במרבית המקרים, העובדה שבעל עסק אינו נמצא באופן פיזי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה אם היתה נטישת בית עסק או לא צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל ענין וענין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק לפני שנוצרו העובדות המצביעות, לכאורה, על נטישה, ומהם הקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלבנטית...". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטישת עסק מוגן: .1לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט לחוביצקי) בת.א. 11277/93בו דחה את תביעת המערער נגד המשיבה לפינוייה מהמושכר. בחנו את נימוקי הערעור ולא מצאנו בהם עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר נתבססו היטב הן בהיבטם העובדתי והן בהיבטם המשפטי. נפרט את עיקרי הדברים. בתאריך 21.9.76השכיר המנוח ז"ל את המושכר למשיבה עפ"י חוזה שכירות. שלא הגדיר את מטרת השכירות. המערער, העומד בנעליו של המנוח, תבע את פינויה של המשיבה מהמושכר על יסוד שתי עילות: האחת - נטישה; והשניה - אי תשלום דמי שכירות. בית משפט קמא מצא כי אף אחת מן העילות לא הוכחה כדבעי, ובהיות נטל ההוכחה מוטל על שכם המערער הוא לא יצא ידי חובת נטל זה. אשר לעילת הנטישה, קבע בית משפט קמא כי מאחר שבהסכם השכירות לא פורטה מטרת השכירות, רשאית היתה המשיבה להשתמש במושכר בין כחנות, בין כמחסן, או לכל מטרה אחרת שהיתה נראית מתאימה בעיניה, ונראה כי המערער אינו חולק על הנחה עובדתית זו. לנקודת מוצא זו אף אנו מסכימים. בהמשך קבע בית המשפט כי המושכר שבידי המשיבה החליף במהלך השנים שימושים רבים. הוא שימש תחילה מספר שנים כמחסן, לאחר מכן כחנות לממכר ריהוט מתקפל, עד אשר לפני כ- 10שנים חלה בעלה של המשיבה, הם עזבו את ירושלים ונאלצו לסגור את החנות, ובמשך מרבית מתקופה זו משמש המושכר כמחסן בו מאוחסנים חפצים אישיים של המשיבה, להוציא תקופה קצרה בה שימש כמחסן לצורך שיווק סלטים ודגים לחנויות אחרות ולאחר מכן כחנות לסוודרים. .2אשר לעילת הנטישה, בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת המערער - שהועלתה גם בפנינו - כאילו אי המצאות המשיבה במושכר והיות המושכר סגור מצביעים על נטישה. נקודת המוצא שהנחתה את בית משפט קמא, ואנו שותפים לה, היא כי השאלה אם דייר נטש את המושכר נמדדת על פי נסיבות כל ענין וענין ועל פי אופי השימוש במושכר ומטרתו. יש והשימוש במושכר מחייב המצאות תדירה של הדייר בו, כמו למשל כאשר מנוהל בו עסק חי המחייב נוכחות מתמדת. אולם יש והשימוש הוא שימוש "פאסיבי", כמו למשל לצורך איחסון חפצים, שלגביו מתקיים השימוש גם ללא נוכחות פיזית שכיחה של הדייר בו. כדבריו של מ"מ הנשיא י. כהן בע"א 554/79קוטלר נ' מיכקשווילי, פ"ד לו(1) 810, 814-815): "במרבית המקרים, העובדה שבעל עסק אינו נמצא באופן פיזי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה אם היתה נטישת בית עסק או לא צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל ענין וענין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק לפני שנוצרו העובדות המצביעות, לכאורה, על נטישה, ומהם הקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלבנטית...". ואכן, נפסק, כי כשמדובר בשכירת מושכר המשמש כמחסן, אין צורך בנוכחות פיזית של השוכרים במקום (ראה ע"א 264/76מרקוס נ' שלף, פ"ד לא(2) 622, 629). בית משפט קמא מצא כי המשיבה המשיכה לעשות שימוש במושכר כמחסן וכי שימוש זה היה שימוש אמיתי ומכאן, בדין הסיק כי נשמרה הזיקה בין המשיבה לבין הנכס במשך כל העת, ולא נתגבשה עילת פינוי בגין נטישה. נסיונו של ב"כ המערער לקעקע את קביעותיו העובדתיות ואת מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא באשר לעילת הנטישה אינו נראה לנו, ואנו דוחים את טענותיו בסוגיה זו. .3ואשר לעילת הפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות. בית משפט קמא דחה אף עילת פינוי זו בקובעו את הממצאים הבאים. מאז תחילת השכירות ועד 1984שלמה המשיבה דמי שכירות לבעל הבית בצורה סדירה. לקראת סוף 1984נתגלע סכסוך בין המשכיר שאול מזרחי ז"ל לבין אחרים בקשר לבעלותו בנכס, אשר נדון בערכאות. בסוף 1987פסק בית המשפט כי המנוח מזרחי הוא הבעלים. ב-10.7.85, בעוד המחלוקת נטושה בין היריבים לגבי זכותם על הנכס, שלחה המשיבה לכל אחד מהם מכתב ובו היא כותבת כי תשלם את דמי השכירות מיד כשיתברר בבית המשפט מי הוא הבעלים החוקי של הנכס. (נספחים ב' ו- ג' לכתב ההגנה). גישה זו זכתה להסכמת יריבו של המנוח מזרחי, ואילו המנוח לא השיב למכתב זה ונקט בעמדה של שתיקה. בית המשפט ראה בשתיקתו, בנסיבות הענין, משום הסכמה או לפחות העדר התנגדות לבקשת המשיבה להמתין עם התשלום עד שיתברר למי עליה לשלם. אשר לתקופה שממחצית 1987ועד הגשת התביעה - גם בתקופה זו לא שילמה המשיבה דמי שכירות. לענין זה קבע בית משפט קמא כי ב- 29.10.89דרש בעל הבית במכתב את פינוי המשיבה, מהטעם שאין חוזה שכירות בר תוקף, ולא משתלמים דמי שכירות במשך שנים רבות. בית המשפט פירש פנייה זו כדרישת פינוי שלא נתלוותה לה דרישה חלופית לתשלום דמי שכירות (נספח ד' לכתב ההגנה) וראה בה, למעשה, הוכחה לסירוב בעל הבית לקבל את דמי השכירות. ביום 2.9.90פנתה ב"כ המשיבה לב"כ המערער במכתב מתוכו עולה כי גם אז לא ידעה מיהו בעל הבית שלו יש לשלם, אולם בד בבד עם כך הציגה נכונות לשלם את מלוא דמי השכירות, על בסיס חשבון מפורט שיוגש על ידי בעל הבית. המערער לא השיב כל תשובה לפנייה זו וגם לאחריה לא שולמו דמי שכירות. אלא שלאחר הגשת התביעה, הפקידה המשיבה את מלוא דמי השכירות המגיעים ממנה בקופת בית המשפט. גם אנו, כבית משפט קמא, סבורים כי בנסיבות הענין אין לבוא בטרוניה עם המשיבה ולראות בעיכוב שחל בתשלומי השכירות כדי עילת פינוי תקפה כלפיה. המדובר כאן בנסיבות מיוחדות במינן, אשר בהן נדרשו מהמערער - אם חפץ בתום לב לקיים את קשר השכירות - לפחות הפעלת יוזמה בכיוון הודעה למשיבה, מיהו הבעלים שיש לשלם לו את דמי השכירות ומהו חשבון דמי השכירות המחייב. כל עוד לא הוכרעה סוגיית הזכויות בנכס חששה המשיבה, במידה של צדק, לשלם דמי שכירות לאחד היריבים בטרם ידעה אם הוא הזכאי, ומשלא באה התנגדות לכך מצד המערער, לא ניתן לבקרה על כך. לאחר הכרעת בית המשפט ב-1987, התבקש כי המערער יודיע למשיבה על תוצאות ההתדיינות ויתן לה הזדמנות לשלם לו דמי שכירות. אולם הוא לא בחר לעשות כן, אלא ב- 1989שלח לה פעם ראשונה דרישה לפינוי. בפנייה זו לא הראה כל נכונות לקבל דמי שכירות וליישב את ההדורים, והמשיבה היתה רשאית להסיק ממנה סירוב מצדו לעשות כן. גם למכתב ב"כ המשיבה מ- 2.9.90בדבר נכונותה לשלם דמי שכירות לאחר קבלת חשבון עדכני מבעל הבית לא בא כל מענה, והצעד הבא, מבחינת המערער, לאחר עבור 3שנים, היה להגיש תביעת פינוי לבית המשפט, בין היתר, בעילה של אי תשלום דמי שכירות. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא משסבר כי מהתנהגותו של המערער ניתן היה להסיק על קיומה של מגמה להניע את הדברים למצב שבו לא ישולמו דמי שכירות על ידי המשיבה וזאת כדי להכשיר עילת פינוי גם מטעם זה. המערער נקט, מצד אחד, עמדה פאסיבית ביחס לפניותיה של המשיבה בענין דמי שכירות, ומצד שני פעולתו האקטיבית היחידה בהקשר זה השתקפה בדרישה לפינוי, אשר לא כללה, אף ברמז, הסכמה לקבל דמי שכירות אלא להיפך: השתמע ממנה סירוב לקבל תשלום דמי שכירות, ולא עוד אלא שמאותו מכתב ועד הגשת התביעה, 4שנים לאחר מכן, לא גילה בעל הבית כל נכונות לקבל דמי שכירות ומצג הסירוב כפי שהשתמע ממכתבו נותר בעינו ללא שינוי. (השווה ע"א 388/64בית שמעון בע"מ נ' מרים בע"מ, פ"ד יט(1) 281, 284). אין להוציא גם מכלל אפשרות כי המערער נקט גישה זו מחשש כי אם יסכים לקבל דמי שכירות ייחשב הדבר כויתור מצדו על עילת פינוי בגין נטישה, והוא העדיף להבטיח קיומה של עילה זו בד בבד עם ביסוסה של עילה נוספת בגין אי תשלום (השווה ע"א 683/82דויטש נ' עזבון פרל, פ"ד לח (2) 729). במצב דברים זה, צדק בית משפט קמא בסוברו כי לא קמה עילת פינוי למערער בגין אי תשלום דמי שכירות, ואנו מאמצים את גישתו גם בענין זה. אנו דוחים אפוא את טענות המערער באשר לשתי עילות הפינוי, ומאשרים את פסק הדין של בית משפט קמא. המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בסך -.500, 3ש"ח בצירוף מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.דייר מוגן בבית עסקתביעת פינוינטישת המושכרפינוי