קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת תעבורה של מורה נהיגה על אופנוע: 1. ערעור על הרשעתו של המערער בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופט הלוי), בת"פ 4516578-6, בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961(כך יש להניח, משום שבכתבי האישום המוגשים לבית המשפט לתעבורה, לא טורחים ב"כ התביעה לציין את השמות המלאים והנכונים של החוקים והתקנות, אלא קיצורים ושמות חיבה שלהם בלבד). 2. המערער הואשם יחד עם נאשם נוסף, שהיה הנאשם מספר 1 בבית משפט קמא. המערער הוא מורה לנהיגה, שהוביל על אופנועו, בכביש גהה, שורה של תלמידים שרכבו כל אחד על אופנוע, במהלך שיעור נהיגה. בהיותם בכביש היציאה מכביש גהה לכביש פתח-תקוה, "הנאשם 1לא שם לב לדרך, סטה עם רכבו שמאלה" ופגע במכונית פרטית שנסעה משמאלו, בכיוון נסיעתו וגרם לה נזק. בשל כך הואשמו שניהם, בנהיגה באי זהירות. 3. חשוב לציין, שבכתב האישום לא יוחסו למערער שום עובדות, לא במעשה ולא במחדל, מעבר לכך שהוא היה מורה הנהיגה המלווה. בית משפט קמא השתית את הרשעתו של המערער על תקנה 223(ג) (בטעות נכתב בהכרעת הדין 223א'), לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961(להלן: תקנות התעבורה), שזו לשונה: "(ג) המורה נהיגה ברכב בית ספר או המדריך אדם בנהיגה אחראי לקיומן של תקנות אלה בשעת ההוראה או ההדרכה". 4. המחלוקת בבית משפט קמא, בין התביעה לבין ההגנה, היתה, לגבי פירושן של המילים "תקנות אלה" בתקנה 223(ג), כפי שצוטטה לעיל: האם הכוונה רק לתקנות אלה שבסימן א' (בו ממוקמת תקנה 223), כטענת המערער, או שמא, "אלה" הן תקנות התעבורה כולן, כטענת התביעה. בית משפט קמא העדיף את פרשנות התביעה וקבע כי תקנה 223(ג) "עניינה לגבי כלל תקנות התעבורה שמחוץ לסימן ג'" (?) - צ"ל סימן א' - ז' ה'). משקבע כך, סיים בית המשפט את מלאכתו בעניין אחריותו של המערער, כמורה נהיגה, לסטייתו של נאשם מספר 1, והרשיע אותו כאמור לעיל. 5. יכול אני להשאיר כצריך עיון לעת מצוא את המחלוקת בעניין פרשנותם של המילים "תקנות אלה" בתקנה 223(ג), כמתואר לעיל. זאת, משום שבין כך ובין כך גם בהנחה שצדק בית משפט קמא, עדיין סבור אני שתקנה 223(ג) הנ"ל מעוררת שאלות נכבדות וקשות, שבית משפט קמא לא נתן דעתו אליהן והן אף לא נטענו לפניו. 6. שאלה המתבקשת מאליה לגבי תקנה 223(ג) היא, אם כוונתה להטיל על מורה הנהיגה אחריות שילוחית, בשל מעשה או מחדל בניגוד לתקנות התעבורה של תלמיד הנהיגה. אם כך, יש לבדוק את התקנה שעבירה עליה מיוחסת לתלמיד: במקרה שלפנינו, נהיגה באי זהירות, בניגוד לתקנה 21(ג), שזו לשונה: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות...". לשונה של תקנה זו, בניגוד ללשונן של כלל תקנות התעבורה, שהן, ללא ספק, עבירות של "אחריות מוחלטת" (ראה למשל: ע"פ 222/78 דן, פ"ד ל"ג 566; ע"פ 17/59, מאור-מזרחי, פ"ד י"ד 1882; רע"פ 213/83, אסולין, פ"ד ל"ח 579; ע"פ 76/65, גדיסי, פ"ד י"ט 668וד"נ 11/65, גדיסי, פ"ד כ 57), מצביעה לכאורה על כך שהעבירה שבה, דורשת מחשבה פלילית, לפחות בדרגה של רשלנות, ועל כן אינה עבירה מוחלטת. "קלות ראש או בלא זהירות" הן כמעט מונחים נרדפים לרשלנות. 7. אם אכן עניין לנו בתקנה 21(ג), בעבירת רשלנות, ולא בעבירה של אחריות מוחלטת, אזי "ייחוס עבירה לא מוחלטת לאדם אחר, מכוח עקרון השליחות או ההאצלה, צריך להתבסס על הוראה מפורשת של המחוקק" (ההדגשה במקור - ז' ה') (המ' 95/80שטרנסוס, פ"ד ל"ה 663, 665). משמע, רק הכנסת ולא מחוקק המשנה, רשאי להטיל במפורש אחריות שילוחית בשל מעשה הזולת אף ללא מעשה פעיל של הנאשם (ע"פ 880/85 דן, פ"ד מ"א 533, 538), כאשר מדובר בעבירה של כוונה פלילית; מה עוד ש"אחריות שילוחית הינה חריג לעקרונות דיני העונשין, ומן הדין לנקוט לגביה פרשנות דווקנית... וכאמור בע"פ 378/78בעמ' 446: "למותר להדגיש שבדרך כלל יש לפרש הוראת חיקוק פלילי כשוללת אחריות שילוחית ואין להרבות בחריגים מכלל זה". 8. אפשרות אחרת לפירוש תקנה 223(ג) היא, שאחריותו של מורה הנהיגה על פיה "אינה שילוחית אלא ישירה" (ע"פ 880/85דן הנ"ל, בעמ' 538: "יש לראותה כאחריות של הנאשם עצמו... ההוראה שבסעיף זה נכנסת לסוג העבירות שבהן נובעת האחריות למעשה הזולת 'במישרין מהפרת חובת הזהירות המוטלת על הנאשם עצמו, בתוקף הוראה ספציפית בחוק, המטילה עליו אחריות פלילית בשל חוסר השגחה על מעשיו של האחר' (ע"פ 325/64 ירקוני ואח')" (ע"פ 2546/92, למדן, פ"ד מ"ז 98, 105). 9. לא בכתב האישום ולא בהכרעת הדין של בית משפט קמא אין כל טענה או קביעה בדבר מעשה או מחדל של הנאשם, שהיוו הפרה של חובת הזהירות שלו או חוסר ההשגחה שלו על תלמיד הנהיגה (כגון: שהוביל את התלמידים או אפשר להם לנסוע במרווח צר מדי שבין המכוניות לבין השיחים שבשוליים). אין בהכרעת הדין שום התייחסות לענין זה. 10. אפשרות שלישית לפירושה של תקנה 223(ג) היא, שיש בה אמנם הטלת אחריות ישירה (ולא שילוחית) על מורה הנהיגה, אך לא בשל הפרת חובת הזהירות שלו בהשגחה על תלמיד הנהיגה, אלא כאחריות מוחלטת (היינו, הנחת המחוקק היא "כי מטבעו של דבר הוא שהתקלה שנגרמה לא תיגרם מחוסר זהירות", אך "אין צורך ואין מקום לדון ברשלנותו של הנאשם" (ע"פ מאור מזרחי, הנ"ל, עמד 1889, 1891). 11. משמעות זו של התקנה מעוררת מייד שתי שאלות: האחת - אם ניתן, על פי עקרונות המשפט הפלילי המקובלים עלינו, להטיל אחריות מוחלטת, בשל מעשה או מחדל של אדם אחר; שהרי בעבירות הללו של אחריות מוחלטת אין בודקים אמנם את מצבו הנפשי של האדם, אלא את היסודות העובדתיים של העבירה. "בעבירות תנועה, למשל, גם כשהן עבירות של אחריות מוחלטת, לעולם יהא צורך ברציה לגבי עצם הנהיגה או ההובלה" (ע"פ מאור-מזרחי הנ"ל; ע"פ אסולין הנ"ל). מה הן היסודות העובדתיים ומה היא הרציה שניתן לייחס לנאשם, שמטילים עליו אחריות מוחלטת בשל מעשה או מחדל של אחר? 12. השאלה השניה המתעוררת, אם אכן תקנה 223(ג) מתיימרת לקבוע אחריות מוחלטת, היא כיצד מתיישבת עתה תקנה זו עם הוראות סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (לאור הוראת סעיף 34כ"ג לחוק, המטיל את הוראות החלק המקדמי והכללי של חוק העונשין, גם על עבירות לפי חוקים אחרים). סעיף 22 הנזכר, דן ב"אחריות קפידה". מעתה, קובע ס"ק(א) של סעיף 22, אחריות קפידה קיימת רק "אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות". אולם הוראה זו אינה פוגעת בחיקוקים קיימים (כמו תקנה 223(ג) לתקנות התעבורה) כאשר "נקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות". מכאן, שבית המשפט קמא צריך היה, אם סבר שתקנה 223(ג) מטילה אחריות מוחלטת, לדון ולהחליט, אך כך "נקבע בדין", בפסיקה בעבר. בשלב הבא, אם בית משפט קמא היה מגיע למסקנה שאכן נקבע בעבר "בדין", שתקנה זו, ספציפית, הינה מסוג העבירות המוחלטות, צריך היה לדון ולהכריע, אם הוכיח הנאשם כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות וגם עשה כל שניתן למנוע את העבירה - כאמור בס"ק (ב) של סעיף 22 האמור. 13. כל השאלות הללו לא הועלו וממילא לא נדונו בבית משפט. אני משאיר את כל השאלות הללו ללא מענה והכרעה מצדי, כי גם בערעור זה, התרכז המערער רק במחלוקת הפרשנית לגבי המילים "תקנות אלה" בתקנה 223(ג); וממילא לא שמעתי טיעונים בכל הסוגיות המשפטיות דלעיל, הנראות לי חשובות ורלבנטיות. בנסיבות הענין, לאור מהות העבירה והזמן שחלף, אין מקום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא. לפיכך, החלטתי שראוי יהיה לבטל את הרשעתו של המערער. לפיכך, אני מבטל את הכרעת הדין לפיה הורשע המערער ומורה על זיכויו.דיני חינוךמשפט תעבורהעבירת תעבורהמורה לנהיגהאופנועמורים