פיגור בתשלום ביטוח לאומי - דמי לידה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיגור בתשלום ביטוח לאומי - דמי לידה: .1מדובר בתביעה לתשלום דמי לידה. התובעת החלה לעבוד ב- 6/93כ"עצמאית", ב- 13.9.94ילדה והגישה לנתבע תביעה לדמי לידה. תביעתה נדחתה על ידי הנתבע בטענה, כי אינה זכאית לגמלה בגין פגור בתשלום דמי הבטוח ולפיכך לא צברה תקופת אכשרה מספקת לפני יום הפסקת עבודתה בגין הלידה ובהתאם להוראות ס' 98לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח - 1968(להלן - "החוק"). .2תביעתה להענקה מטעמי צדק על פי ס' 198א' א לחוק נדחתה אף היא. .3בכתב ההגנה מטעם הנתבע מועלית אף טענת התישנות בגין התביעות אולם ב"כ הנתבע ויתר על הטענה בעת הדיון וטוען, כי יש לדחות התביעות לגופן. על כך נסוב הדיון. .4התובעת העידה, כי החלה לנהל עסק כעצמאית בשנת 1993ועזבה העסק סמוך ללידה, כי כל הליכי רשום העסק במס הכנסה ובטוח לאומי נעשו על ידי רואה חשבון, כי הפקידה השיקים אצלו והוא היה אמור לשלם התשלומים של העסק. לידי התובעת לא הגיע כל פנקס תשלומים והיתה בטוחה כי כל התשלומים שולמו על ידי רואה החשבון ורק סמוך ללידה, ובמהלך מכירת העסק נודע לה על חוב לנתבע וקבלה מכתב התראה, כי מדובר בחוב של 000, 1ש"ח. לפיכך הורתה לרואה החשבון לשלמו אולם השיק של העסק חזר, וחוב נפרע יום לאחר הלידה (על ידי בעלה) לפי קבלה ת/ 2על סך 090, 1ש"ח. כשהגישה התביעה לדמי לידה נודע לה על חוב נוסף של 000, 3ש"ח ובקשה, כי יקוזז מדמי הלידה אולם פקיד הנתבע סרב ולפיכך שלמה הסך הנ"ל. לאחר מכן נדחתה תביעתה לדמי לידה שכן התברר שיש חוב נוסף בגלל קזוז מס הכנסה ובשעור 000, 3ש"ח ואף חוב זה שולם על ידה. התובעת טוענת, כי נאמר לה על ידי הנתבע, כי לאחר שתשלם החוב הנ"ל תקבל את דמי הלידה, אולם תביעתה נדחתה ולפיכך פנתה בתביעה לתשלום מטעמי צדק ואף זו נדחיתה. בחקירתה הנגדית הודתה, כי החלה לשלם החוב שבפגור רק לאחר הלידה, כי לא היתה מודעת ולא ידעה על חוב לנתבע והוסיפה "לא שלא רציתי - לא ידעתי". מדובר בעסק ראשון שפתחה והשותף שלה היה צריך לדאוג לכך והדבר נודע לה רק כשפנתה לסגור התיקים ברשויות המס עקב מכירת חלקה בעסק לשותף. כמו כן רואה החשבון מטעמה אמר לה שהכל בסדר. התובעת המציאה מטעמה דף פירוט התגבולים לנתבע שהיתה אמורה לשלם משנת 1991(ת/1) ממנו עולה, כי החל מ- 15.11.91ועד 15.8.94שלמה 2תגבולים, אחד ב 15.9.93בסך 240ש"ח ותגבול אחד ב- 15.11.93בסך 120ש"ח סך חובה לאחר התשלומים הנ"ל ובהתאם לאמור בת/ 1הינו בשעור 326, 1ש"ח ליום .15.8.94 .5מטעם הנתבע לא הושמעו כל ראיות. לאחר שמיעת סיכומי ב"כ התובעת טענה ב"כ הנתבע, כי התובעת לא היתה רשומה בנתבע כ"עצמאית" וכי לא פתחה תיק כ"עצמאית" אלא הסדירה מצבה רטרואקטיבית, אולם טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ורישומה של התובעת כ"עצמאית" בנתבע אינה במחלוקת כפי שעולה מטיעוני הצדדים. .6ב"כ התובעת טוען בסיכום טענותיו, כי התובעת שלמה תשלומים בגין מקדמות בהתאם להוראת הנתבע עד שנה לפני הלידה, כי הנתבע לא שלח לתובעת פנקס מקדמות ויתרת החוב שולמה על ידה מיד לאחר הלידה, וטען, כי די בכך על מנת לקבוע, כי התובעת צברה תקופת אכשרה לצורך קבלת דמי לידה. ב"כ התובעת מציין, כי החוק אינו מפרט, כי על המבוטח לשלם מלוא החוב בגין דמי בטוח לפני הלידה ודי בכך שהתובעת שלמה חלק מהחוב לפני הלידה ואף אם רובו שולם לאחר מכן. אין ללמוד מהוראות החוק המועד לתשלום ובלבד שדמי הבטוח שולמו אף לאחר הלידה. ואם מדובר בפירוש חוק המשתמע לשתי פנים, יש להעדיף הפירוש לטובת התובעת. לחילופין טוען, כי יש להענות לתביעה מטעמי צדק שכן החוב לא שולם במועד מסבה שלא היתה תלויה בתובעת ובשל תום לב מצדה ולא בגלל רצון להתחמק מהתשלום. מדובר בעסק ראשון שפתחה והפקידה הטפול בידי רואה החשבון. ב"כ הנתבע טען, כי "היום הקובע" לתשלום דמי הביטוח לפי ס' 98לחוק הינו 1.9.94, יום הפסקת עבודתה בגין לידה. החוק וההנחיות הינן חד משמעיות, כי יש לשלם דמי הבטוח מראש ומדובר בדמי בטוח בגין התקופה המזכה לדמי לידה בהתאם להוראות ס' 98(א) לחוק אולם התובעת, למעשה, הסדירה מעמדה בנתבע רטרואקטיבית ולפיכך אינה זכאית לדמי לידה. באשר לתביעה לתשלום מטעמי צדק, נטען, כי התובעת לא ממלאת אחר התנאים שבתקנות. .7הצדדים בקשו להמציא לבית הדין אסמכתאות משפטיות לטיעוניהם. הנתבע נצל זכות זו. ב"כ התובעת לא הגיש כל אסמכתא בתמיכה לטיעוניו. .8נטל ההוכחה בתביעה על פי חוק מחוקי הבטחון הסוציאלי חל על התובע. (ראה דב"ע נא/108-0, עבדללה עודה נ. המל"ל, פד"ע כ"ג, 480, 484וכן דב"ע לו/10-0, דוידיאן נ. המל"ל, פד"ע ב' עמ' 3, 10-9). אין מדובר בחלוקת "נטל ההוכחה" אלא בסכון אשר כל צד לוקח על עצמו. במקרה של ספק אין לפסוק דוקא על פי הכלל בדבר חובת ההוכחה אלא יש להזדקק למידת הסבירות, מכלל חומר הראיות שבתיק כשלנגד עיני הפוסק גם השקול של "עוול מול עוול" (דב"ע נב/100- 0המוסד נ. אמנה אעראר, פד"ע כה, 107) יש להדגיש, כי אם בסוף ההליך מעריך בית הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע בית הדין לטובת המבוטח למרות היותו תובע בתובענה. על פי לשונו של ס' 98(א) לחוק אחד מהתנאים לזכאות לדמי לידה הוא תשלום דמי בטוח בעד תקופה מינימלית המפורטת בסעיף האמור ודרושה הוכחה בדבר איחוד ותשלום דמי הבטוח ששולמו על ידי המבוטח בעד אותו פרק זמן מסוים (ראה: דב"ע ש"מ/133-0, המוסד לבטוח לאומי נ. רחל שחם, פד"ע יב 276, 279) וכן אזכור פסק הדין בדב"ע נד/267-0, יהודית דויטש נ. המל"ל (לא פורסם). עוד נפסק, כי תשלום דמי הבטוח צריך שיעשה לפני ה"יום הקובע" ולא לאחריו. בעניננו מדובר ביום הלידה, היינו, ה- 13.9.94, היום בו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה (ס' 96לחוק). בדיון שם/133- 0שפורט לעיל, נפסק, כי העקרון הראשון שביסודו של חוק הבטוח הלאומי בענפי היסוד שבו הוא שעצם הבטוח אינו קם מבקשה או מרישום אלא מכח החוק עצמו, אם מתקיימים במי שבו מדובר, התנאים שקובע החוק. עוד נפסק, כי: "למניעת שימוש לרעה בעצם הביטוח מכוח החוק כך שאדם לא יקיים שנים את חובותיו ובבוא האירוע המזכה לגמלה ישלים את החסר לזכאות, קבע המחוקק הוראות נאותות. דרך המלך היא הפחתת הגמלה ושלילתה מחמת פיגור. הקובע הוא המצב - אי תשלום דמי ביטוח - שעה שקרה המקרה המזכה, היינו תשלום לאחר המקרה המזכה אינו מועיל (ע' 279)". "למניעת שימוש לרעה או יצירת מצבים פיקטיביים כדי להגיע לזכאות לדמי לידה, נקבעה ההוראה הקושרת את הזכאות לדמי לידה בכך ששולמו, ומודגש השימוש בלשון עבר, דמי ביטוח בעד פרק זמן נקוב שקדם ל"יום הקובע" (ע' 279)". על פי מסמך ת/ 1עולה בבירור, כי התובעת לא שלמה דמי הבטוח במלואם בגין כל תקופה שהיא, המפורטת בס' 98(א) (1) לפני היום הקובע. מדובר בשני תשלומים ששולמו על ידה, כאשר מחודש 11/93ועד ליום הלידה, ככל שניתן להסיק מת/1, לא שולמו על ידה ו/או על ידי מי מטעמה תשלומי מקדמות לנתבע. התובעת מודה בעדותה, כי שלמה החוב לאחר יום הלידה, ואף בא כוחה חוזר על הטענה בסכום טענותיו. טענתו, כי אין אף הוראה בחוק לפיה יש לשלם מלוא דמי הבטוח בגין התקופה המפורטת בס' 98(א) (1) לחוק לפני "היום הקובע", הינה טענה העומדת בסתירה לפסיקה שפורטה לעיל, ולא הובאה בפני פסיקה לתמיכה בטענתו. לפיכך צדק הנתבע בדחותו תביעת התובעת לדמי לידה בגין הוראות החוק. ובאשר לתביעה לתשלום מטעמי צדק ובהתאם להוראות סעיף 198א' א' אף דינה להידחות שכן התובעת לא הוכיחה, כי טרם הלידה נבצר ממנה לשלם דמי הבטוח במועד לרבות בטרם ה"יום הקובע". על פי סעיף 198א' א' לחוק המוסד רשאי לפי שיקול דעתו מטעמי צדק לתת הענקות לאדם בכסף ובעין... כשתביעתו של האדם לגימלה במסגרת ענפי הבטוח אינה מזכה אותו, בין היתר, בגין פגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 98או .181 בתקנות הבטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) התשל"ה - 1975, נאמר, כי (בתקנה 3), כי בכפוף לאמור בסימן ג' (שיעורי הענקה) יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום... או לשלם דמי ביטוח... ונוצר פיגור לפי סעיפים 98או 181לחוק מחמת אחת מאלה, ובין היתר, מסיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה (תקנה 3(10)). על פי פסיקת בית הדין בדיון מס' מב/13-0, המוסד לבטוח לאומי נ. ארי ראובן פד"ע יג, 390, נפסק, כי: "יש לפרש את פסקה 10לתקנה 3תוך התייחסות לקטע הפותח את התקנה כולה. פסקה זו, כקודמותיה מתארת מצב או נסיבות אשר אינן אלא בגדר סיבה לעיקר. העיקר הוא - הענקה תינתן "במקרה... שנבצר מהמבוטח למלא חובת רישום... מחמת אחד מאלה... ". כשלא מתקיים הרישא - לא תועיל אחת הפסקות. החוק והתקנות באים להיטיב עם אדם שלא קיים חובה המהווה תנאי לזכאות. יסוד זה צריך שינחה בפירוש תקנה .3לפיכך, אין ליתן לדיבור "נבצר" פירוש מרחיב ואין לכלול בו את המשמעות המילונית "היה קשה", אלא רק את המשמעות "נמנע". עם זאת אין להחמיר עד כדי כך שאותה "מניעה" תהיה מוחלטת. טעות, אי ידיעת החובה, שכחה וכדומה - לא יבואו בגדר הצידוק לאי רישום ולזכאות להענקה. תקנה 3מייחסת אמנם משקל לטעות, או הטעיה, אך ורק במקרה של 'מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד" (שם בעמ' 395, 396). (ראה: דיון דב"ע ד/267-0, יהודה דויטש נ. המל"ל (לא פורסם) ודב"ע נד/236-0, המוסד לבטוח לאומי נ. אסתר ברומי (צורף לאסמכתאות מטעם הנתבע וכן ראה דיון נה/54-0, ויקטור פרג'פור נ. המוסד לבטוח לאומי (לא פורסם)). נשאלת השאלה האם הוכח, אפוא, כי נבצר או נמנע מאת התובעת לשלם דמי בטוח במועד שכן אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה נופלת ממילא השאלה האם הנתבע שקל שקולים נכונים בהפעלת פסקה מהפסקאות המפורטות בתקנה 3לתקנות. במקרה שלפנינו התובעת העידה, כי כל נהול העסק התנהל אצל רואה החשבון, כי בידיו הופקדו שיקים לתשלום והוא אמור היה לשלם חובות העסק בהמחאות שהופקדו בידיו. כי מדובר בעסק ראשון וכי היתה חסרת נסיון בנושא. מאידך, עולה, כי כאשר רואה החשבון לטענתה, בקש לשלם חוב לנתבע (אף לאחר היום הקובע - י.ה.) ההמחאה חזרה בגין חוסר כסוי. כפי שעולה מהמסמכים שהוצגו בפני בית הדין חובה של התובעת לנתבע נובע מחודשים רבים אשר לא שולמו על ידה מקדמות, בין אם מדובר ברשלנות מטעם רואה החשבון ובין אם מדובר ברשלנות או מחדל מטעם התובעת, אין בנסיבות שתוארו בפני בית הדין משום הוכחה כי נבצר מאת התובעת לשלם חובותיה לנתבע במועד המפורט בחוק, ולפיכך לא מצאתי כל עילה לחייב הנתבע לשלם לתובעת הגימלה ולו מטעמי הצדק. .9לפיכך ומכל שפורט לעיל דין התביעה להידחות. .10זכות ערעור תוך 30יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. לידהדמי לידהביטוח לאומי