן להשיב לשאלות באת-כוח התביעה לאחר ההפסקה, אולם כששב מן ההפסקה חזר בו והודיע: "אני מבקש שההודעות שלי בחקירה במשטרה יהיו הצהרה ואני לא מוכן להיחקר בחקירה נגדית על-ידי התובעת. אני לא יודע איזה שאלות היא תשאל אותי שאני לא אדע לענות עליהן בצורה משפטית. יש בתיק הרבה מסמכים שלא קשורים אלי שעשו אותם ככה שכאילו אני אשם. אני לא מוכן לתת עדות בלי שעורך דין ינחה אותי." (עמ' 534 לפרוטוקול). בית-משפט שב והבהיר את המשמעות הראייתית שיש להחלטה זו והסביר למערער כי עליו להביא עדים להגנתו. באת-כח התביעה ציינה מי הם העדים הרלבנטיים. גם בדיון הבא ביום 16.11.05 שב בית-משפט קמא והעמיד את המערער על משמעות החלטתו שלא להעיד, אולם המערער סירב לעשות כן מבלי שיהיה מיוצג. במועד זה הצהירה באת-כח התביעה, כי מלכתחילה היה ברור, הן לבית המשפט והן למערער, כי אם יורשע בעבירות שיוחסו לו, תעתור התביעה לעונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת והביעה הסכמתה לחרוג מסדר הדין, כך שהמערער יפנה לייצוג ויעיד לאחר תום עדותו של הנאשם 2, אם בית המשפט יסכים לכך. בישיבות הבאות הובהר למערער, כי הוא יכול לבקש זימון העדים על-ידי בית המשפט, אולם המערער לא הזמין עדים להגנתו (עמ' 588, 611 לפרוטוקול). (טז). עם תום פרשת ההגנה נקבעו מועדים לסיכומי הצדדים. במועד שנקבע לסיכומי ההגנה, ביום 20.6.06, הודיע המערער לבית-משפט קמא, כי הוא קרא את סיכומי התביעה וכי הוא מכין טיוטה של סיכומים. גם ביום 19.7.06, בו התבקשה דחייה במועד הגשת הסיכומים מטעמו של הנאשם הנוסף, הודיע המערער כי הוא מתעתד להגיש סיכומים בכתב ואף החל בהכנתם ונעזר לשם כך בעורך-דין. למרות זאת, ביום 8.8.06 הגיש המערער בקשה לבית המשפט, כי ימנה לו עורך-דין משום שאינו יודע מה הם סיכומים. ביום 9.8.06 ניתנה על-ידי בית המשפט החלטה ארוכה ומפורטת, בה עמד על כל השתלשלות עניין ייצוג המערער בהליכים שבפניו. מהחלטה זו עולה, כי המערער לא עמד בתנאי הזכאות לייצוג הסניגוריה הציבורית וכי חרף הודעה זו, הרי ש"באופן תמוה ומיתמם המשיך הנאשם 1 לגלות אדישות לשאלת הייצוג". המערער הודיע לבית המשפט, כי הוא עומד בקשר עם הסניגוריה הציבורית, אולם בירור העניין על-ידי בית המשפט העלה, כי המערער היה בקשר עם הסניגוריה הציבורית שנים רבות לפני כן ולא במועד העלאת הטענה. לפיכך נקבע, כי - "לאור כל האמור לעיל, כאשר מסתבר שהנאשם 1 לא עמד ואיננו עומד בתנאי הזכאות הכלכלית הקבועים בדין לצורך מינוי סניגור מטעם המדינה; כאשר ברור שבשל מחלוקות שנתגלעו בין נאשם 1 לבין סניגוריו הוא החליט להפסיק את הייצוג על ידם, אני סבורה שלא היה ראוי וגם היום אין זה ראוי שימונה לנאשם 1 סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, ועל כן בקשתו אליי נדחית". יחד-עם-זאת האריך בית-משפט קמא פעם נוספת את המועד להגשת הסיכומים על-ידי המערער, אם יחפוץ בכך האחרון (עמ' 621 - 623 לפרוטוקול). (יז) ביום 4.1.09, כשלושה שבועות לפני הכרעת-דינו, שמועדה הובא זה מכבר לידיעת הצדדים, הגיש המערער לבית המשפט בקשה ובה הלין כי בקשה קודמת, אותה הגיש כשנתיים לפני כן, ביום 9.8.06 ובה טען כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל אין כל ערך לדיוני ההוכחות שנוהלו ללא ייצוג משפטי ולפיכך אין גם כל ערך בהגשת סיכומים מטעמו - נקרעה על-ידי השופטת (כך ממש!), שאף הודיעה שאינה מוכנה לדון בבקשה. בהחלטה מיום 5.1.09 קבעה כב' השופטת שריזלי, כי הבקשה, אשר על-פי הנטען הוגשה בשנת 2006, אינה נושאת תאריך או חותמת וכי מעולם לא פעלה באופן הנטען - טענה הגובלת בביזוי בית המשפט - ולמעשה, כל בקשותיו הקודמות של המערער קיבלו את התייחסות בית המשפט. עד כאן מהלך העניינים בעניין הייצוג עד למתן הכרעת הדין. התייחסות בית-משפט קמא בהכרעת הדין להעדר ייצוג המערער 9. מעבר להחלטות השונות שניתנו בעניין ייצוג המערער לאורך ההליך כולו, ייחד בית-משפט קמא פרק נפרד בהכרעת הדין לעניין זה. במסגרת זו קבעה כב' השופטת שריזלי, כי חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו למערער לשם הסדרת ייצוגו, העניין לא הוסדר באשמו שלו (עמ' 8 להכרעת הדין). כך, נמנע המערער מלהמציא את המסמכים הדרושים לשם בדיקת זכאותו הכלכלית על-ידי הסניגוריה הציבורית וכך, גם לאחר ששוחרר סניגור פרטי ששכר, נמנע המערער מלשתף פעולה עם הסניגוריה הציבורית לשם הוכחת זכאותו הכלכלית לייצוג ואף הצהרתו בפני בית המשפט כי ביקר במשרדי הסניגוריה הציבורית התבררה כלא נכונה (עמ' 10 - 11 להכרעת הדין). נוסף על-כך ולאחר שעמדה על השתלשלות העניינים, ציינה כב' השופטת כי המערער הועמד על אפשרויותיו בפרשת ההגנה, לרבות השאלה מי הם העדים הרלבנטיים להגנתו, ולהתרשמותה הבין היטב את ההאשמות המיוחסות לו, את דברי עדי התביעה, הכיר את המסמכים שהוגשו והבין את משמעותם. עוד קבעה, כי - "הנאשם 1 ניהל את משפטו בדרך שניהל על-פי בחירתו החופשית. שאם לא כן, יכול היה, במהלך השנים לשוב ולשכור לו סניגור פרטי אחר, כפי שעשה מעת לעת, או, לכלכל את צעדיו כך שימונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. בנסיבות אלה, קצרה ידו של בית-משפט מהושיע, והנאשם 1 נותר ללא ייצוג" (ראו ת"פ 6593/04 (שלום ת"א) מדינת ישראל נ' דרור טבעוני (לא פורסם)). בהתייחסה לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 49), התשס"ו-2006, ציינה כב' השופטת כי תיקון זה, לעניין ייצוג נאשם על-ידי הסניגוריה הציבורית, נכנס לתוקפו רק בחודש דצמבר 2006, לאחר שהסתיימה שמיעת התיק ולא ניתן היה להחילו באופן רטרואקטיבי (עמ' 12 להכרעת הדין). נוסף על-כך, ותחת הכותרת "תוספת מאוחרת", עמדה כב' השופטת על בקשה שהגיש המערער ביום 5.1.09 ובה האשים את בית המשפט כי קרע את בקשתו והתעלם ממנה ללא נימוק, והביאה כלשונה את החלטתה בעניין מיום 9.8.06, במסגרתה עמדה על השתלשלות עניין ייצוגו של המערער וקבעה, כי אין זה מן הראוי למנות לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית לנוכח העובדה שאינו עומד בתנאי הזכאות הכלכליים הקבועים בדין ולאחר שהחליט להפסיק את ייצוגם של סניגוריו הפרטיים בשל חילוקי-דעות שנתגלעו בינו לבינם. "הנה-כי-כן", כך כתבה, "רק כאשר קיבל את ההזמנה לשימוע הכרעת הדין, נחלץ הנאשם 1 לפעולה, ובעשותו כן, וצר לי על כך, הוא בחר להכפיש את בית-משפט לשווא" (עמ' 15 להכרעת הדין). ההחלטה על מינוי סניגור ציבורי למערער בשלב הטיעונים לעונש 10. להשלמת התמונה אעמוד על מהלך העניינים לאחר מתן הכרעת הדין: א) ביום 25.1.09, לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו של המערער, החליט בית-משפט קמא למנות לו סניגור ציבורי לצורך שלב הטיעונים לעונש, משום שבמועד זה כבר חלה חובת ייצוג בעניינו. יום לאחר מכן הגיש המערער בקשה לעיון מחדש בהחלטתו של בית המשפט מיום 5.1.09, בטענה כי החלטה זו נעוצה בטעות. לבקשתו זו צירף המערער את הבקשה המקורית משנת 2006, כשהיא נושאת חותמת (מן הראוי לציין, כי תאריך החותמת אינו ברור). בבקשה טען, כי היה על בית המשפט למנות לו סניגור לנוכח חוסר יכולתו לנהל את משפטו לבדו. בהחלטתו קבע בית-משפט קמא, כי הבקשה אינה ברורה, לנוכח העובדה כי הכרעת הדין בעניינו של המערער כבר ניתנה. (ב) ביום 2.2.09, יום לאחר שאושר מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית למערער לשלב הטיעונים לעונש, הגיש האחרון בקשה חוזרת לעיון מחדש בהחלטה מיום 9.8.06 וטען, כי החלטת בית המשפט נעוצה בטעות, תוך שצירף את הבקשה המקורית שהוגשה עם חותמת בית המשפט. עוד טען, כי "אין במינוי סניגור בשלב זה כדי להכשיר את אי הייצוג במהלך משפט סבוך זה" וביקש מתן החלטה, לפיה אין טעם בהגשת סיכומים מטעמו. עוד כתב, כי אם יחליט בית המשפט שלא לשנות מהחלטתו, הרי שהוא מתבקש להורות על מינוי סניגור למערער בשלב הערעור. החלטת כב' השופטת שריזלי בבקשה זו היתה, כי כל בקשה שהגיעה לידי בית המשפט זכתה להתייחסות נאותה ושקולה. (ג) ביום 29.3.09 ביקשה הסניגורית, שמונתה למערער מטעם הסניגוריה הציבורית, להשתחרר מייצוגו בשל חוסר שיתוף פעולה מצידו. מדבריה עולה, כי המערער ביקש לסיים את ההליך בעניינו ללא ייצוג, משום שלגישתו אין הייצוג בשלב זה של הטיעונים לעונש מרפא את פגם היעדר ייצוגו במהלך המשפט. עוד עולה מבקשתה, כי המערער שוקד כעת על ערעורו בסיוע עורכי-דין פרטיים ובמסגרת זו ביקש לקבל ממנה את כל החומר שהועבר לה. במהלך הדיון אישר המערער, כי העביר את החומר לעורכי-דין לשם הגשת ערעור. בית המשפט דחה את בקשת הסניגוריה הציבורית והחליט שלא לשחררה מייצוג המערער והאחרון אף התחייב להעביר אליה כל חומר רלבנטי. לאחר כל אלה, נגזר דינו של המערער, וכעת מונח לפנינו ערעורו הממוקד, כאמור, בטענה כי יש לבטל את הכרעת הדין בעניינו ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, על-מנת שזה יידון בו מחדש, במותב אחר - בשל העובדה כי לא היה מיוצג במהלך משפטו. דיון 11. מפירוט נרחב זה של התהפוכות הרבות שהתרחשו בעניין ייצוגו של המערער לאורך הזמן במהלך ניהול משפטו, ברור כי שאלת ייצוגו של המערער זכתה להתייחסות בית-משפט קמא, הן במהלך ניהול המשפט והן במהלך כתיבת הכרעת הדין, כמו גם בהחלטתו לאחריה, להורות על מינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית למערער. כבר בפתח ההליך, משהודיע המערער כי אין ביכולתו לממן ייצוג משפטי, הורה בית המשפט על מינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית. הבהרתו להחלטה זו, שניתנה בעקבות פניית הסניגוריה הציבורית, מלמדת כי בית המשפט הכיר בנחיצות הייצוג המשפטי לנוכח היקף חומר הראיות, חומרת העבירות שבכתב האישום והיקפן, אולם ציין, כי מימון הייצוג על-ידי הקופה הציבורית יינתן למערער רק אם יתברר כי הוא עומד בתנאי הזכאות הכלכלית. אלא שחרף הצהרתו של המערער בפני בית-משפט קמא כי ישתף פעולה עם עובדי הסניגוריה הציבורית לשם בדיקת זכאותו הכלכלית, הרי שמלכתחילה היתה התנהגותו בעניין זה כרוכה בגרירת רגליים, שהתבטאה בכך שלא פנה לסניגוריה הציבורית, לא השיב לאינספור הפניות שנעשו אליו מטעם הסניגוריה ולא המציא את המסמכים הדרושים לבדיקת זכאותו הכלכלית משנדרש לכך. למרות כל אלו, איפשר בית-משפט קמא למערער להסדיר עניין הייצוג על-ידי הסניגוריה. כך, עד שבחלוף כחמישה חודשים ממועד החלטתו הראשונה של בית המשפט בעניין, הגיע מועד ההוכחות שנקבע זה מכבר מבלי שהמערער הסדיר את ייצוגו. והנה, למחרת היום, הופיע לישיבת ההוכחות עו"ד זכות, המייצגו גם כיום בערעור שבפנינו, כסניגור מטעמו של המערער. על-מנת לאפשר למערער מיצוי הגנתו, ביטל בית-משפט קמא שמונה מועדי-הוכחות שנקבעו והעניק דחייה בת כארבעה חודשים לצורך לימוד התיק. בהמשך, משהודיע עו"ד זכות על קיומם של מגעים להסדר טיעון ולאחר שהצהיר כי לא יישמעו הוכחות בתיק זה ככל שהדבר קשור למערער, ניתנה דחייה נוספת והמערער ובא-כוחו שוחררו מישיבות ההוכחות, שנוהלו ביחס לנאשם נוסף. בחודש מרץ 2004, משדחה המערער את ההסכמות אליהן הגיעו פרקליטיו עם רשויות התביעה, שיחרר בית המשפט את עו"ד זכות מייצוגו של המערער - בהסכמתו של האחרון - ולאחר שלבית-משפט קמא נאמר כי קיימת מניעה אתית, שעל קיומה הצהיר עו"ד זכות. המערער שב וביקש, כי ימונה לו סניגור מהסניגוריה הציבורית ובהזדמנויות שונות שב והצהיר כי הוא עומד בקשר עם הסניגוריה הציבורית, וביקש לדחות את מועדי ההוכחות עד להסדרת ייצוגו. בית-משפט קמא התרשם, כי המערער מבקש אך להתחמק מן הדיונים, שמחלקם אף נעדר בפועל, ודחה את הבקשה. בית המשפט שב והבהיר למערער את חשיבות ייצוגו המשפטי, בעוד האחרון חזר והצהיר כי פנה בנדון לסניגוריה הציבורית ואף לעו"ד זכות. בהמשך, בעקבות פנייה של בית המשפט בעצמו לסניגוריה הציבורית התברר, כי הצהרותיו אלו של המערער הינן כוזבות וכי הוא אינו מצוי בקשר עימם מזה שנים. 12. החלטתה הסופית של הסניגוריה הציבורית בדבר אי-זכאותו של המערער לייצוג לא הונחה בפנינו, אולם תוכנה עולה מהחלטת בית-משפט קמא מיום 9.8.06 בה נקבע, כי "אלא שעל-פי קביעתי הראשונה נבדקה זכאותו הכלכלית של הנאשם 1 ונמצא שאיננו עומד בקריטריונים ועל כן לא מונה סניגור לייצגו מטעם המדינה" (ההדגשה במקור). מכאן עולה לכאורה, שהמערער נבדק על-ידי הסניגוריה הציבורית ונמצא שאינו עונה על התנאים לזכאות כלכלית. בהכרעת הדין, לעומת זאת, נקבע כי המערער לא שיתף פעולה עם הסניגוריה הציבורית ולא הסדיר את הנדרש ממנו, ולכן "לא נוצר הבסיס החוקי המאפשר על-פי דין מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית" (עמ' 11 להכרעת הדין; ההדגשה אינה במקור). לטעמי, בין שכך ובין שכך, הרי שלאור התנהגות המערער בכל הנוגע להסדרת ייצוגו, קשה לקבל את טענתו כי נפל פגם מהותי בהליך הפלילי שנוהל נגדו, המצדיק ביטול הכרעת הדין בעניינו. משכך פעל, מה לו כי ילין כעת על כי בית-משפט קמא נמנע מלעשות שימוש בסמכותו שבסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית ולהורות על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית גם ללא בחינת זכאותו הכלכלית. יתרה מכך, המערער לא מילא אחר החלטות בית-משפט קמא באשר להפנייתו לסניגוריה הציבורית, וכלכל ענייניו בצורה מודעת ומכוונת לאורך פרק זמן ממושך ונמנע מלהביאם לפתרון תוך הטעיית בית המשפט. במעשיו אלו יש משום חוסר תום לב וניסיון לנצל לרעה את זכויותיו כנאשם בבית המשפט. העובדה כי בית-משפט קמא עשה מאמצים רבים, תוך ביטול מועדי-דיונים רבים, על-מנת לאפשר הסדרת ייצוגו של המערער על-ידי הסניגוריה הציבורית כמו גם לשם מיצוי הגנתו על-ידי סניגור פרטי ששכר - מחד גיסא, מול התנהגותו של המערער, תוך יצירת מצג-שווא שקרי כי הוא פועל להסדרת העניין מול הסניגוריה הציבורית - מאידך גיסא, היא היא הנותנת כי בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את בקשת המערער ולהורות על ביטול המשפט. לכך מצטרפים דברי המערער לסניגורית, שמונתה לייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית בשלב הטיעונים לעונש, לפיהם הוא מבקש לסיים את ההליך בעניינו ללא ייצוג וכי באותו מועד שכר עורכי-דין לטיפול בהכנת הערעור בעילה זו. דברים אלו מפי המערער מלמדים על הלך מחשבתו באשר לעניין הייצוג ושופכים אור על דרך התנהלותו בהקשר זה. לא בכדי התרשם בית-משפט קמא, עוד בטרם הכרעת הדין, כי המערער מגלה אדישות ביחס לשאלת ייצוגו - חרף העובדה כי המערער שב והצהיר כי הוא מבקש להיות מיוצג. הימנעות המערער מהסדרת עניין הייצוג, תוך התחמקותו מפניות הסניגוריה הציבורית והשהיית פנייתו אליהם, כמו גם הגשה חלקית של המסמכים אותם נדרש להגיש, תוך יצירת מצג שווא בפני בית המשפט כי הוא אכן פועל ומנסה להסדיר את עניינו מולם - נועדו ליצירת המצב, חרף הזהרותיו החוזרות ונשנות של בית-משפט קמא, ממנו הוא מבקש להיבנות כעת. סיכומם של דברים, בעניינו של המערער לא היתה קיימת, במועד הרלבנטי, חובת ייצוג. בית-משפט קמא עשה שימוש בסמכותו והורה על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית אם יעמוד המערער בתנאי הזכאות הכלכלית, לנוכח התרשמותו כי המערער לא יוכל לנהל הגנתו ללא ייצוג מחמת היקף הראיות, היקף העבירות וחומרתן. אלא שהמערער לא מילא אחר הוראות בית המשפט וחרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו, כמו גם הסבריו של בית-משפט קמא בדבר חשיבות הסדרת ייצוגו המשפטי, נמנע מלפעול כמצופה. הצהרותיו כי הוא מבקש ייצוג היו מן השפה ולחוץ, כשהוא מטעה את בית המשפט לחשוב כי הוא אכן מנסה לפעול להסדרת העניין. בנסיבות אלה, לא היה מקום להורות על מינוי סניגור ציבורי בהעדר בדיקת זכאותו הכלכלית. תום ליבו ודרך התנהגותו של מערער בערכאה הדיונית בכל הנוגע לעניין ייצוגו, הינם גורמים מכריעים בבחינת טענתו כי יש לבטל פסק-דין בעניינו משזה ניתן בהיעדר ייצוג. כך, בעניין גולד הנ"ל נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של גזר-דין שניתן לאחר משפט שנוהל בהיעדר ייצוג, בשל העובדה כי המערער שם ביקש שלא להיות מיוצג וטענתו כי בשל כך נפל פגם מהותי בהליך הפלילי בעניינו נתפסה על-ידי בית המשפט העליון כחוסר תום לב. בדומה, בע"פ 7661/04 ברהום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פס"ד מיום 17.10.04) נדחתה בקשה למשפט חוזר, שהתבססה, בין היתר, על הטענה כי בהיעדר ייצוג בשלב הערעור לא עלה בידי המבקש לנמק את ערעורו, תוך שנקבע כי מצופה היה כי יפעל במרץ להסדרת ייצוגו, בין על-ידי סניגור פרטי ובין על-ידי פנייה לסניגוריה הציבורית, כאשר פנייתו לסניגוריה הציבורית נעשתה בשלב מאוחר מדי. עוד נקבע באותו עניין, כי המבקש בחר שלא לעשות שימוש בארכה שניתנה לו להגשת נימוקי הערעור ובכך אין הוא בבחינת מי שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, אלא הוא "מי שלבו לא היה נתון לסדרי הדין ולהחלטות מחייבות של בית המשפט, ועל כן נכון לראותו לא כמי שנמנע ממנו למצות את זכותו לערער, אלא כמי שמחל, בהתנהגותו, על זכותו להשמיע את השגותיו כנגד הרשעתו בפני ערכאת הערעור". הגיונם של דברים אלו יפה גם כאן, משמעשיו של המערער ודרך התנהלותו משליכים על הדרך בה נבחנת טענתו בערעור. 13. יתרה מכך, הדין מכיר מצבים בהם חרף חובת ייצוג, שכאמור, לא היתה קיימת בעניינו של המערער, רשאי בית המשפט שלא למנות לנאשם סניגור אחר, במקום סניגור ששוחרר מחמת העדר שיתוף פעולה מצד הנאשם, כאשר סבר כי אין בכך כדי להועיל (סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). הפסיקה ראתה בסעיף זה הכרה "באוטונומיה של נאשם להחליט בעצמו על דרך ניהול הגנתו" (ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 825). גם בעניין גולד הנ"ל נדרש בית המשפט לכך בקובעו כי "ככלל, בהעדר חובת ייצוג, נודעת חשיבות ל"אוטונומיה של נאשם להחליט בעצמו על דרך ניהול הגנתו" (ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 817, 825); כן נקבע לא אחת, כי נאשם שבחר שלא להיות מיוצג, לא יוכל להיבנות מכך בהמשך, בטענה שהחלטתו זו פגעה בהגנתו (ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 353, 358 - 357, 369)" (ההדגשה אינה במקור). עוד נקבע באותו עניין, כי "אף שאין חולק על חשיבותו של הייצוג בפלילים, הושמו לייצוג הניתן על-פי דין, ולייצוג המחוייב על-פי דין, גדרים בחקיקה; דומה, שהטענה כי תחומו של הייצוג פרוש מעבר לגדרים אלה - אף שראוי להישמע ולהיבחן - לא תיענה בנקל (ע"פ 4961/91 אלעג'ן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.92); רע"פ 9117/06 שמואלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.07)". לטעמי, בנסיבות עניינו של המערער, יש לראות באופן המודע בו בחר שלא למצות את הפנייתו לסניגוריה הציבורית תוך הטעיית בית המשפט, משום בחירה מושכלת ומודעת שלא להיות מיוצג, ואין מקום לראות בכך כיום משום פגם מהותי המצדיק ביטול הכרעת-דינו של בית-משפט קמא. 14. בהקשר זה רואה אני להסתייג מטענת בא-כוחו של המערער, לפיה זכות הייצוג הוכרה בפסיקה כזכות יסוד חוקתית. בפסק הדין בעניין הסניגוריה המחוזית קבעה כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז) כי הוראות סעיף 15(א)(1) וסעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, המפנה להוראות חוק הסניגוריה הציבורית - "נותנות ביטוי לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות יסודית ומרכזית בשיטתנו המשפטית. זכות זו נועדה להבטיח שהנאשם יזכה למשפט הוגן ויוכל לנהל באמצעות סניגורו את הגנתו כראוי ולממש את זכויותיו העומדות לו על-פי דין" (שם, עמ' 354). בהמשך חוות-דעתה, שהתקבלה כחוות-דעת הרוב, הבהירה כי - "השאלה אילו מזכויותיו של הנאשם נכללות בגדר הזכות החוקתית לכבוד האדם ולחירותו, ומהו היקף ההגנה החוקתית שתינתן לזכויות אלה, אינה פשוטה למענה. למשל ניתן לטעון כי זכות הנאשם לייצוג בהליכים פליליים אינה נכללת במלוא היקפה בזכות החוקתית לכבוד ולחירות, וכי ההגנה החוקתית על זכות הייצוג תינתן בנסיבות שבהן מתקיימת פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן. אכן, כפי שציינתי בפסקה 4 לפסק דיני, אין חולק כי זכות הייצוג של נאשם בהליכים פליליים היא זכות יסוד חשובה ומרכזית בשיטתנו. עם זאת הסוגיה של הגדרת היקף ההגנה החוקתית על זכויות נאשם שאינן מנויות במפורש בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו היא רבת פנים ומורכבת, וכיוון שאין אנו נדרשים להכריע בה בעניין שלפנינו, ניתן להותירה לימים שיבואו" (שם, עמ' 359). 15. גם הטענה כי האינטרס החברתי בעשיית צדק מחייב ביטול פסק הדין בעניינו של המערער בהיעדר ייצוג - דינה להידחות. אמנם, בגדרו של האינטרס הציבורי יש לקחת בחשבון את הימשכות ההליכים, שנזקפה בחלקה לחובתו של המערער לנוכח דרך התנהלותו בהסדרת ייצוגו והן לנוכח היעדרותו מהדיונים (היעדרו מישיבת יום 5.11.02; צו הבאה שהוצא נגדו ביום 30.10.02; איחורו לישיבת ביום 5.11.02, עמ' 140; ביטול הדיון ביום 3.5.04 לנוכח איחור של שעות בהתייצבות המערער תוך שנקבע כי הוא נוהג להתחמק מדיונים ומשכך הוחלט על מעצרו בתנאים ובהפקדת ערבויות). לטעמי, אין מקום להחזיר את התיק לדיון מחודש בבית-משפט קמא בחלוף יותר מעשר שנים ממועד ביצוע העבירות וכתשע שנים מיום הגשת כתב האישום, והכל - בשל התנהלות מכוונת וחסרת תום לב של המערער. 16. יחד-עם-זאת, ברי כי מקום בו הנאשם אינו מיוצג מוטלות על בית המשפט "חובות מוגברות לשמירה על זכויות הנאשם" (עניין הסניגוריה הציבורית הנ"ל, בעמ' 356 והפסיקה המצוטטת שם). חובה מוגברת זו כוללת מתן הסבר ושמירה על זכויות דיוניות כלפי הנאשם, לרבות הנחיית הנאשם בחקירת העדים על-ידי איזכור נושאים מהותיים אם נשכחו ( ראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני כרך א', בעמ' 1096 והפסיקה המצוטטת שם). בענייננו, מילא בית-משפט קמא חובתו זו, הן בכך שלאורך פרק זמן ארוך איפשר למערער להסדיר את עניין ייצוגו, הן בכך שהסביר למערער את חשיבות ייצוגו בהליך המתנהל בפניו ואיפשר דחיות מרובות לשם הסדרתו תוך שהוא מסביר למערער את חשיבות שיתוף הפעולה עם בדיקת זכאותו הכלכלית (ראו עמ' 11 -12, 18 - 19, 24, 26, 436, 440 - 441 לפרוטוקול) והן במהלך פרשת ההוכחות, משהעיר למערער על זכותו לחקור עדים ועמד על-כך כי עדים חשובים ייחקרו על-ידי המערער ואף הציע לסייע לו בניסוח שאלותיו לעדים, הקפיד שיוצגו בפניו מסמכים רלבנטיים והציע למערער לעשות רישום של שאלות (ראו עמ' 298, עמ' 305, 315, 317, 338, 347 לפרוטוקול). בית המשפט גם הסביר למערער משמעות הגשת מסמכים שהתביעה ביקשה להגיש (עמ' 359 לפרוטוקול), הפנה את תשומת-לב המערער למסמכים חשובים המוצגים בפני העדים (עמ' 374, 490, 570 לפרוטוקול), לחשיבות שכתב האישום ומסמכים חשובים יהיו מונחים בפניו (עמ' 434 לפרוטוקול) ואף התערב וסייע למערער בניסוח שאלה (עמ' 389 - 391 לפרוטוקול). כמו-כן העמיד בית-משפט קמא את המערער על חשיבותן של עדויות מסויימות ועל הקשרן לכתב האישום (עמ' ,397, 449 - 450, 467, 482, 488, 490, 499, 520, 527 לפרוטוקול). בית המשפט שב והסביר למערער מהן האפשרויות העומדות בפניו עם תום פרשת התביעה ומהן ההשלכות הראייתיות שיש לבחירה בהן (עמ 532, 534, 536 לפרוטוקול) והיה נכון לחרוג מסדרי הדין על-מנת לאפשר למערער למצות את זכויותיו הדיוניות להעיד מטעם עצמו ולהגיש סיכומים (עמ' 623 לפרוטוקול). גם בהצביעו על חשיבות הבאת עדי-הגנה מטעמו של המערער, תוך הסבת תשומת-ליבו לשמות העדים שעדותם חשובה להגנתו (עמ' 534 - 535, 588, 611 לפרוטוקול) ולאפשרות לזמנם באמצעות בית-משפט (עמ' 588 - 589 לפרוטוקול), והפצרותיו במערער לחקור בחקירה נגדית את הנאשם 2 (עמ' 565, 606, 611 לפרוטוקול) מלמדות כיצד הקפיד בית המשפט על חובותיו אלו כלפי המערער וכך גם במתן דחיות רבות להגשת סיכומיו (עמ' 613 - 614, 619, 621-623 לפרוטוקול). בנסיבות אלה מתקיים במערער הכלל, כי "נאשם שלא מינה לעצמו סניגור - לא יישמע בטענה כי לא ידע לנהל את ענייני הגנתו כדבעי, אלא אם כן התברר כי נכשל בנושא המצוי בתחום החובה המוטלת על בית-משפט לסייע בידו, ובאי מילוי החובה יש משום קיפוח הנאשם בהגנתו" (ראו קדמי לעיל, עמ' 1097). 17. בענייננו, כאמור, לא היתה חובה שבדין למנות סניגור למערער. שיקול דעתו המנומק של בית-משפט קמא להתנות את המינוי בבדיקת זכאותו הכלכלית, תואם לתחושת הצדק לפיה לא יהיה מקום בו תישא הקופה הציבורית בהוצאות ניהול הגנתו של נאשם, שעה שמצויים בידיו האמצעים הכלכליים לממנה בעצמו. אין ספק כי טוב היה לו לתיק זה לו היה מתנהל כשהמערער מיוצג. לו כך נעשה, היה הדבר מקל על ניהולו היעיל של ההליך, שהימשכות ההליכים בו היא יוצאת דופן, וחוסך בזמנו השיפוטי של בית-משפט, כמו גם של הצדדים כולם, וכפועל יוצא מכך מיטיב עם הקופה הציבורית, והחשוב מכל - היה בכך כדי למנוע תחושה לא נוחה של המעורבים כולם, בדבר ניהול הליך בכתב-אישום מפורט ובעבירות חמורות, שהעונש הצפוי בגינן הוא עונש מאסר ממושך. אולם, גם אם נראה בכך פגם, הרי שהכלל הוא שרק פגם המוביל לעיוות דין, מוביל לביטול פסק הדין, כעולה מסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (וראו עניין גולד הנ"ל בפיסקה 29). מבחנו של עיוות הדין, בהקשרו כאן, הוא מבחן אובייקטיבי: "אם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי במובן זה, שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא" (ראו ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1)793). "אכן, בעיקרו פורש מבחן זה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי בתוצאת המשפט" (ראו ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1, בעמ' 9 והשוו ע"פ 64/87 גרסטל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 533, בעמ' 542 - 545) (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 563). הפוך והפוך בהודעת הערעור ולא תמצא בה טענה לגופה של אשמה. המערער כלל לא טען כי באמתחתו הגנה טובה נגד האישומים, כולם או חלקם, אף לא טען כי היעדר הייצוג הוא שגרם לכך שהורשע על אף חפותו. 18. אף כי לא נטענו,כאמור,טענות כלשהן לגופה של הכרעת הדין, הרי שלאחר שעיינתי בה, כמו גם בפרוטוקול הדיונים בבית-משפט קמא - לא שוכנעתי כי נגרם למערער עיוות דין עקב היעדר ייצוגו. ראשית, התרשמותו של בית-משפט קמא היתה, כי המערער "הבין היטב את ההאשמות המיוחסות לו, הבין את דברי עדי התביעה, והכיר את המסמכים שהוגשו באמצעותם ואף הבין את משמעותם" (עמ' 12 להכרעת הדין), והדברים עולים גם מפרוטוקול הדיונים, כאשר חרף הצהרותיו כי אינו יודע מימינו ומשמאלו (עמ' 38 לפרוטוקול), ידע המערער להפנות שאלות רלבנטיות לעדי התביעה, להימנע מחקירתם הנגדית של חלק מהעדים, לטעון כי המדובר בעדות שמיעה (עמ' 330 לפרוטוקול) ולהימנע מהבאת עדי-הגנה שהוא סבור כי הסתירות בדבריהם יזיקו לו (עמ' 535 לפרוטוקול). שנית, הטענות בדבר קבילות מסמכי התביעות שהוגשו לחברות הביטוח נטענו באריכות על-ידי בא-כוחו של הנאשם 2, שהיה שמאי ששיתף פעולה עם המערער וסיפק לו חוות-דעת כוזבות והיה בעל אינטרס זהה למערער בעניין קבילותם של מסמכים אלו. שלישית, ואף כי הדבר לא נטען על-ידי המערער - העובדה כי שמונה מהעדים, כולם עובדי חברות הביטוח השונות, נחקרו מבלי שהמערער או בא-כוחו היו נוכחים (דיונים מיום 30.10.03, 5.110.03, 6.11.03) אין בה להועיל למערער משום שהוא ובא-כוחו באותה עת, עו"ד זכות, המייצגו גם כיום בערעור שבפנינו, שוחררו מדיונים אלו, לבקשתם הם ולנוכח הצהרת עו"ד זכות כי הוא מוותר על חקירתם (עמ' 143 - 144), שבאה לאור בקשת באת-כוח התביעה "למקרה שיוחלף הסניגור בתיק, כפי שאנחנו רואים יש תהליך כזה, אני מבקשת שחברי יצהיר שאת העדים שהובאו היום לא יחקור, לא הסניגור הזה ולא סניגור אחר מטעמו, גם הנאשם בעצמו ולא רק חברי מכיוון שיש כבר מגעים להחלפת סניגור" (עמ' 143 לפרוטוקול). כך, שגם אם לא היה עו"ד זכות משוחרר מייצוגו של המערער, היתה נשמרת הסכמתו זו וספק בעיני אם היתה מתקבלת בקשה להחזירם לדוכן העדים. 19. סיכומם של דברים, הכרעת-דינו של בית-משפט קמא מפורטת ומנומקת, וככל שהיא מתייחסת למערער כאן - מלמדת על מערך עובדתי שקשה יהיה למערער להפריכו, לנוכח הקשר בינו לבין כל המעורבים בכל דיווחי התאונות, לרבות הדיווח על מוסך נוסף שלו - פיקטיבי - ככזה שתוקנו בו הרכבים. מכאן, שגם לגופו של עניין, אין בעצם היותו של המערער בלתי-מיוצג כשלעצמה כדי להצדיק ביטול פסק הדין בעניינו. הערעור על חומרת העונש 20. דינו של המערער נגזר ביום 24.6.09 והוטלו עליו, כאמור, 55 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה מתוכם בגין הפעלת מאסר מותנה חב הפעלה ,שאורכו הכולל עמד על שמונה חודשים, וכן מאסרים מותנים וקנס בסך 30,000 ₪. 21. גזר הדין מנומק ומפורט ובמסגרתו עמד בית-משפט קמא על מכלול שיקוליו לחומרה ולקולא. בכלל אלו באו - מצד החומרה - היקפה הרחב של הפרשה, כאשר המערער הורשע ב- 25 אישומים בגין 41 תביעות כוזבות; היותה פרי תוכנית יזומה ומחושבת על-ידי מי שעיסוקם בענף הרכב; הפסדים של מאות אלפי שקלים לחברות הביטוח; ההיבט הערכי-נורמטיבי הכרוך בהשלכות מעשי-הונאה אלו על ענף הביטוח; העונשים החמורים הקבועים בחוק בגין עבירות אלו ומדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בפרשות מירמה רחבות היקף; ובייחוד, ככל שהדבר נוגע למערער - היותו הרוח החיה בפרשה, כהוגה התוכנית, מוציאה אל הפועל והנשכר ממנה; ביצוע העבירות לאורך תקופה ממושכת עד לפתיחת החקירה בעניין; השיטתיות, התחכום והתעוזה בה פעל בהגשת עשרות תביעות כוזבות תוך שרבוב שמם של אזרחים תמימים, אשר נחקרו בשל כך וזומנו לעדות; המספר הגדול של חברות הביטוח שרומו, תוך ניצול בקיאותו של המערער בענף ביטוח הרכב; סכום המירמה הגבוה שנאמד ב- 800,000 ₪ שהגיעו לכיסו של המערער, כמו גם נסיון לקבל סכומים נוספים במסגרת עשר תביעות שהוגשו אך סורבו; עברו הפלילי של המערער, הכולל שלוש הרשעות קודמות, שתיים מהן משנת 96' בגין עבירות דומות ואחת נוספת בנושא זהה (ביום תאונת דרכים והגשת תביעה כוזבת לחברת הביטוח) משנת 2001 על מעשים שבוצעו בשנת 93'. על שיקולי הקולא נמנו נסיבותיו האישיות של המערער; העובדה כי הוא מצוי כיום בחובות גבוהים בסך של 1.5 מליון ₪, בגינם נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל; חובותיו לשוק האפור, אותם הוא מתקשה לפרוע והשפעת הפרשה על חייו המקצועיים והאישיים. נוסף על כל אלו עמדה כב' השופטת שריזלי על שיקול חלוף הזמן והשלכתו על עונשו של המערער, תוך שציינה כי להימשכותם החריגה של ההליכים המשפטיים יינתן אך משקל מתון כשיקול להקלה בעונשו של המערער וזאת בשל עיכוב בלתי-סביר בשמיעת הראיות שגרם המערער בשל עניין ייצוגו ולעומתו, ימותן מאוד עונשו של הנאשם 2, שתרומתו להימשכות ההליכים היתה מזערית. שיקול נוסף שזכה להתייחסות מפורטת בגזר-דינו של בית-משפט קמא, היה שיקול אחידות הענישה. נקבע, כי עונשיהם של שישה מעורבים נוספים, שחלקם בפרשה והעונשים שנגזרו עליהם צויינו בגזר הדין, יהיו הרף התחתון לענישה בשל הפער הגדול בינם לבין המערער והנאשם 2, מבחינת היקף המעשים, חומרתם ועומק המעורבות שלהם בפרשה. 22. כידוע, הכלל בעניין זה הוא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שהוטל חורג באופן קיצוני - לחומרה או לקולא - מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים (ראו ע"פ 6847/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.09 פיסקה 18 והפסיקה המצוטטת שם). על-פני הדברים, תוצאת האיזון שביצע בית-משפט קמא בין שיקולי החומרה והקולא - ראוייה היא. המערער הורשע בעבירות מירמה רבות, בעבירה של קשירת קשר ובעבירה של הדחה בחקירה. מעשיו התבצעו באופן שיטתי ולאורך תקופה ארוכה ולא חדלו אלא משנפתחה חקירה בעניין. בדין הבחין בית-משפט קמא בין עונשו של המערער לבין עונשם של יתר המעורבים בפרשה, בהיותו היחיד המעורב בכל מעשי המירמה, בעוד היתר משתפים עימו פעולה בחלק מהמקרים בלבד - מי יותר ומי פחות. למעשה, הורשע המערער בעשרים וחמישה אישומים בעוד כל המעורבים האחרים הורשעו - רובם במסגרת הסדרי טיעון - במספר אישומים בודדים, למעט הנאשם 2, שהורשע בארבעה-עשר אישומים ונדון למאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. הערעור שהגישה המדינה על קולת עונשו עדיין תלוי ועומד ואין מקום להביע דעה באשר לעונשו הראוי של האחרון. לפיכך, בחינתו של עקרון אחידות הענישה בענייננו מתייחסת לעונשים החלוטים של שאר המעורבים בפרשה ובהשוואה אליהם, כפי שפירט בית-משפט קמא בגזר-דינו. גם בטענה כי עקרון אחידות הענישה הופר בעניינו של המערער, לא מצאתי ממש. עקרון זה "על-פי מובנו הנכון והאמיתי" משמעו כי "כל מקרה ומקרה חייב להיבחן על-פי נסיבותיו ורק כאשר מדובר בנאשמים שחטאו באותה מידה ונסיבותיהם האישיות זהות אף הן, יופעל העקרון בקפידה" (ראו ע"פ 462/89 ג'בארה נ' מדינת ישראל תק-על 89(3) 1347). כפי שכבר צויין לעיל, היקף מעשיו של המערער והעובדה כי הוא זה שיזם והוציא אל הפועל את מעשי המירמה כולם, מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם לעומת מעשיהם של יתר המעורבים, שמעורבותם מינורית יותר במידה משמעותית. 23. יחד-עם-זאת, אציע לחברי להתערב במידת-מה בתקופת המאסר, אך ורק בשל השיהוי הניכר בהליכים. אין מחלוקת כי דינו של המערער הוכרע ונגזר בחלוף למעלה מעשר שנים מאז ביצוע העבירות, משאלה בוצעו בין שנת 97' ועד לחודש מאי 98', אז נפתחה החקירה בפרשה. כעבור כשנה הועבר התיק לפרקליטות וכתב האישום הוגש ביום 30.12.01. הדיונים בבית המשפט החלו ביום 21.1.02 והסתיימו ביום 18.12.05. סיכומי הנאשם 2 הוגשו - לאחר מספר דחיות מטעמו - ביום 9.8.06, בעוד המערער, כאמור, לא הגיש סיכומים מטעמו. הכרעת הדין ניתנה ביום 25.1.09, היינו - בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הגשת הסיכומים, וגזר הדין ניתן ביום 24.6.09. 24. בע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.09) התייחס בית המשפט העליון להשלכת שיהוי והימשכות ההליכים על עונשו של נאשם: "כבר נפסק לא אחת כי יש להשית את העונש על מי שהורשע בדין קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, הואיל ועונש המושת על מי שהורשע בדין זמן רב לאחר ביצוע העבירה מאבד מכוחו המרתיע, ומנגד רואים את העבריין כמי שכבר נשא בחלק מסוים מעונשו, כאשר חרב הדין התהפכה מעל לראשו והוא מצוי במצב של אי וודאות במשך תקופה החורגת מכל מידה סבירה [ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, 840 (1990) (להלן - עניין אסא)]. על כן, נקבע כי מקום בו נגזר עונשו של מי שהורשע בדין בשיהוי ניכר, וזאת שלא באשמתו, ישמש הדבר כשיקול להקלה בעונש [ראו: ע"פ 3575/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721, 837 (2000); עניין ורטהיים הנ"ל, בעמוד 230]". בענייננו, חלק מתקופת התמשכות ההליכים יוחסה - ובדין יוחסה - למערער עצמו, בשל דרך התנהלותו בעניין הסדרת ייצוגו. למען קיצורם של דברים אומר רק, כי בגזר-דינו ייחס בית-משפט קמא למערער את העובדה כי שמיעת הראיות החלה רק בשנת 2004, היינו - בחלוף שנתיים ימים מתחילת הדיונים בתיק. אף כי התקיימו דיונים במהלך תקופה זו, הרי שלנוכח אופן התנהלות המערער במהלכה, כפי שפורט באריכות בסעיפים 8 ו- 9 לחוות-דעתי, אינני רואה כל מקום להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא כי השיהוי נגרם בעטיו של המערער, כפי שביקש בא-כוחו של האחרון. אלא, שלצד השיהוי שמקורו בהתנהלות המערער, קיים גם פרק הזמן הממושך שחלף מאז הוגשו הסיכומים ועד מתן הכרעת הדין. פרק זמן זה הוסבר אמנם על-ידי כב' השופטת שריזלי בגזר הדין, ומקורו, כאמור, בהררי המסמכים שהוגשו ובעומס עבודתה באותה עת. מכל מקום, אין מחלוקת כי לנוכח פרק זמן כה ממושך, יש מקום להקלה בדינו של המערער. השאלה היא, האם העונש שהוטל משקף את ההקלה הנדרשת במידה מספקת, וזאת בשים לב להיקף העבירות בהן הורשע, לשיטתיות המירמה, היקפה העצום והשלכותיה כמו גם עברו הפלילי של המערער בעבירות מירמה - מחד גיסא, ואורכו של השיהוי - מאידך גיסא. למכלול השיקולים מצטרף גם הנתון, כי עונשו של המערער כולל גם הפעלה של עונש מאסר מותנה חב הפעלה, שרק חלק ממנו הופעל במצטבר לעונשו בגין המעשים עליהם נדון בפרשה זו. בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחברי להעמיד את עונש המאסר בפועל על 42 חודשים, המאסר על תנאי יופעל כפי שקבע בית-משפט קמא ל- 3 חודשים בחופף ו- 5 במצטבר, כך שסך הכל יהא על המערער לרצות 47 חודשים במקום 55. 25. בכפוף לשינוי זה, ישאר פסק הדין על כנו. ג'ורג' קרא, שופטאב"ד הנשיאה ד' ברלינר, אב"ד: אני מסכימה עם האמור בחוות-דעתו המפורטת והממצה של חברי השופט ג' קרא. אני רואה לנכון להוסיף מילים ספורות בלבד כדלקמן: לצד ההקפדה על מתן ההזדמנות המקסימלית לכל נאשם למצות את הגנתו, יש להקפיד גם על כך שההליך הפלילי לא יהפך ל"כלי משחית" בידיו של נאשם מניפולטיבי. השמירה על טוהר ההליך הפלילי - כוללת גם היבט זה. השתלשלות הדברים בתיק הנוכחי, כפי שפורטה בהרחבה על-ידי חברי, מצביעה על-כך שהמערער ידע לאורך כל הדרך מהן זכויותיו, מה משמעות הייצוג, מה חשיבותו ובחר במודע ובמתכוון להכשיל את האפשרות לניהול ההליך בעודו מיוצג, תוך שהוא מתמרן ומטעה את בית המשפט. את הדגש, לטעמי, יש לשים על הדברים שאמר המערער לסניגורית שמונתה לייצגו בשלב הטיעונים לעונש (ראה פיסקה 12 לעיל), ולפיהם הוא מבקש לסיים את ההליך ללא סניגור - על-מנת שיוכל לערער בנימוק של היעדר יצוג. קבלת הערעור בנסיבות אלה, משמעותה כניעה למניפולציה אותה תכנן בקפידה המערער, ולא נראה לי כי זו הדרך שעל בית-משפט לילך בה. כאמור, אני מצטרפת לכל האמור בחוות-דעתו של חברי. דבורה ברלינר, נשיאהאב"ד השופטת יהודית שבח: אני מסכימה עם האמור בחוות-דעתו של כבוד השופט קרא ואף מצטרפת להערות כבוד הנשיאה השופטת ברלינר. יהודית שבח, שופטת לפיכך, הוחלט לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהתערב בעונש, כאמור לעיל. על המערער יוטל מאסר בפועל של 42 חודשים. המאסר על תנאי יופעל, כפי שקבע בית-משפט קמא - 3 חודשים בחופף ו- 5 חודשים במצטבר, כך שסך הכל יהא על המערער לרצות 47 חודשים במקום 55. משפט פליליהעדר ייצוג משפטינאשם