קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיון חוזר בהחלטת המצאת הודעה לצד שלישי לחו''ל: בפניי בקשה של הנתבעת ושולחת ההודעה לצד שלישי (להלן: "המבקשת") לעיון חוזר בהחלטתי מיום 4.4.2012, בה נעתרתי לבקשתה החלופית של המבקשת והתרתי לה להמציא לחו"ל את ההודעה לצד שלישי לחברת Credit Suisse Securities USA LLC (להלן: "החברה האמריקאית"). באותה החלטה, לא נעתרתי לבקשה העיקרית של המבקשת, והיא, קביעה כי ההמצאה של ההודעה לצד שלישי שבוצעה במשרדי חברת Credit Suisse Financial Services (ISRAEL) Ltd. (להלן: "המשיבה"), מהווה המצאה כדין לחברה האמריקאית. מכאן הבקשה שבפניי. המבקשת טוענת כי מתקיימים התנאים הנדרשים על פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לשם המצאה לחברה האמריקאית באמצעות המשיבה, שכן בין החברה האמריקאית למשיבה מתקיים קשר ושיתוף פעולה שדי בהם כדי להניח כי המשיבה תעביר לידיעת החברה האמריקאית את דבר קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. המבקשת טוענת כי המשיבה עושה שימוש בשירותי ברוקר/דילר של החברה האמריקאית, וזו האחרונה היא הגורם המוציא לפועל את הוראות ההשקעה של לקוחות הקונצרן קרדיט סוויס. עוד טוענת המבקשת כי לענין תקנה 482(א) לא נדרש ממנה להוכיח קיומו של קשר תאגידי אינטנסיבי. עוד מצביעה המבקשת על סממנים בדבר שיתוף פעולה עסקי בין המשיבה לחברה האמריקאית, על כך ששתי החברות נמנות על קונצרן קרדיט סוויס העולמי, על שמן המאוד דומה של שתי החברות, על קיומו של אתר אינטרנט משותף וכו'. מנגד, המשיבה טוענת כי לא קיים כל קשר עסקי, ובודאי שלא קשר אינטנסיבי, בינה לבין החברה האמריקאית. שתי החברות אינן אלא בנות דודות רחוקות הנמנות על אותו קונצרן עולמי. המשיבה מהווה יחידה כלכלית עצמאית ונפרדת מהחברה האמריקאית, אין ביניהן קשרי ניהול ולא קיימת זהות פרסונלית בין עובדי שתי החברות. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. ראשית לכל, לטעמי, משעה שנעתרתי לבקשה החלופית של המבקשת והתרתי לה להמציא לחו"ל את כתבי הטענות המיועדים לחברה האמריקאית, הדיון בבקשה העיקרית, היא הבקשה להכיר בהמצאה שבוצעה בישראל למשיבה כהמצאה לחברה האמריקאית, הפך להיות מיותר ואקדמי גרידא. אכן, היתר המצאה לחו"ל כרוך בעלויות תרגום של כתבי הטענות לשפה האנגלית, אך דומה כי עלויות הדיון בשאלת תוקפה של ההמצאה בישראל, על עשרות עמודי הטיעונים המלומדים שהקדישו בעלי הדין לענין זה, מן הסתם עולות עשרת מונים על עלויות התרגום. לגופו של ענין, לא שוכנעתי כי הקשר המסחרי בין המשיבה לבין החברה האמריקאית הוא אינטנסיבי בדרגה כזו עד אשר ראוי לראות במשיבה משום מורשה בהנהלת עסקים מטעם החברה האמריקאית. המשיבה היא חברת בת של חברת קרדיט סוויס השוויצרית, שהיא בעלת השליטה בחברת קרדיט סוויס אחזקות ארה"ב. זו האחרונה היא חברת האם של חברת קרדיט סוויס ארה"ב, שהיא חברת האם של החברה האמריקאית. אם נמשיל את קרבת המשפחה בין המשיבה לחברה האמריקאית לקרבת בשר ודם, ניתן לומר שהסבתא רבא של החברה האמריקאית, היא אימה של המשיבה. פסק הדין המנחה בסוגייה של מורשה בהנהלת עסקים הוא רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, תק-על 94(3), 409 , 411 (1994), שם נפסק: "ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו ענין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לענין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השנייה, על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית ... השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו." במקרה דנן, הגם שהמשיבה והחברה האמריקאית פועלות שתיהן תחת מטריית העל של קבוצת קרדיט סוויס העולמית, לא עלה בידי המבקשת להוכיח קיומם של קשרים אינטנסיביים בין המשיבה לבין החברה האמריקאית. אכן, זו האחרונה משמשת כברוקר/דילר בארה"ב עבור קבוצת קונצרן קרדיט סוויס, לרבות המשיבה, ועל כן היא מבצעת את עסקאות ההשקעה בארה"ב עבור לקוחות הקונצרן, אלא שאין בכך די על מנת לקבוע כי קיים קשר אינטנסיבי בין שני התאגידים. עצם העובדה שתאגיד פיננסי משתמש בשרותיו של תאגיד אחר לצורך ביצוע עסקאות, אינה הופכת אותו "מורשה בהנהלת עסקים" מטעמו של התאגיד האחר לצורך תקנה 482(א). אין טענה כאילו החברה האמריקאית מנהלת עסקים בישראל וממילא לא ניתן לקבוע שהמשיבה היא מורשה מטעמה בהנהלת עסקים. כך למשל, אם בנק ישראלי משתמש בשרותיו של ברוקר אמריקאי לצורך רכישת ניירות ערך בארה"ב, פשיטא שאין בכך די על מנת לקבוע כי ניתן להמציא לברוקר האמריקאי כתב תביעה בישראל באמצעות הבנק הישראלי. בעניננו לא מדובר בנסיון להמציא את כתב התביעה לחברת האם באמצעות חברת הבת או להיפך, שאז ניתן אולי לקבוע כי כענין נורמטיבי ישנו קשר אינטנסיבי בין שתי החברות, אלא בנסיון להמציא את כתב התביעה באמצעות חברה שהקשר התאגידי בינה לבין החברה האמריקאית רחוק למדיי. ודוק: אין עסקינן בשאלה האם בפועל נמסרה לחברה האמריקאית הודעה של המשיבה בדבר קיומה של התביעה נגדה, שכן כבר נפסק כי מדובר בשאלה נורמטיבית ולא בשאלה של ידיעה בפועל. על כן, עצם העובדה שהחברה האמריקאית קיבלה מן הסתם דיווח על הגשת התביעה נגדה באמצעות המשיבה, אינה מעלה או מורידה. כענין נורמטיבי, אין לאפשר לבעלי דין למתוח את גבולותיה של תקנה 482 עד בלי די, תוך עקיפת כללי הסמכות הבינלאומית בדרך לא דרך, ושלא לצורך אמיתי זולת הנסיון לחסוך בעלויות כאלה ואחרות. יפים לעניננו הדברים שנאמרו ברע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG, תק-על 2009(1), 1281 , 1285 (2009): "קביעתו של בית משפט השלום שלפיה הולידיי הינה "מורשה" של המשיבה 2 הואיל והמשיבה 1 הינה "מורשה" של המשיבה 2 והואיל ו"לא ניתן להניח כלל כי טואי [המשיבה 1 - י.ד.], בהיותה חברת האם, לא תמסור את כתב התביעה וההזמנה לדין לרובינסון [המשיבה 2 - י.ד.], חברת הבת" אינה מקובלת עליי. התוצאה האופרטיבית של קביעת בית משפט השלום תהיה כי די בכך שמורשה של חברת אם פלונית יפעל בשטחה של מדינת ישראל על מנת להמציא כתבי בי-דין על פי תקנה 482(א) לחברות בנות שלה, אשר בינן לבין המורשה אין דבר. אין מקום להרחיב את תחולתה של תקנה 482(א) לתקנות כאמור לעיל הואיל וחברות בת או חברות אחיות, אשר אינן פועלות בישראל, אינן נוטלות סיכון צפוי להתדיינות בבית משפט ישראלי." מכאן שבהעדר קשר אינטנסיבי מוכח בין החברות, לא ניתן להמציא כתב תביעה לחברה זרה, באמצעות חברת אחות ישראלית, רק על יסוד ההנחה כי חברת האם המשותפת תעדכן את החברה הזרה בדבר הגשת התביעה. קל וחומר שהדבר איננו אפשרי מקום שמדובר בחברות בדרגת ריחוק גבוהה יותר כמו בעניננו. גם קיומו של אתר אינטרנט משותף, לוגו משותף ושם דומה, אין בהם די. דומה כי מדובר בנסיון שיווקי של קונצרן קרדיט סוויס העולמי להגדיל את מאגר הלקוחות ולהקל עליהם את הפניה לחברות הנמנות על הקבוצה, אך מבחינה נורמטיבית, לא די בכך לצורך קביעה כי המשיבה היא מורשה בהנהלת עסקים בישראל מטעם החברה האמריקאית, שהרי זו האחרונה כלל אינה מנהלת עסקים בישראל. יצויין כי מצגים שמציגה קבוצת קרדיט סוויס, לא בהכרח מחייבים את המבקשת. אף הכתבה שפורסמה בעיתון "גלובס" ביום 20.5.2011, במסגרתה רואיין אחד ממנהליה של המשיבה, אינה מבססת קיומו של קשר אינטנסיבי בין המשיבה לחברה האמריקאית, אלא, לכל היותר, קיומו של קשר עסקי רגיל בין המשיבה לבין ברוקרים של הקונצרן ברחבי העולם. בקיומו של קשר עסקי רגיל, לא די לצורך קביעת קיומה של המצאה כדין באמצעות מורשה בהנהלת עסקים. אשר על כן, הבקשה לעיון חוזר נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪. הודעה לצד שלישיעיון חוזרמסמכים