קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי בגין גרימת מוות ברשלנות: השופט לרון: המערער הורשע על פי הודאתו בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין בקשר עם סעיף 34 לפקודת התעבורה, ונידון ל- 30חודשי מאסר, מתוכם 12חודש לריצוי בפועל, לפסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 12שנים, לתשלום קנס בסך 000, 1ש"ח ולתשלום פיצוי לעזבון המנוחה, שמותה נגרם בתאונה נשוא האישום, בסך 500, 37ש"ח. הערעור מופנה כנגד עונש המאסר בפועל והחיוב בתשלום פיצוי בלבד. המדובר במקרה חמור שבו נהג המערער, שהיה באותה עת כבן 18והחזיק רשיון נהיגה במשך שבוע בלבד, ברכב פרטי ביחד עם חברים בשעת חשיכה באחד מרחובות אשדוד. לפי דו"ח הבוחן המשטרתי שהוגש (ת/1) נהג המערער באותה עת במהירות מופרזת ביותר שלא היתה פחותה מ- 89קמ"ש על אף שהנהיגה היתה, כאמור, בתחום דרך עירונית. תוך כדי נהיגה נכנס המערער לשלולית מים, החליק, איבד את השליטה ברכב, סטה שמאלה ופגע בשלוש הולכות רגל שחצו את הכביש. כתוצאה מהפגיעה נגרם מותה של הולכת הרגל המבוגרת, ושתי האחרות, בנותיה, נפצעו קשה. כמו כן נפצעו קשה שלושת חבריו של המערער שנסעו עימו ברכב וכן נפצע גם המערער עצמו. בית המשפט קמא, בגזר דין ארוך ומפורט, ציין את חומרת הנסיבות והדגיש את הצורך במתן ביטוי לעקרון קדושת החיים ולגורם ההרתעה ולכן דן, כאמור, את המערער, לעונש הכולל מאסר בפועל על אף הנסיבות האישיות של בחור צעיר שתיפקד באופן נורמטיבי, שנפצע גם הוא עצמו קשה כתוצאה מהתאונה ושלאחריה התפתחו אצלו רגשות אשם ודכאון ועל אף המלצת קצין המבחן, שאומנם ניתנה לאחר היסוסים מסויימים, אך שקבעה שיש להעדיף את הגורם הטיפולי ולדון את המערער לפיקוח קצין מבחן ולביצוע שרות לתועלת הציבור. בית המשפט קמא ציין את החשש להתדרדרותו של המערער אם יישלח לריצוי מאסר בפועל, כפי שהובא בתסקיר קצין המבחן, וזאת היתה הסיבה העיקרית ללבטים שליוו, לדבריו, את גזר הדין, אך בסיכומו של דבר קבע כי חובת ההרתעה גוברת וכי אם "הנזקים העלולים להיגרם לנאשם מעונש המאסר, יועילו להרתיע ולו בחור צעיר אחד מלנהוג נהיגה פזיזה ומסוכנת בערב יום שישי אחד בעיר אחת בישראל ובכך תנצל נפש אחת בישראל ולא תפגע בתאונה - הרי יש להעדיף את עונש המאסר למרות הנזקים העלולים להיגרם ממנו לנאשם". ב"כ המערער חזר והעלה בפנינו את הנסיבות האישיות כפי שצויינו תוך שהדגיש את הפגיעה הנפשית הקשה שנגרמה למערער כתוצאה מהתאונה, את התפקוד הגבולי שהצליח להגיע אליו לאחר שהחלים מפציעתו ואת החשש להתדרדרות קשה כתוצאה מעונש המאסר בפועל שלדבריו עלול לגרום לפגיעה נפשית קשה ביותר ולנזק שלא יהיה ניתן לתיקון. נראה לי שמסקנתו של בית משפט קמא בדבר החובה להיזקק לעונש של מאסר בפועל, על אף הנסיבות האישיות שפורטו, בדין יסודה. כפי שציין בית המשפט קמא התופעה של נהיגת רכב ע"י צעירים, בייחוד בסופי השבוע ובשעות חשיכה, בצורה בלתי אחראית ומסוכנת, היא תופעה שנפוצה לאחרונה ומהווה אחד הגורמים החשובים לתאונות דרכים חמורות ולאובדן חיים של אנשים רבים ויש להילחם בה בכל האמצעים. גם אם קיימים ספקות לגבי יעילות גורם ההרתעה במקרים מסוג זה המסקנה המתחייבת היא שרק, או דווקא, ענישה מחמירה עקבית ומתמדת היא הפתרון הראוי שיש בו סיכוי להביא שינוי בדפוסי ההתנהגות המסוכנים של חלק מהנהגים הצעירים, ושיקול זה חייב לגבור, כפי שכבר נקבע פעמים רבות, על השיקולים האישיים, ולו גם הקשים במקרים מסויימים, של הנאשמים. במקרה הנוכחי רשלנותו וחוסר אחריותו של המערער היו אכן חמורים מאוד. כפי שצויין היה לו רשיון נהיגה במשך שבוע בלבד ועל אף זאת התיר לעצמו לנהוג, בשעת לילה ובכביש רטוב שיש בו שלוליות, במהירות המתקרבת למהירות כפולה מהמותרת. אין ספק שהרשלנות ואי האיכפתיות הטמונים בכך היו בדרגה חמורה ביותר המתקרבת אפילו לרשלנות פושעת. בית המשפט קמא הזכיר את המקרה הידוע שכונה על-ידו כ-"אירוע התאומים" (ע.פ. 1456/91של בית המשפט המחוזי בתל-אביב) שבו נידון הנהג לשירות לתועלת הציבור ובית המשפט המחוזי החמיר את העונש ודן את הנהג ל- 24חודשי מאסר, מתוכם 12לריצוי בפועל. באותו מקרה נקבע כי מהירותו של הנהג היתה 36.7קמ"ש ואילו במקרה שלנו המהירות היתה פי שניים וחצי ממהירות זו. גם התוצאה במקרה זה, של גרימת מוות של אשה ופציעה של שתי בנותיה ושל שלושת נוסעי הרכב, היא חמורה מאוד ולכן התוצאה של 12חודשי מאסר בפועל, גם אם מביאים בחשבון את כל הנסיבות האישיות ואת גילו הצעיר של המערער ואת הפגיעה שנפגע, לא זו בלבד שאיננה בלתי נכונה אלא להיפך מחוייבת המציאות, כפי שסבר שופט השלום המלומד. כמובן שבתי המשפט אינם גוזרים את הדין ומיישמים את העקרונות הראויים ללא אבחנה ומבלי להביא בחשבון את התוצאות של העונשים המוטלים על ידיהם. גם אם השיקול הציבורי חייב לגבור יש בכל זאת מקרים שבהם יש לתת עדיפות לשיקולים האישיים וברור שאין ליישם את מטרת ההרתעה על חשבון הרס, גופו או נפשו, של הנהג האשם. קו התחום אינו תמיד קל לקביעה אך במקרה הנוכחי נראה כי לא מדובר בחשש לתוצאות כה חמורות שיש בהם כדי להטיל ספק בנכונות עונש המאסר כפי שהוטל ובאישורו. המערער תואר בתסקיר קצין המבחן כבעל אישיות בלתי בשלה, מסוגר, מופנם ושנקלע בעקבות התאונה לרגשי אשם ודכאון, אך התמונה הכללית המתקבלת הוא שריצוי עונש המאסר, כפי שהוטל, יקשה אולי במידת מה על השיקום, יגרום אולי לנסיגה זמנית נוספת אך בודאי לא יביא לתוצאות כה חמורות של הרס או של דבר דומה באופן שיצדיק הימנעות מחובת בית המשפט לתרום את חלקו למלחמה בקטל בדרכים. גם קצין המבחן מציין שהתלבט רבות באשר להמלצתו שלא לדון את המערער למאסר והוא מציין שהמערער מגלה "גישה פסיבית לבעיותיו והעלה את האפשרות שאחרי סיום המשפט יסע לחו"ל, שם ינסה את מזלו", ובתסקיר הקודם ציין שהתרשם שהמערער "רוצה שהמשפט יסתיים בהקדם ויהיו התוצאות אשר יהיו". לא מדובר איפוא בהרס נפשי או בתוצאה דומה שעשויה להיגרם כתוצאה מהמאסר אלא בגרימת הרגשה נפשית קשה ובפגיעה שהם חלק בלתי נפרד ותכליתו של כל עונש מאסר, והדברים אינם חורגים במידה כזו שתחייב הימנעות במילוי תפקידו של בית המשפט בהטלת עונש מאסר בפועל במקרה כגון זה. בסופו של דבר, השיקולים הצריכים לענין הם מידת הרשלנות וחומרת התוצאה ושני אלה, כאמור, חמורים ביותר במקרה הנוכחי והשיקולים האישיים הגם שאינם קלים לא מגיעים לדרגה שתחייב או תצדיק המנעות ממאסר בפועל. עם זאת נראה שבענין פסיקת הפיצוי לעזבון המנוחה יש ממש בערעור. הפיצוי לפי סעיף 77לחוק העונשין הוא, לפי הוראות החוק, "לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו", כך שזהו השיקול העיקרי ולא שיקול של פיצוי עונשי. כשמדובר בגרימת נזק גוף, לרבות גרימת מוות כתוצאה מתאונת דרכים, קיים חוק ספיציפי, הוא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שקבע אחריות מוחלטת ושקבע את עקרונות הפיצוי עבור הנזק והסבל במקרים כאלה. יתר על כן נקבעה בחוק גם חובת ביטוח לפיצוי נזקים אלה כך שהנושאים בהם, בסופו של דבר, לפי החוק הן חברות הביטוח או הקרן לפיצויי נפגעים. קביעת הפיצוי על הנאשם לפי חוק העונשין מעבירה את נטל הפיצוי על הנאשם שעה שבחוק ספציפי שדן בסוגיה זו נקבעה חובת ביטוח שתוצאתה, לפי כוונת המחוקק, היא להעביר את הנטל או החיוב על חברות הביטוח. יתרה מזו, החיוב בפיצוי לפי חוק העונשין לא יסיים או יקטין בהכרח את ההתדיינות במקרים כאלה שכן סכום הנזק עשוי להיות גדול יותר מהסכום המירבי לפי חוק העונשין, גם במקרים של גרימת מוות, למשל כאשר יש למנוח תלויים, ומאידך גם פסיקת סכום גדול מזה שנקבע בחוק הספיציפי אינה נראית רצויה. כך או אחרת על אף שהמקרים של גרימת מוות מתוך רשלנות בתאונות דרכים, לצערנו, מרובים לא נתקלנו עד עכשיו באף מקרה של פסיקת פיצוי בדרך זו. במקרה הנוכחי ברור שהפסיקה לא תמנע דיונים נוספים בעקבות פציעתם של שישה נפגעים נוספים וגם לגבי עזבון המנוחה לא ברור אם לא יהיה צורך בדיון נוסף לאחר שלא ברור אם השאירה או לא השאירה אחריה תלויים. עם זאת ראינו לנכון להזמין את נציגי העזבון, שהפיצוי נפסק לזכותם, לדיון ולפני ההכרעה בענין, אך הסתבר שהיורשים העתיקו את מקום מגוריהם וגם בא-כוחם, שפנה לבית המשפט קמא בענין זה, לא נענה להזמנתו ולא התייצב להבעת עמדה. לאור כל האמור הנני מציע לדחות את הערעור על עונש המאסר כפי שנקבע אך לקבל את הערעור על החיוב בפיצוי לעזבון המנוחה שמותה נגרם מהתאונה נשוא האישום ולבטלו. בכפוף לאמור הנני מציע שכל העונשים כפי שנקבעו, יעמדו בעינם. א. לרון - אב"ד השופט פלפל: אני מסכים. י. פלפל, שופט השופטת אבידע: אני מסכימה. לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של אב בית הדין, השופט א. לרון. ניתן היום: 08/12/93 במעמד נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוחמקרי מוותפיצוייםגרימת מוות ברשלנות