קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות רשם ההוצל''פ לדון בתביעת דיני עבודה: לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט סובל) מיום 11.9.11 בע"ר 48719-06-11. בהחלטתו דחה בית משפט קמא בר"ע שהגישה המבקשת על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם א' ביטון) מיום 13.6.2011 בת"ת 2443-05-11 בעניין סמכות לשכת ההוצאה לפועל, לדון בתובענה לסכום קצוב, בהתאם לסעיף 81 א' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") המבוססת על תביעה מתחום דיני העבודה. רקע ועובדות המבקשת הועסקה אצל המשיבה על פי הסכם עבודה אשר נכרת בין הצדדים ביום 7.9.2009, ואשר צורף כנספח ג' לבקשת רשות הערעור (להלן: "הסכם העבודה"). המבקשת הועסקה אצל המשיבה החל מחודש ספטמבר 2009 ועד לפיטוריה בחודש ינואר 2010, כעוזרת חשב, במסגרת התמחות בראית חשבון. כעולה מהסכם העבודה, התובעת קיבלה שכר חודשי בסכום של 9,000 ₪ לחודש (סעיף 5 להסכם העבודה) וכן מענק חודשי על תנאי ומראש בסכום של 1,000 ₪ לחודש, המותנה בתקופת עבודה של 24 חודשים לפחות. באם תפסיק המבקשת עבודתה בטרם חלפו 24 חודשים, תשיב את המענק החודשי שניתן, המוכפל במספר חודשי העבודה שעבדה בפועל (סעיף 6 להסכם העבודה). לטענת המבקשת, המשיבה לא שילמה לה את מלוא שכרה ותשלומים נלווים כדין, וכל פניותיה להשיב את הכספים שנוכו לטענתה שלא כדין, נדחו. המבקשת הגישה כתב תביעה, לטענתה, "על סכום כסף קצוב" ללשכת ההוצאה לפועל, לטענתה על פי הוראת סעיף 81 א' 1 לחוק ההוצאה לפועל. המשיבה הגישה התנגדות שטענתה העיקרית היא כי לשכת ההוצאה לפועל נעדרת סמכות לדון בתביעה, וכי הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. ביום 13.6.2011 ניתנה החלטת כב' הרשם א. ביטון. כב' הרשם קיבל את טענת המשיבה והורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל והעברת התביעה לערכאה המוסמכת, היא בית הדין לעבודה. רשם ההוצאה לפועל קבע: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את טענת המבקשת באשר לסמכות העניינית של ביהמ"ש לדון בתביעה כפי שהוגשה ללשכת ההוצל"פ. בהתאם להוראות סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, מסורה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בעניינים הנובעים מיחסי עובד מעביד, מכאן שלא היה מקום ואין גם כל אפשרות להגיש ללשכת ההוצאה לפועל תובענה על סכום קצוב, אשר מתבססת על עילות מתחום דיני העבודה. כוונת המחוקק בחיקוק סעיף 81 א 1 לחוק ההוצל"פ, הייתה בהעברת סמכויות תביעה שבעיקרן מתחום סדר הדין המקוצר ואשר לשם ייעול ההליכים מוגשים ישירות ללשכת ההוצל"פ, תוך מתן זכות לחייבים להגיש התנגדות לביצוע התובענה, וזאת בהקבלה לזכות הקיימת להגשת בקשת רשות להתגונן. באשר לתובענות מתחום דיני העבודה, אין כל הליך מקביל להגשת בקשת רשות להתגונן ולנתבעים בבית הדין לעבודה מוקנית הסמכות להגשת כתב הגנה". (עמ' 3 להחלטה). על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית משפט השלום (כב' הש' סובל) אשר דחה את הערעור וקבע כי אין חולק שעסקינן בתביעה שעניינה יחסי עובד ומעביד המסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. בית המשפט קמא קבע: "אין בידי לקבל פרשנותה של המערערת לפיה ניתן להגיש בלשכת ההוצל"פ תובענות על סכום קצוב בעניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ואין לי אלא להצטרף לכלל הנימוקים אשר פורטו על ידי הרשם המלומד בהחלטתו. לא מצאתי כי יש בסעיף 37 לחוק בית הדין לעבודה כדי לסייע בידי המערערת בטענותיה, באשר סעיף מפורש זה עניינו בביצוע פסקי דין אשר ניתנו בבית הדין לעבודה, בלשכת ההוצאה לפועל. דווקא מנוסחו של סעיף 37 הקובע כי: "פסק דין של בית הדין דינו בכל הנוגע להוצאה לפועל כדין פסק דין של בית משפט, והוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967, והתקנות לפיו, יחולו בשינויים המחוייבים", ניתן לדידי ללמוד כי תובענות בסכום קצוב שעילתן ביחסי עובד מעביד לא ניתן להגיש בלשכת ההוצל"פ... ברי כי תיקון 24 לחוק ההוצל"פ לא ביקש לגרוע מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה או לחילופין לשנות מסדרי הדין הנהוגים בו..." לטענת המבקשת יש להותיר את התובענה על כנה , ולהעביר את ההחלטה בעניין לבית הדין האיזורי לעבודה. בקשת רשות הערעור שבפני היא על פסק דינו של ביהמ"ש קמא מיום 11.9.11. טענות הצדדים לטענת המבקשת, בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הנו בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, ואכן, בתביעתה על סכום קצוב לפי סעיף 81 א' 1 לחוק ההוצאה לפועל, ציינה זאת. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא ניתן להגיש ללשכת ההוצל"פ תובענה על סכום קצוב, אשר מבוססת על עילות מתחום דיני העבודה, וזאת בניגוד לפרשנות הנכונה, לדעתה, להוראת סעיף 37 לחוק ביה"ד לעבודה התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה( וסעיפים 81 ו-81א1(א) לחוק ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, המחוקק קבע מספר תנאי סף מצטברים להגשת תובענה על סכום כסף קצוב: קיומה של עילת תביעה על סכום קצוב, הבאה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, קיומה של ראיה בכתב לתביעה ולחילופין קיומה של עילת תביעה לסכום קצוב הנובעת מהוראת מפורשת של חיקוק. לטענתה, עומדת היא בתנאי הסף שנקבעו בסעיף 81 א 1 לחוק ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, סעיף 37 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי דין פסק דין של בית הדין לעבודה הוא כדין פסק דין של בית המשפט. לשכת ההוצאה לפועל היא גוף מנהלי בעיקרו, הפועל לביצוע פסקי דין, ואין להפלות בין הערכאות השונות ביחס לזכות הפנייה ללשכת ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, יש להקיש מההלכות שנקבעו, זה מכבר, בהתייחס לבקשות לביצוע שטר, אשר הוגשו ללשכות ההוצאה לפועל ובבסיסן, עסקות יסוד שעניינן יחסי עובד - מעביד או הנובעות מדיני עבודה. לטענת המבקשת, הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית הדין לעבודה. החלטת רשם ההוצאה לפועל ניתנה בחוסר סמכות עניינית מאחר שאין בסמכותו של הרשם לקבוע את גדרי הסמכות של בית הדין לעבודה. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא משהורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל, היה עליו להשאיר את התובענה על כנה ,עד למתן הכרעה סופית בתובענה. לטענת המשיבה, אין חולק כי הסמכות לדון בענייני עבודה נתונה לבית הדין לעבודה, וסירוב המבקשת להביא את תביעתה להכרעה בפני בית הדין לעבודה, אינו ברור. לטענת המשיבה, הסכומים הנתבעים על ידי המבקשת אינם קצובים, על כן התבקש בית המשפט לקבל את ההתנגדות ולסגור את תיק ההוצאה לפועל, אשר נפתח שלא כדין. לטענת המשיבה, אין כל עילה להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה. סמכות בית הדין לעבודה מוסדרת בחוק בית הדין לעבודה, ולא ניתן להגיש תביעה אשר עניינה יחסי עובד מעביד ישירות להוצאה לפועל. לטענת המשיבה, מדברי ההסבר לתיקון 24 לחוק ההוצאה לפועל, אשר עניינו הוספת סעיף 81 א' 1 לחוק ההוצאה לפועל, עולה כי מטרת החוק היא העברת תביעות בסדר דין מקוצר מבית המשפט ישירות להוצאה לפועל. לפיכך, קביעות הערכאות דלמטה תואמות את תכלית החוק והוראותיו. לטענת המשיבה, בבית הדין לעבודה, לא קיים הליך של התנגדות כמו גם מתן רשות להתגונן, על כן טענת המבקשת שלפיה יש להשאיר את תיק ההוצאה לפועל פתוח וגם להעביר את ההתנגדות לבית הדין לעבודה אינה ברורה. תביעה דוגמת זו שהוגשה על ידי המבקשת הינה תביעה אשר מוגשת בבית הדין לעבודה בדיון מהיר על פי כללים ספציפיים אשר נקבעו בסעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה. גם בתביעות מסוג זה נתונה לנתבע זכות להגשת כתב הגנה. על כן, לטענת המשיבה, בדין קבע רשם ההוצל"פ כי לא ניתן להגיש תובענה כאמור בסדר דין מקוצר, תוך פגיעה בזכות מוקנית של הנתבע. המשיבה מציינת כי לאחר העברת התיק לבית הדין לעבודה, שלח בית הדין למשיבה הודעה לפיה עליה להגיש כתב הגנה, דהיינו, בבית הדין לעבודה, על פי דין, נטל ההוכחה הוא על התובע, שלא כמו בתביעות בסדר דין מקוצר בגינן על הנתבע לבקש רשות להתגונן. עוד טוענת המשיבה כי סכומים הנוגעים להפרשה לקרן פנסיה ולשכר עבודה אינם מהווים סכום קצוב ולפיכך, גם מטעם זה, לא רשאית הייתה המבקשת להגיש תביעה שעניינה בדיני העבודה , ישירות ללשכת ההוצאה לפועל. דיון סבורה אני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לבתי הדין לעבודה סמכות שיפוט ייחודית, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה הקובע: 24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו; ובעניין זה נקבע: "על מנת שלבית-הדין תהא סמכות לדון בתביעה מכוח סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים. הראשון - הלגיטימציה של הצדדים - קיום יחסי עובד ומעביד - והשני - העילה, דהיינו שעילת התביעה תהיה קשורה ביחסי עובד ומעביד..." (דב"ע מ"ז/3-86 [3], בע' 451). את הוראות החוק המעניק סמכות: "יש לפרש פירוש דווקני ומצמצם" (ע"א 64/72 ההסדרות הככלית של העובדים בארץ ישראל נ' ד"ר בועז מואב, פ"ד כז (1) 260 בע' 265). אין ספק כי תובענת המבקשת מצויה בגידרי סמכות השיפוט הייחודית של ביה"ד לעבודה. ביום 1.1.05 נכנס לתוקפו תיקון מס' 24 לחוק ההוצאה לפועל, אשר עניינו ביצוע תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל, עפ"י סעיף 81 א(1) וסעיף 81 א(2) לחוק ההוצאה לפועל. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרת התיקון היא להביא לחסכון וליעילות בטיפול בתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר ועל כן הוצע כי תובענות מסוג זה, יוגשו ישירות להוצאה לפועל. אם תוגש התנגדות בתביעות כאמור, יועבר הטיפול בהן לבית המשפט המוסמך, "באופן בו מטופלות היום בקשות רשות להתגונן או בקשות למחיקת כותרת". (דברי ההסבר להצעת החוק 3147, מיום כ"א בתמוז התשס"ב, 1 ביולי 2002, עמ' 714). סעיף 81 א 1 (א) לחוק ההוצאה לפועל קובע: 81א1. (א) תביעה שהיא אחת מאלה: (1) תביעה על סכום כסף קצוב הבאה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה ראיה בכתב; (2) תביעה הבאה מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק, ניתן לבקש לבצעה בהוצאה לפועל כמו פסק דין של בית משפט בכפוף להוראות סעיף זה, ובלבד שסכום התביעה אינו עולה על 50,000 שקלים חדשים ביום הגשתה, והוא אף אם עלה הסכום לאחר מכן מחמת הפרשי ריבית או הצמדה (בסעיף זה - תביעה על סכום קצוב). ... (ד) (1) הנתבע רשאי להגיש התנגדות לבקשת הביצוע, לרבות התנגדות מהטעם שלא התקיימו בתביעה התנאים הקבועים בסעיף קטן (א), בתוך שלושים ימים מיום המצאת האזהרה לפי הוראות סעיף קטן (ה); להתנגדות יצורף תצהיר לאימות העובדות שביסודה וכן כל מסמך שתומך בהתנגדות; (2) הוגשה התנגדות, יעכב רשם ההוצאה לפועל את ביצוע הבקשה ויעביר את התביעה וההתנגדות לבית המשפט; לענין הדיון בבית המשפט יראו את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לפי תקנות סדר הדין. הסוגיה שבענייננו היא האם רשאית היתה המבקשת, מכוח הוראות סעיף 81א1(א) להגיש להוצל"פ את תביעתה בגין השבת שכר, החזר הוצאות ואי הפרשות כספיות לקרן פנסיה ע"י המשיבה. אתחיל ואומר כי הדוגמאות שציינה המבקשת, לקיום הליך לביצוע שטר בלשכת ההוצל"פ, למרות שעסקת היסוד היא מתחום דיני העבודה, אינן רלבנטיות כלל לעניננו, משהמדובר בתביעה שטרית, על כל המשתמע מכך. סבורה אני כי היה על המבקשת להגיש את תביעתה ישירות לבית הדין לעבודה לדיון מהיר, על פי הכללים הקבועים בסעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה. מקובלת עלי טענת המשיבה שלפיה קבלת עמדתה של המבקשת, משמעה שינוי סידרי הדין הנוהגים בבית הדין לעבודה. אני מקבלת את קביעת רשם ההוצאה לפועל וקביעת בית המשפט קמא, לפיהן אין הליך מקביל להגשת בקשת רשות להתגונן בבית הדין לעבודה. כמו כן, במאובחן מהליך של סדר דין מקוצר, בו אין לנתבע זכות קנויה להתגונן, בבית הדין לעבודה, הן בהליך מהיר והן בתביעה רגילה, לנתבע קמה זכות, מכוח סעיף 27 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב 1981 להגיש כתב הגנה, כנגד התובענה שהוגשה. כמו כן, עולה בבירור מעיון בתביעת המבקשת, כי אין המדובר בתביעה לסכום קצוב לפי הוראת סעיף 81 א (1) לחוק ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת על המשיבה להשיב לה הוצאות שהוציאה במסגרת עבודתה,, וכן סכומים שהיה על המשיבה להפרישם לקרן פנסיה. אלה אינם סכומים קצובים ואינם מהווים תובענה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה ראיה בכתב. המבקשת מפנה לסעיף 37 לחוק בית הדין לעבודה הקובע כי: "פסק דין של בית הדין דינו בכל הנוגע להוצאה לפועל כדין פסק דין של בית משפט, והוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967, והתקנות לפיו, יחולו בשינויים המחויבים" כעולה מסעיף זה, לשכת ההוצאה לפועל מוסמכת לבצע פסקי דין של בית הדין לעבודה, הא ותו לא. אין ללמוד מסעיף זה, כלל ועיקר, כי לשכת ההוצל"פ הינה האכסניה המשפטית הנכונה להגשת תובענות בסדר דין מקוצר, בנושאים הנתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה, מכוח חוק ספציפי. פרשנות זו של המבקשת לסעיף 81א1(א) איננה סבירה, משהיא לא רק פוגעת בזכויות דיוניות של נתבעים, אלא גם מכרסמת, שלא כדין, בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אין לקבל, איפוא, את פרשנות המבקשת לסעיף81א1 (א), כאמור. רשם ההוצאה לפועל קיבל את טענת המשיבה בדבר חוסר סמכות עניינית, ומשכך סגר את תיק ההוצל"פ. הרשם לא רשאי היה לעכב את הדיון ולהעבירו לבית המשפט המוסמך, הוא בית הדין לעבודה, משתיק ההוצאה לפועל נפתח בחוסר סמכות. סבורה אני כי בנסיבות אלה, בדין סגר רשם ההוצל"פ את תיק התובענה והעביר את התובענה, כדין, לדיון בערכאה המוסמכת, היא בית הדין לעבודה. סוף דבר אשר על כן ולאור המפורט, בקשת רשות הערעור נדחית. הדיון בתובענה יקויים, כדין, בבית הדין לעבודה. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. רשםהוצאה לפועלדיני עבודה