נזיפה בעורך דין

בית הדין המחוזי, זיכה את עורך הדין מהאישום שעניינו אי הוצאת חשבונית מס אך הרשיעו בעבירות הבאות: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ועיכוב מסמכי המתלוננת. בעקבות ההרשעה, גזר בית הדין המחוזי על עורך הדין עונש של נזיפה וחיוב בהוצאות המערער והמתלוננת (בסך 500 ₪ כ"א). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש נזיפה בעורך דין: כללי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי"), מיום 17.3.09, בתיק בד"א 1/08 (להלן: "פסק הדין"), במסגרתו, קיבל בית הדין הארצי את ערעור המערער על קוּלת העונש שגזר על המשיב בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (להלן: "בית הדין המחוזי"), ביום 12.11.07 (תיק בד"מ 80/07) והחמיר בעונשו של המשיב. עם זאת, המערער סבור כי אין די בעונש שנגזר על המשיב על ידי בית הדין הארצי ולפיכך הגיש את הערעור שלפניי. רקע ההליך המשמעתי שהתקיים בעניינו של המשיב, החל בתלונה שהגישה נגדו אחת מלקוחותיו (להלן: "המתלוננת"). המדובר במורה שנאלצה לפרוש מעבודתה במשרד החינוך עקב בעיות בריאותיות והסמיכה את המשיב לייצגה ולטפל בשמה בתביעותיה בעניין הזכויות הסוציאליות וזכויותיה בכלל בעקבות פרישה זו. חלק מטיפול זה, הצריך, נכון לאותה עת, גם פנייה לבית הדין האזורי לעבודה, לדעת המשיב והמתלוננת. בעקבות התלונה הוגשה כנגד המשיב קובלנה, במסגרתה נטען, כי המשיב לא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה; דיווח דיווחים כוזבים למתלוננת כאילו כן הגיש תביעה; וכן כי סירב למסור למתלוננת, לבקשתה, את מסמכי התיק, בטענה כי זה אבד. עוד נטען, כי המשיב לא המציא למתלוננת חשבונית מס כדין על תשלום שכר הטרחה ששילמה לו. המשיב הואשם בבית הדין המחוזי בעבירות הבאות: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 וסעיפים 54, 61(1) ו- 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: "החוק") מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק. בית הדין המחוזי, זיכה את המשיב מהאישום שעניינו אי הוצאת חשבונית מס אך הרשיעו בעבירות הבאות: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ועיכוב מסמכי המתלוננת. בעקבות ההרשעה, גזר בית הדין המחוזי על המשיב עונש של נזיפה וחיוב בהוצאות המערער והמתלוננת (בסך 500 ₪ כ"א). המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי על קוּלת העונש ועל כך שלא נפסק למשיב עונש של השעיה בפועל בגין העבירות בהן הורשע. כמו כן, ערער על אי הרשעתו של המשיב בגין אי החזרת התיק למתלוננת. בסופו של יום, בית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי, אולם כן מצא כי העונש שהוטל על המשיב קל מדי, והטיל על המשיב עונש של השעיה בפועל לתקופה של חודש ימים וכן 6 חודשי השעייה, על תנאי, לתקופה של שנתיים. על רקע האמור, הגיש המערער את הערעור דנן אשר נסוב רק סביב קוּלת העונש שהוטל על המשיב, לשיטת המערער. עיקרי טענות הצדדים לטענת המערער, המשיב הורשע בעבירות חמורות ביותר, הפוגעות קשות באמון הציבור בעורכי הדין. בנסיבות אלה, טען המערער, כי העונש שהוטל על המשיב קל מדי ומחטיא את תכלית הענישה המשמעתית. עוד טען, כי אינטרס הציבור והצורך לשמור על "טוהר המחנה" מחייבים עונש של השעיה בפועל לתקופה ארוכה ומשמעותית יותר. מנגד, טען המשיב, כי העונש שנגזר עליו הינו חמור ביותר, שכן השעיה בפועל לתקופה של חודש, כאשר עריכת דין היא עיסוקו הבלעדי, מהווה מכה קשה עבורו. עוד טען, כי בית הדין המחוזי, אשר התרשם ממכלול עדויות הצדדים, כלל לא שקל הטלת עונש השעייה בפועל, לאור ותקו של המשיב במקצוע (בעת ההיא - 7 שנים) ועברו ללא הרבב. בדיון שהתקיים לפניי, הפנה ב"כ המערער לפסקי דין, במקרים דומים, לשיטתו, בהם הוטלו עונשי השעיה משמעותיים. הוסיף וטען ב"כ המערער כי אין בוותקו של המערער כדי להקל בעונשו, אלא להפך. העבירות אותן ביצע המשיב, ובייחוד דיווח השקר למתלוננת, הן עבירות שכל אדם סביר ובוודאי עו"ד מנוסה יודע כי אין לעשותן. המשיב טען בהקשר זה, כי הפסיקה אליה הפנה המערער עסקה במקרים שונים לחלוטין וחמורים יותר מזה דנן ולכן היא איננה רלבנטית. עוד טען המשיב, ביחס לביצוע עונש ההשעיה שנגזר עליו על ידי בית הדין הארצי, כי הוא יצא מתוך נקודת הנחה שתקופת ההשעיה מתחילה אוטומטית עם גזר הדין, כך שלמעשה, הוא כבר ריצה את עונשו. מנגד, טען המערער, כי במועד גזר הדין חלו הוראות החוק אשר קבעו עיכוב ביצוע אוטומטי של גזר הדין עד לסיום הליכי הערעור (כיום, ציין, המצב שונה). הוסיף המערער, כי הלשכה דואגת לשלוח הודעה ברורה לנאשם בדבר מועד תחילת ההשעיה ואף לעדכן את הגורמים הרלבנטיים (כגון בתי המשפט וכיוצ"ב), כל זאת, על מנת שההשעיה תהיה אכן אפקטיבית. משכך, טען, כי בענייננו המשיב טרם ריצה את עונשו. דיון והכרעה דין הערעור להתקבל. הנימוקים לכך יפורטו להלן. כאמור, הערעור שלפניי נסוב סביב עניין אחד בלבד, והוא, בקשת המערער להחמיר בעונש שהוטל על המשיב, על ידי בית הדין הארצי. כידוע, אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בענישה שנקבעת בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, אלא אם כן סבור הוא כי קיימת חריגה (לחומרא או לקולא) ממדיניות הענישה הראויה (רא' לדוגמא: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' גדעון חיים (לא פורסם), 08/07/2007, פסקה ח' לפסק הדין). השאלה אם כן, הינה, האם בענייננו חרג בית הדין הארצי מאותו מתחם סבירות? לטעמי, התשובה על כך היא חיובית. מסכים אני עם מסקנתו של בית הדין הארצי כי יש להחמיר בעונשו של המשיב לאור החומרה הרבה שבמעשיו. אין לי אלא להפנות לסעיפים 10-12 לפסק הדין, אשר כל מילה בהם מקובלת עליי. עם זאת, דומה כי שגה בית הדין ביישום קביעותיו הנורמטיביות , על המקרה דנן. לטעמי, עונש של השעיה בפועל לתקופה של חודש אחד בלבד, לא מתיישב עם הנמקת בית הדין הארצי. מדובר בעונש קל ביותר שאינו הולם את חומרת מעשיו של המערער ואף עלול לשדר מסר שלילי ביותר לציבור עורכי הדין ולפגום באמון הציבור במקצוע זה. לפיכך, מצאתי כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם אין מנוס מהתערבות ערכאת הערעור בפסק הדין של בית הדין הארצי. לאור האמור, חלף עונש ההשעיה של חודש אחד שהושת על המשיב, יְרָצֵה המשיב עונש של שלושה חודשי השעיה בפועל. עונש ההשעיה על תנאי שגזר בית הדין הארצי, יוותר על כנו. לחיתום ,יש להידרש לטענת המשיב , כי יצא מנקודת הנחה שתחולת העונש מיידית מיום מתן פסק הדין (17/3/09) ולפיכך, יש לראותו כמי שריצה כבר את עונש ההשעיה בפועל של חודש אחד שגזר עליו בית הדין הארצי. ב"כ המערער,במענה , מצביע על השינוי בחוק הלשכה שנקבע בתיקון 32 מתשס"ח לעניין עיכוב הביצוע. לפי תיקון זה, שתחולתו מיום 3/7/2008 בוטל,אומנם, עיכוב הביצוע האוטומטי שקבע סעיף 72 לחוק הלשכה, בנוסחו הקודם ,לגבי כל פסק דין של בית משמעתי , "כל עוד אפשר לערער על פסק הדין ואם הוגש ערעור -כל עוד לא תמו כל ההליכים בעניין" ובמקומו נקבע עיכוב ביצוע שבשיקול דעת ,המצריך החלטה פרטנית וספציפית. אולם, בהוראת המעבר שבסעיף 27 (ד) לחוק המתקן ,נקבע כי שינוי הכלל יחול רק "על קובלנה שביום תחולתו של חוק זה טרם ניתן פסק דין של בית דין משמעתי מחוזי בעניינה". מכלל ההן למד אתה על הלאו ולפיו ,לגבי קובלנה שפסק דין של בית הדין המשמעתי המחוזי לגביה ניתן לפני מועד תחולת התיקון לחוק , יחול הכלל הקודם של עיכוב הביצוע האוטומטי.מאחר שלגבי הקובלנה בעניינו של המשיב ניתן פסק הדין של בית הדין המחוזי בבד"מ 80/07 ביום 12/11/07 , לפני מועד כניסת תיקון 32 לתוקף, הרי שהכלל שנקבע בתיקון אינו חל לגביה,אלא הדין הקודם. מכאן, שבעניינו של המשיב חל עיכוב ביצוע אוטומטי על פסק דינו של בית הדין הארצי הנתון לערעור בפניי, וזאת עד לסיומם של הליכי הערעור. לפיכך ,לטעמי, הצדק בעניין הוא עם ב"כ המערער.המשיב שהוא עורך דין אינו יכול להיאחז בטענה של אי הכרת הוראותיו של חוק הלשכה בנדון ולטעון שיש להכיר באי ידיעה זו ולהחיל לגביו את הכלל שנקבע בתיקון .טענה כזו ,כשהיא נשמעת מפי עורך דין, בוודאי כזה הנתון בהליך משמעתי מתמשך, היא על פניה מופרכת וחסרת יסוד . מכאן , שאין לנכות את חודש ההשעייה בפועל שגזר בית הדין הארצי על המשיב מן העונש הכולל שנגזר עליו בהליך זה. סוף דבר הערעור מתקבל,איפוא, באופן שפורט בסעיף 20 לעיל. עורך דין