פינוי דירה ומסירת מפתח לכונס נכסים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דירה ומסירת מפתח לכונס נכסים: .1בפנינו ערעור על "פסק דינו" של בימ"ש השלום בחיפה [כב' השופטת ד"ר דנון] שניתן בת.פ. 20417/92בתאריך ב-7.6.93, שנתן כהליך על פי פקודת ביזיון בית משפט, ושבו צוותה על המערער לפנות את הדירה המוחזקת על ידו ברחוב מוריה 41א' בחיפה תוך 90יום מיום קבלת החלטה זו, ולמסור את מפתחות הדירה לעו"ד דיאמנט, כונס הכנסים הזמני, על מנת שישכיר את הדירה לצד ג' "כפי שהיה המצב לפני פלישת" המערער לדירה. בימ"ש חייב את המערער לשלם למשיבים, שהם אחיו ואחותו של המערער הוצאות בסך 000, 3ש"ח. .2השתלשלות הדברים היא כדלקמן: המשיבים הגישו בת.א. 18645/89בבית משפט השלום בחיפה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולמתן חשבונות. המקרקעין הם בית ברחוב מוריה 41א' חיפה הידועה כחלקה 40/10בגוש 10808, הרשומה בשם הצדדים בחלקים שוים בפנקס המקרקעין [להלן: הדירה הנ"ל]. הגשת החשבונית מתיחסת לדמי השכירות שקיבל המערער בגין השכרת הדירה הנ"ל בשנים האחרונות. המערער הכחיש את זכאותם של המשיבים לפרוק השיתוף ולקבלת חשבונות על ההכנסות מהשכרתו, בין היתר מהטעם שהדירה הנ"ל נרכשה במצב בניה בלתי גמור ונמסרה בשעתו בהסכמה משותפת לחזקתו ולשימושו הבלעדיים של המערער, שהשקיע מכספו בהשלמת הבניה והבתחזוקת הדירה הנ"ל והתגורר בדירה למעלה מ- 37שנים. בתקופת עבודתו מחוץ לחיפה השכיר את הדירה. .3בפסק בוררות שנתקיימה בין הצדדים, שניתן ב-25.1.84, שמגמתו היתה לחלק את הרכוש המשפחתי בין הצדדים, נקבע בין היתר שהדירה נרכשה על ידי הצדדים ואימם המנוחה, "עבור" המערער המחזיק בה בהסכמתם בלא שנדרש לשלם דמי שכירות כלשהם ולא שלמם בפסק הבוררות נקבע כי המערער אינו חייב בתשלום שכר הדירה בגין השנים שהחזיק בה בלי שנדרש לשלמו. עוד נקבעה בפסק הבורר זכאותו של המערער להחזר השקעתו בהשלמת בנית הדירה הנ"ל, הרהוט והגן שהוערכו על ידי השמאי שמונה על ידי הבורר לסך 000, 10דולר. שמאי זה גם העריך לפי הנחיית הבורר ולצורך חלוקתה את שווי הדירה הנ"ל כפנויה וכתפוסה על ידי דייר שאינו מוגן. יצויין כי הבורר השלים את פסק הבורר מה- 25.1.84בפסק נוסף שניתן ב- 3.12.87אלא שפסק נוסף זה בוטל בחלקו בת.א. 104/88בימ"ש מחוזי ת"א שקבע בין היתר, כי עובדת ביטולו "אינה יכולה לשמש עילה לפתיחה מחדש של נושא שהסתיים הדיון בו בפסק החלקי". ויש לראות את הפסק מה- 25.1.84כשריר וקיים. פסק הבוררות מה- 25.1.84אושר ב- 16.11.92על ידי בית משפט מחוזי ת"א [ת.א. 599/90,449]. .4בישיבה שנתקיימה ב 13.3.91החליט בית משפט קמא לאור האפשרות של פירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה הנ"ל וחלוקת הפדיון שלא יעשה "שינוי במצב המשפטי של הנכס שלא על דעת הצדדים.." הדירה היתה אותה עת מושכרת לחברת מיטל כשחוזה השכירות עימה עמד לפני סיומו. באותה ישיבה מינה בימ"ש את באי כח שני הצדדים, עורכי הדין פרץ ודיאמנט ככונסי נכסים למטרת הטיפול בהשכרת הדירה בתום חוזה השכירות הקיים [ע' 7לרשומות] חוזה השכירות עם חברת מיטל פג ב- 14.1.92והיא פינתה את הדירה ב-.10.7.92 עם פינוי הדירה תפש המערער חזקה בדירה ומתגורר בה, וזאת ללא ידיעתם והסכמתם של המשיבים וכונסי הנכסים. בהחלטתו בהמרצה 13592/92מה 23.11.92התיחס בית משפט קמא בחומרה להתנהגותו זו של המערער שהוותה לדעתו "בזיון של החלטות של בימ"ש והתנכרות מוחלטת למה שהוסכם בין הצדדים". מאחר "ואין ספק כי תפיסתו של הבית על ידי המשיב מהווה שינוי במצב המשפטי" [ע' 6להחלטה] בימ"ש קמא קבע בע' 9(ג) כי "כל עוד לא נתנה החלטה בבקשה לבזיון בימ"ש בשל מעשה תפיסת הדירה, יש לחייב את המערער בתשלום דמי שכירות בסך 850דולר לחודש שישולמו ויופקדו בידי עו"ד דיאמנט ככונס הנכסים היחיד, לאחר בטול מנויו של ב"כ המערער ככונס בהחלטה זו. בימ"ש קמא חייב את המערער בתשלום, כאמור, וקבע את מועד תחילת התשלום והוסיף כי במידה ולא ישלמו דמי השכירות על פי קביעתו יהא הכונס "רשאי להגיש בקשה בגין בזיון בית המשפט.." .5משלא שילם המערער לכונס הנכסים את דמי השכירות בהתאם להחלטת בית משפט קמא מה 23.11.92הגישו המשיבים שתי בקשות לכפות על המערער את התשלום המגיע בהתאם להחלטת בית המשפט, על פי פקודת ביזיון בית המשפט. בית משפט דן בשתי הבקשות לביזיון בית המשפט שהגישו המשיבים ובבקשת המערער למחוק את התובענה ואת כל החלטות הביניים שנתנו בהליך זה בהמ"ר .20417/92בהחלטתו מה- 7.6.93חזר בית משפט קמא ופרט את החלטתיו שנתנו בענין זה. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער למחיקת התובענה מאחר ופסק הבורר שאושר אינו קובע מי מבין הצדדים ירכוש את הדירה הנ"ל בסכום שקבע. בימ"ש קמא לא ראה בדברי המשיב 1בישיבה מה 27.3.86שהנו "מסכים לכך שהמערער יקבל את הבית ברחוב מוריה 41א'" הסכמה ברת נפקות משפטית, מה גם שהמשיבה מספר 2לא נתנה הסכמתה לכך. באשר לבקשות על פי פקודת ביזיון בית המשפט היה בית משפט קמא סבור מהסיבות שפרט כי הוא "מנוע" מלהטיל על המערער קנס והתבקש על ידי המשיב מס' 1שלא לחיבו במאסר. לכן נעתר הוא לבקשת המשיבים והורה למערער לפנות את הדירה הנ"ל ולמסור את מפתחות הדירה לכונס הנכסים על מנת שישכירנה. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. .6סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט מסמיך את בתי המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה", לאמור האכיפה יכולה להעשות רק בקנס או במאסר ולא בדרך אחרת. מכאן שחיוב המערער בפינוי המשוכר במסגרת הליכי הביזיון אינו בסמכותו של בימ"ש קמא. יש להבדיל בין מקרה של אדם שעבר על "לא תעשה" ואין אפשרות להשיב דברים לקדמותם שאז אין באמצעי כפיה כלשהו לכוף עליו ציות, לבין מקרה שיש בידי אדם להשיב את המצב לקדמותו שאז כופין אותו על פי סעיף 6הנ"ל בדרך של הטלת קנס או מאסר עד שיחזיר את המצב לקדמותו [ראה המ"ר 816/69פ"ד כ"ד (1) 318]. בענינינו, בהנחה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו, לא נקט בית משפט קמא בדרך האמורה וכבר מטעם זה יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו. החלופה של סעיף 6(5) לחוק בזיון בית המשפט שאליו מפנה ב"כ המשיב כמסמיך את בית המשפט ליתן "כל הוראה אחרת שימצא לנכון" אינה נוגעת לעניננו ואין בה כדי להרחיב את סמכותו של בית המשפט לנקיטת אמצעים מעבר למה שהוקנו לו בסעיף 6 )( לפקודה. צו שניתן על פי סעיף 6לפקודת ביזיון בית המשפט הוא כידוע נטול תכונת הסופיות וניתן לחזור ולפנות לבית המשפט שפסק בענין. נפסק כע"פ 218/80פ"ד ל"ד (4) .557בע 559(ד) כי "...החלטה לפי סעיף 6כלשעצמה אין בה כדי לשלול מבית המשפט את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן הסמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6 ..." ולא מעבר לאותן סמכויות. אין להעלות על הדעת ש"בשיקול הנוסף" על פי סעיף 6(5) יוקנו לבית המשפט סמכויות מעבר למה שהוקנו לו, בסעיף 6(1) לחוק. כל שקובע סעיף 6(5) הוא כי במסגרת השיקול הנוסף מותר לבית משפט לשקול שנית אם לקיים את הצו לשנותו או לבטלו והוא סובב סביב "הליך שבו הוטל המאסר" על המבזה. נפסק בע"א 422/77פ"ד ל"ב (2) ע' 309רע' 312כי "בהליך אשר כזה מוסמך השופט לשקול שקילה נוספת אם לשנות אותו צו או לקיימו". בעניננו אין מדובר בהליך שכזה. יש איפוא, לדחות את טענת ב"כ המשיבים. .7ב"כ המערער טען, בין היתר, כי הדיבור "שינוי המצב המשפטי של הנכס" שנאסרה עשיתו ושהפרתו, שהתבטאה בכניסת המערער למושכר, הוותה עילה לחיובו בתשלום דמי שכירות, אינו חד משמעי במידה שניתן לאכפו לפי פקודת בזיון בית המשפט. ואכן, הלכה פסוקה היא בע"א 4231/90פ"ד מ"ה (1) 617בע' 619"כי אין לאכוף צו שניתן על ידי בית המשפט בהליכי בזיון בית המשפט , אלא אם כן מצווה במילים חד משמעתיות את אשר חייב להיעשות" והוסבר בע"א 524/66פ"ד כ"א (1) ע' 612 607: "גם לנו נראה שבדרך כלל אין בית המשפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונת בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר מעשה, משמעות שלא היתה בו על פניו. ההליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט הם כידוע מעין פליליים וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם העומד בחזקתו שלא הפר את הצו-ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין [ולא יכל להבין] את משמעותו". גם אם נניח כי הדיבור "שינוי המצב המשפטי של הנכס" הנו רחב היקף וכמה פנים לו ואינו קובע חד משמעית את המעשה המסוים אשר יש להמנע מעשיתו, כך שאין לאכפו על פי פקודת בזיון בית המשפט, הרי שאין לכך השלכה בענינינו, העוסק בהפרת צו המחיב בתשלום דמי השכירות שהטיל בית משפט קמא על המערער שחיב היה לציית לצו כל עוד הוא עומד בתקפו. .8התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור. מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא המחייב את המערער בפנוי המושכר ובתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, ומחייבים את המשיבים יחד ולחוד לשלם למערער את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 500, 1ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל. מקרקעיןכינוס נכסיםפינויפינוי דירה