קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על הארכת מעצר: 1. בפני ערר על החלטת בית משפט שלום צפת מיום 20.10.99 (כב' השופט אלופי) לפיה האריך את מעצרו של העורר עד ליום 27.10.99. 2. בבית משפט קמא, בבקשה מיום 16.10.99 בפני כב' השופט שדמי, ביקשה המשיבה כאן את מעצרו של העורר ל- 5 ימים בחשד לתקיפת רעייתו אשר נזקק לטיפול רפואי תוך ציון העובדה כי מדובר בחשוד המסוכן לציבור ועלול לחזור על מעשיו. לא דובר בבקשה למעצר על פי סע' 17 ד' לחסד"פ (סמכויות, אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996. בפני מבקשת ב"כ העורר להורות על שחרורו של העורר נשוא החלטת כב' השופט אלופי מיום 20.10.99. לטענת ב"כ העורר, מעצרו של העורר הוארך על סמך קביעה פסיכיאטרית ראשונית, וכי קביעת בית משפט קמא אינה נכונה, שעה שקבע כי מטרת החוק אינה לקבוע כשירות נאשמים או אי כשירותם, בדיקה שערכה היא עצמה בבית החולים "מזרע" למדה אותה כי העורר יכול לקבל טיפול ואבחנה שלא במסגרת מעצר וכן מוסיפה וטוענת הסניגורית כי רעיית החשוד סולחת לו. מנגד טוען רפ"ק שמש, כי הנושא הנפשי לא הועלה כלל על ידי המשיבה אלא על ידי החשוד עצמו, מדובר בעילות מעצר הנובעות מהעבירות המיוחסות לחשוד ומציין מקרים אחרים בהם העורר איים בפטיש על רעייתו ועד המקרה נשוא מעצרו היום, בו על פי החשד, היכה את אשתו הלכה למעשה. 3. ראשיתו של הדיון בבית משפט קמא בפני כב' השופט שדמי, המדינה טענה לסיכון הנובע מהחשוד אשר תקף את אשתו וגרם לה לפגיעות של ממש, המשיב עצמו ציין כי יש לו נכות פסיכיאטרית של 100% ובית משפט קמא, בהחלטה דאז (שאינה נשוא הערר היום) קבע כי יש לבדוק את מצבו של העורר לעומק וכי קיים חשש סביר שאם ישוחרר החשוד, יסכן את אשתו. בדיון ביום 17.10.99 בפני כב' השופט פיילס, ביקשו הצדדים בהסכמה להאריך את מעצרו של החשוד לצורך אבחון ראשוני. כמבואר, בדיון ביום 20.10.99, נשוא הערר בפני, הציג נציג המשיבה חוות דעת פסיכיאטרית לפיה יש צורך בהסתכלות של החשוד וזו במסגרת אישפוזית בבית חולים פסיכיאטרי. ב"כ העורר התנגד וביקש חלופת מעצר וכב' השופט אלופי בהחלטתו שם נעתר לבקשה, הורה על הארכת מעצרו של החשוד על מנת להגיע לכלל אבחנה סופית וזאת עד ליום 27.10.99. 4. החוק לטיפול בחולי נפש תשנ"א - 1991 (להלן: "החוק") מלמד, כי שעה שציווה בית משפט על מעצרו של אדם והוא סבור על פי ראיות שהובאו בפניו אם מטעם העצור ואם מטעם התובע ואם מיוזמתו שלו, כי העצור חולה ומצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע פסיכיאטר מחוזי או באגף פסיכיאטרי בבית סוהר בתנאים שיאפשרו ביצוע חקירה. צו לפי סע' 16א' לחוק זה, לא ינתן אלא לאחר שהתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית וקביעת הפסיכיאטר המחוזי. סע' 17 לחוק מלמד, כי בהתעורר חשש כי אדם נגדו יש ראיות לכאורה המחשידות אותו בביצוע עבירה, רשאי בית המשפט לבקשת תובע, החשוד או ביוזמתו להורות כי החשוד יבדק בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אשפוז כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין. 5. לטעמה של ב"כ העורר, שגה בית משפט קמא כאשר ציווה את אשר ציווה ולא היא. עיון בתיק החקירה מלמד כי בפני ראיות לכאורה באשר לחשדות כלפי העורר וסליחת האישה לעניין זה, אינה מעלה ואינה מורידה. לא למותר לציין, כפי שבצדק ציין נציג המשיבה, עסקינן בהיסטוריה של איומים לרבות באמצעות נשק קר, אשר מצאו ביטויים החמור על פי המיוחס לחשוד בתקיפה נשוא מעצרו. 6. כמבואר לעיל, העורר עצמו העלה את נשוא מצבו הנפשי, כדי 100% נכות נפשית. כב' השופט אלופי פעל ובדין על פי סע' 16 לחוק והורה על פי קביעת הפסיכיאטר המחוזי כפי מצוות המחוקק, על מעצרו לצורך זה. יצוין כי כמבואר, האבחנה עצמה התבקשה לא רק כנובע מדברי החשוד אלא אף בהסכמת הצדדים, לרבות סניגורו של החשוד בדיון כפי שהיה ביום 17.10.99 בפני כב' השופט בן פיילס. 7. חוות הדעת מפי ד"ר שטאן על פי מינוי בדין מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר דוידסון, מציינת בלשון ברורה: "כדי להגיע לאבחנה סופית אנו ממליצים על אשפוז במסגרת בית חולים במידה וכב' השופט יחליט על צו הסתכלות פסיכיאטר מחוזי מורה על אשפוז בבית חולים "מזרע"". הנה כי כן עיניננו הרואות, אין לערר על מה שיסמוך, בית משפט קמא פעל על פי מצוות סע' 16 לחוק, העורר הינו בגדר "עצור", בית משפט ציווה על מעצרו, התקבלה אבחנה (בהסכמה), רופא מטעם הפסיכיאטר המחוזי כמצוות המחוקק קבע, כי מצבו מצריך אשפוז ובית המשפט קמא פעל על פי מצוות סע' 16ב' לחוק וציווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית לאחר קבלת חוות הדעת כפי שניתנה כדין. 8. טענות ב"כ העורר, הן בהודעת הערר והן בפני, החטיאו את מטרתם וזאת מבלי להתייחס למצוטט מפי כב' השופט קמא, אלא שעה שהמעצר נסמך ונקבע על פי מצוות המחוקק. בניגוד לנטען בסע' 4ג' בערר ובפני, קיימת על פי חומר החקירה הלכאורי, עילת מעצר עצמאית ושלא כנטען מפי הסנגורית בפני. בית משפט קמא, בניגוד לדברי ב"כ העורר, לא שם עצמו, בלשונה, בנעליו של הפסיכיאטר המחוזי אלא פעל על פי חוות דעת שניתנה כדין וכפי שהתווה המחוקק להליך בדין לאחר קבלת חוות הדעת. אני רואה להוסיף, כי האמור בב"ש 281/99 כאן, מפי כב' השופט גלפז, תואם את האמור לעיל, מצויים אנו במסגרת מעצר החשוד, עילת מעצר עצמאית וקבלת חוות דעת על פי דין של הפסיכיאטר המחוזי (זאת בניגוד לעובדות בב"ש 281/99 הנ"ל, שם נקבע כעובדה כי לא צוינה כל עילה אחרת, לבד מהצורך בבדיקה פסיכיאטרית, שם, עמ' 5) כמבואר, אין זה המצב בענייננו, עילת המעצר שנטענה בעניינו של העורר בפני, ראויה היא וחוברת לראיות לכאורה של ממש בעניינו של העורר. הפעולה על פי סע' 16 לחוק, נעשתה כהלכה ולאחר מעצרו של העורר. שלא כנטען, אין מדובר במעצר לצורך הבדיקה ככזו ותו לא, אלא העורר נעצר בגין חשד לתקיפה חבלנית, בתיק ראיות לכאורה ממשיות לעניין זה ועילות מעצר ראויות ובמסגרת זו, בהיותו עצור, ההמשך היה על פי סע' 16 לחוק וההליך כמבואר לעיל נעשה כדין. אני רואה לציין כי צודקת היתה ב"כ העורר בטענתה, אם - ואין זה המקרה כאן - חסרה היתה עילה ככזו להמשך מעצרו של העורר. אנו חד משמעית במסגרת הנובעת מ"הצורך במעצר יחד עם המסקנה כי המדובר בחולה אשר מצבו מצריך אשפוז..." (כב' הנשיא בדימוס, שמגר, בהודעתו לעניין החוק מיום 21.11.84 כפי פרסומה בפ"ד לח (4), עמ' 29). 9. סוף דבר לאור המכלול האמור לעיל, אני קובע שאין בערר כל ממש ואני מורה על דחיית הערר. עררמעצר