אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי אזרחיה הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים, בהם נקבע כי המדינה ושלוחיה אינם חסינים מפני תביעה נזיקית, מקום בו פעלו ברשלנות. כמו כן, תפקידה של המשטרה הוגדר בסעיף 3 לפקודת המשטרה, שזו לשונו: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש." בהתאם, קבעה הפסיקה כי גם המשטרה חייבת בנזיקין הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 180 (2004)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי מהמשטרה / אחריות המשטרה בנזיקין: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת יעל הניג) מיום 7.12.09 (תא 50171-05) שקיבל את תביעת דמליך תומר ואריה-המערערים, לפיצוי כספי וקבע כי החקירה המשטרתית בעניינו של המערער 1 (להלן: "המערער") לקתה ברשלנות רבתי תוך סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. הרקע והמחלוקת בין הצדדים כנגד המערער הוגש ביום 16.11.00 כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה וקשירת קשר לביצוע פשע, בגין הצתת פיצוציה בשם "מתוק בפה" ביום 25.10.00.בעת אירוע ההצתה היה המערער בן 18, ועבד כשכיר בפיצוציית "מצחיק" שבבעלות מיכאל מרציאנו (להלן: "מרציאנו"), שפעלה בסמוך לפיצוציית "מתוק בפה". ביום 8.11.00 עצרה המשטרה את יוסף תמם - מכור לסמים ובעל עבר פלילי, כחשוד בביצוע ההצתה (להלן: "תמם"). במהלך חקירתו ביום 9.11.00 הודה תמם בביצוע ההצתה והפליל את המערער באומרו, כי המערער שילם לו עבור ההצתה ואף "צייד" אותו בבקבוקי שתייה מלאים בדלק. משפטיהם של המערער ושל תמם הופרדו על-אף שהואשמו בעבירות זהות לאור הלכת קנזי, שטרם בוטלה באותה עת (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976)). לאחר שהסתיים משפטו של תמם שהודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, החל משפטו של המערער. במהלך משפטו של המערער העיד, בין היתר, תמם. תחילה, חזר תמם על גרסתו לפיה המערער הוא ששלח אותו לבצע את ההצתה, אך לאחר מכן חזר בו תמם מגרסתו במשטרה והודה כי המערער כלל לא היה מעורב בהצתה וכי הפליל אותו כתוצאה מלחץ החקירה ומאחר והיה ב"קריז". לאור עדותו של תמם, חזרה בה המדינה מכתב האישום והמערער זוכה מכל אשמה. במהלך התקופה הנ"ל המערער היה נתון במעצר בבית המעצר מיום 13.11.00 ועד יום 29.11.00, סך הכל 17 ימים. מיום 29.11.00 ועד ליום 25.7.01 היה המערער במעצר בית בפיקוח אביו, והחל מיום 25.7.01 צוצמצם מעצר הבית של המערער לשעות הלילה בלבד וזאת עד ליום 11.11.01 לאחר שהפרקליטות הסכימה לבטל כליל את מעצר הבית. סך הכל, המערער היה נתון במגבלת חירות בפיקוח אביו ז"ל (המערער 2) במשך 11.5 חודשים. לאור הדברים האלה, הגיש המערער תביעה כספית כנגד המדינה בה טען כי חקירתו התנהלה ברשלנות. כן טען כי אף ניהול המשפט בעניינו היה רשלני. בהתאם לכך, טען המערער כי התנהלות המדינה בענייננו הייתה רשלנית ומשכך, הוא זכאי לפיצוי כספי בגין נזקיו ובין נזקים שנגרמו לאביו. מנגד, טענה המדינה כי התנהלותה בנסיבות העניין לא עלתה כדי רשלנות ומשכך דין התביעה כנגדה להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, פירט בית משפט קמא בפסק דינו את השתלשלות הדברים בעניינו של המערער, מיום מעצרו וחקירתו של תמם ובעקבותיו מעצרו וחקירתו של המערער, ועד ליום ביטול כתב האישום במשפטו של המערער. בהמשך, דן בית משפט קמא במסגרת הנורמטיבית וקבע כי לאור סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח משולב], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת המשטרה"), סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"), וסעיפים 6-8 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] (להלן: "פקודה הנזיקין"), קיימת חובת זהירות מושגית של המשטרה כלפי העלולים להיפגע מפעילותה וכי היא חשופה לתביעות רשלנות אף אם פעלה בתום לב ובמסגרת סמכויותיה, ובלבד שהנזק היה ניתן לצפייה. כן קבע בית משפט קמא כי אף קיימת חובת זהירות קונקרטית של המשטרה בפעולותיה וכי הפסיקה לא היססה להשית על המשטרה חובה זו בגין פעולות או מחדלים בחקירה, וזאת הן כלפי קורבנות עבירה או מתלוננים והן כלפי חשודים. בהמשך לקביעותיו הנ"ל, דן בית משפט קמא ברמת הזהירות הנדרשת בחקירת משטרה וקבע כי אוחזת בפסיקה הגישה המודרנית - גישה המכבדת את שיקולי המדיניות ה"מכבידים" אך בפועל אינה נותנת למשקלם ל"הדוף" אחריות של המדינה במקרים מתאימים. בהתאם לכך, בחן בית משפט קמא את רמת הזהירות הנדרשת מהמשטרה. לעניין זה בית משפט קמא הבחין בין פעולה משטרתית בשטח, בזמן אמת, לבין פעולת חקירה של המשטרה, לגביה קבע בית משפט קמא כי "סיכון בלתי רגיל" הוא הסתמכות על ראיה, לרבות מידע, כוזבים בעליל או פגומים ברמה בולטת ואשר יביאו ברמת הסתברות גבוהה להרשעה או לזיכוי שגויים, כאשר הכוונה לראיה העומדת בניגוד לראיות הפוכות המונחות כבר על שולחן החקירות ושלא נבחנה ב"ראש פתוח". כן קבע בית משפט קמא כי רמת הציפייה הנדרשת להתממשות הסיכון על-ידי המשטרה, היא עצימת עיניים או אדישות של ממש ביחס לנתונים ולהתרחשות התוצאה המזיקה, כאשר יישום מבחן זה על פעולות המשטרה בחקירותיה, משמעותו על-פי בית משפט קמא הימנעות חד משמעית מבירור ודחיית ראיות זמינות, וכן רצון להימנע מבירור האמת או למצער, אדישות למטרות אלה. במילים אחרות, קבע בית משפט קמא כי על מנת שניתן יהיה לחייב את המשטרה ברשלנות, יש להוכיח סטייה ניכרת או חמורה מרמת הזהירות הנדרשת מחוקרי משטרה סבירים, דהיינו, רשלנות רבתי. בהתאם לקביעותיו הנ"ל בחן בית משפט קמא האם בנסיבות העניין הוכיחו המערערים רשלנות רבתי של המשטרה בחקירתה וקבע כי החוקרים "ננעלו" על כיוון אחד, תוך הסתמכות על גרסתו המפלילה של תמם וזאת מבלי שניסו לאמת או לשלול את גרסתו המפלילה, תוך התעלמות מדבריו של תמם למדובב לפיהם המזמין של ההצתה היה עבריין כבד בעוד המערער נטול עבר פלילי. בית משפט קמא דחה את טענת המדינה לפיה תמלול השיחה עם המדובב לא הונח בפני החוקרים בזמן חקירתו של תמם, הואיל ואין לה בסיס בעדויות החוקרים עצמם, וכן מהטעם שהחוקרים האזינו לשיחה שבין המדובב לתמם ועל-סמך שיחה זו ציינו בפני שופטת המעצרים שדנה בהארכת מעצרו של תמם כי הם חושדים שגבי נעים, שכיר נוסף שעבד בפיצוציית "מצחיק" ובעל עבר פלילי עומד מאחורי ההצתה. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי העובדה שהמשטרה לא אימתה את טענתו של תמם לפיה התקשר למכשיר הסלולרי של המערער מטלפון ציבורי ביום ההצתה, מהווה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. בית משפט קמא קבע כי השוטרים לא טרחו לבקש מתמם שיצביע להם על אותו טלפון ציבורי ולא טרחו ממילא לבקש צווים ולהוציא פלט שיחות יוצאות מטלפון זה, וזאת בשל "הינעלותם" על גרסתו המפלילה של תמם. בית משפט קמא דחה לעניין זה את טענת המשטרה לפיה בדיקת פלט השיחות של הטלפון הציבורי לא נעשתה בשל עלות בדיקה גבוהה. בית משפט קמא קבע לעניין זה כי טענה זו נטענה בסתמיות ולא הוכחה. כן קבע כי עלות גבוהה, אם קיימת, קיימת גם בבדיקת פלטי שיחות של טלפון סלולרי, בדיקה שנעשתה על-ידי החוקרים אך לא העלתה שיחות מטלפון ציבורי או בכלל, וכי מעדויות החוקרים לויאב ורותם עלה כי אכן בדיקה זו נעשית בדרך כלל וכי היא הייתה חיונית בנסיבות העניין. באשר לטענת החוקר רותם לפיה בדיקת פלט השיחות של הטלפון הציבורי לא נעשתה בשל קוצר הזמן, קבע בית משפט קמא כי אין בידו לקבל טענה זו הואיל והצורך בבדיקת הטלפון הציבורי עלה כבר ביום 9.11.00, בעת נתן תמם את גרסתו המפלילה, וממועד זה ועד תום ימי המעצר שקבעה השופטת היה די זמן לבצע את הבדיקה האמורה, וכי בכל מקרה ניתן היה לבצע את הבדיקה גם ביומיים בלבד מיום מעצרו של המערער ועד להגשת כתב האישום נגדו. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי עוצמת "ההינעלות" של המשטרה הייתה כה גבוהה עד כי החוקרים לא התחשבו בלחץ בו היה נתון תמם במעצר, הן בהיותו מכור לסמים והן לאור חששו מגילוי הלשנתו והפללתו לעבריינים המעורבים, וכן התעלמו מחששו של תמם מעימות מול המערער. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי אי פנייה לבירור אליבי מצד המערער, אי חקירת מרציאנו וכיווני חקירה נוספים אינם מהווים סטייה מרמת הזהירות הנדרשת, שכן אין חקירה משולמת ולא ניתן לצפות בדיעבד לחקירה כזו, בפרט נוכח סד הזמנים והלחצים בהם נתונים החוקרים. עוד קבע בית משפט קמא כי אין בידו לקבל את טענת המדינה לפיה הימנעותו של המערער לעתור להשלמת חקירה פועלת לרעתו, שכן אין זה מתפקידו של המערער להשגיח על ביצוע חקירות המשטרה, וכי לאור מגמתיות החקירה לא היה טעם בבקשה מסוג זה. בהתאם לאמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי החקירה המשטרתית לקתה ברשלנות רבתי וסטתה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא ובחן את התנהגות התביעה וקבע כי בשלב הראשון של קבלת החומר מהמשטרה והגשת כתב האישום, משלא שללה המשטרה את אמינותו של תמם, הרי שהייתה קיימת "ראיה מספקת" כנדרש והיה בה כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי יש בידיו "ראיות לכאורה לביסוס הרשעה" ומשכך, פעלה התביעה כדין בהגשת כתב אישום. באשר לשלב השני של ניהול המשפט, קבע בית משפט קמא כי לא מצא פגם בניהול התביעה על-ידי התביעה, שכן התביעה לא הייתה יכולה לקדם את מועד בירור משפטו של המערער מעבר למה שעשתה, וכן נענתה בכל עת שהתבקשה על-ידי הסנגורית להקל את תנאי מעצר הבית של המערער. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי לא מצא בסיס מנימאלי לייחס למערער אשם תורם או הסתכנות מרצון, שכן השליטה המלאה בהליכי החקירה וההעמדה לדין הייתה בידי המדינה ולא בידי המערער וכי הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה והסתפקותו בטיעון לגבי עוצמת הראיות הייתה במקומה מבחינה משפטית. לבסוף, דן בית משפט קמא בסוגיית הנזק וקבע כי המערער זכאי להפסד השתכרות בעבר לפי הפסד יומי של 180 ₪ לתקופה של 10 ימים בלבד, על-אף שהיה במעצר במשך 17 יום, שכן חלק מהימים לא היו בבחינת "מעצר שווא", על-אף התרשלנות המשטרה. באשר לתקופת מעצר הבית, קבע בית משפט קמא כי המערער אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי השתכרות, שכן המערער לא היה מנוע מלעבוד בעבודה בשכר באותה התקופה. באשר להוצאות המשפט, קבע בית משפט קמא כי הוא מעמיד אותן על סך של 13,000 ₪, ובאשר לנזקים הלא ממוניים קבע בית משפט קמא כי הוא פוסק למערער פיצוי בסך של 70,000 ₪. באשר לתביעת הפיצויים של המערער 2- אביו של המערער, קבע בית משפט קמא כי נזקיו הנטענים בגין הפיקוח על המערער בזמן מעצר הבית, לא הוכחו ומשכך, דינם להידחות. עיקר טענות בעלי הדין בערעורים הטענות לגבי ערעור המערערים המערערים (בע"א 24482-01-10) ממקדים את ערעורם בגובה הפיצוי שנפסק להם על-ידי בית משפט קמא. המערערים טוענים כי הפיצוי הכספי שנפסק להם על-ידי בית משפט קמא נמוך ואינו תואם את קביעתו של בית משפט לפיה החקירה המשטרתית לקתה ברשלנות רבתי וסטתה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. לטענת המערערים שגה בית משפט משקבע את הפסדי השכר של המערער ל-10 ימים בלבד מתוך 17 הימים בהם היה נתון במעצר בבית העצורים, וכי הוא זכאי להפסד השתכרות לכל הפחות עבור 16 ימים. כן טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא משלא פסק למערער פיצוי עבור התקופה שבה היה במעצר בית, וכי שגה בפוסקו פיצויים עבור הוצאות משפט באופן שאינו משקף את ההוצאות המשפטיות בפועל. עוד טוענים המערערים כי הסכום שפסק בית משפט קמא בגין כאב וסבל והפגיעה בשמם הטוב הינו נמוך ואינו משקף נכונה את הצלקות הנפשיות שנותרו בלב המערערים. לבסוף, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את תביעתו של המערער 2 לפיצוי כספי בגין אובדן השתכרות וכאב וסבל. מנגד, טוענת המדינה (כמשיבה בע"א 24482-01-10) כי הפיצוי שקבע בית משפט קמא למערער הינו פיצוי גבוה ובלתי סביר ודין טענות המערער לעניין זה להידחות. הטענות לגבי ערעור המדינה בערעור שהגישה המדינה (ע"א 31933-01-10), טוענת המדינה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה המשטרה ניהלה את החקירה תוך סטייה ניכרת מחובת הזהירות. לטענת המדינה, קביעתו של בית משפט קמא לפיה במקרה זה היה ראוי להגיש כתב אישום וניהולו של המשפט היה כדין, עומדת בסתירה מוחלטת לקביעתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המשטרה פעלה כשהיא "נעולה" מתוך מטרה להפליל. לטענת המדינה פסק דינו של בית משפט קמא קובע אמת מידה בלתי אפשרית לחקירה משטרתית ומתעלם מתפקידה של המשטרה לאסוף ראיות ולהביאן בפני הפרקליטות ובית המשפט, שהם האמונים על בחינת משקלו של חומר הראיות והכרעה האם די בו כדי לבסס אישום פלילי. לטענת המדינה, משנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי שדן במשפטו הפלילי של המערער וכן על-ידי בית משפט קמא כי לא היה מנוס מהגשת כתב אישום בנסיבות העניין, הרי שכתב האישום הוגש כדין ולא היה מקום לקבוע כי המשטרה התרשלה בחקירתה. עוד טוענת המדינה כי מאחר ובית משפט קמא לא שמע ראיות אלא דן על-פי המסמכים שהוגשו לו על-ידי הצדדים, בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, הרי שאין מניעה שערכאת הערעור תבחן את הדברים לגופם, בעיקר נוכח העובדה שטענותיה הן כי בית משפט קמא שגה בפרשנות העובדות ובהערכתן. לטענת המדינה, המשטרה ביצעה מספר פעולות על מנת לנסות לשלול או לחזק את עדותו של תמם, וכי אף אם ניתן לחשוב על דרכי פעולה אחרות, בית המשפט אינו יכול להיכנס בנעלי המשטרה ולקבוע כי התרשלה בכך שלא נהגה אחרת, שעה שנקבע שהגשת כתב האישום הייתה סבירה. כמו כן, טוענת המדינה כי אף אם חקירת המשטרה לא הייתה מושלמת, הרי שהמשטרה השתכנעה בתום לב, כי היא מספקת, וכך גם סברה הפרקליטות, ובית המשפט שהאריך את מעצרו של המערער, ואף המערער עצמו שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה בשלב הארכת המעצר. עוד טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בניתוח גרסאותיו של תמם. לטענת המדינה תמם לא מסר שתי גירסאות סותרות, כפי שקבע בית משפט קמא אלא גרסה אחת לפיה ישנו מי שהזמין את ההצתה ומי שהיה עמו בקשר ושלח אותו לבצעה - המתווך. לטענת המדינה, מדבריו של תמם למדובב עולה באופן ברור וחד משמעי, כי מזמין ההצתה הוא עבריין ממנו פוחד תמם ואילו המתווך הוא אדם אחר - עליו הצביע תמם כמערער, אך בית משפט קמא פירש באופן שגוי את דבריו של תמם למדובב וסבר כי "העבריין הכבד" עליו דיבר תמם הוא המתווך, בעוד אותו עבריין הוא "המזמין" של ההצתה. בהתאם לכך, טוענת המדינה כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא השוטרים לא "ננעלו" על המערער אלא החשד עלה מחומר הראיות והוא הופנה כלפי המערער בלבד ולא כלפי אחר. עוד טוענת המדינה, כי השוטרים לא ישבו באפס מעשה אלא ביצעו פעולות חקירה רבות ומשכך, לא היה מקום לקבוע כי החקירה התנהלה עם "עין אחת מכוסה". לטענת המדינה הראיות שנאספו במהלך החקירה הצדיקו ואף חייבו הגשת כתב אישום, וכי למעשה קביעתו של בית משפט קמא עומדת בסתירה לדין הפלילי, שכן בעוד לפי הדין הפלילי, די בעדותו של תמם בצירוף דבר לחיזוק על מנת לבסס הרשעה, קבע בית המשפט כי על פי הדין האזרחי לא די בכך ועצם אי נקיטה בפעולות חקירה נוספות מהוות רשלנות. מוסיפה המדינה וטוענת כי אי בדיקת השיחות בטלפון הציבורי לא נעשתה מתוך רצון להפליל את המערער, שכן נעשו פעולות חקירה אובייקטיביות נוספות וכי ביצוע פעולה זו הייתה יכולה באותה מידה לחזק את הראיות שנאספו. כן טוענת המדינה כי הסניגורית של המערער בהליך הפלילי לא טענה כנגד עוצמת הראיות ולא ביקשה השלמת חקירה. עוד טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו לעניין השחזור שערכו עם תמם, לטענת המדינה גם אם נאמר כי נפלו טעויות בשחזור, הרי שאין המדובר ברשלנות. לטענת המדינה שגה בית משפט קמא משהסיר מעל המערער כל אחריות להשתלשלות העניינים, למרות שהמערער לא טען כנגד הראיות בזמן אמת, הסכים למעצרו ולא הגיש ערר בנוגע להחלטות המעצר ושחרור בערובה, וכן אמר בעת מעצרו כי ציפה להגעת השוטרים ואף שמר על זכות השתיקה בעת מעצרו. מוסיפה המדינה וטוענת כי הפסיקה עליה ביסס בית משפט קמא את קביעתו עסקה במקרים בהם התגלו ממצאים שליליים בנוגע למהימנות השוטרים אך במקרה דנן, המשטרה אספה חומר ראיות שמספיק להגשת כתב אישום כפי שגם סברה הפרקליטות, ומשכך ומשנקבע כי היה מקום להגיש כתב אישום הרי שלא ניתן לקבוע כי המשטרה התרשלה. לבסוף, טוענת המדינה כי כניסת הפרקליטות לתמונה והגשת כתב האישום על-ידה ניתקה כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים הנטענים של המשטרה לבין הנזק הנטען. לעניין הנזק טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא משפסק פיצוי כספי למערער, וכי משקבע בית משפט כי לא נפל פגם בהתנהלות המדינה לאחר הגשת כתב האישום, הרי שהמערער לא זכאי לפיצוי עבור תקופה זו. מנגד, טוען המערער כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה חקירת המשטרה התנהלה ברשלנות רבתי. לטענת המערער, חקירתה הרשלנית של המשטרה הטעתה את התביעה ויצרה בפניה ובפני בית המשפט, מצג לפיו יש ראיות לכאורה להוכחת אשמה, והתנהגות רשלנית זו מסבירה את קביעתו של כבוד השופט טימן בהליך הפלילי כי לא היה מנוס מהגשת כתב אישום. לטענת המערער, הפרקליטות הוטעתה על-ידי צוות החקירה שלא ביצע את החקירה ב"ראש פתוח" ולא ביצע פעולות חקירה בסיסיות ומתבקשות, כגון עימות בין המערער לתמם, בדיקת פוליגרף למערער והוצאת פלט השיחות מהטלפון הציבורי. כן טוען המערער כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא ניתן ליחס אשם תורם למערער, שכן הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמה הייתה נכונה מבחינה משפטית. לטענת המערער היה על המשטרה לבחון את מהימנותו של תמם ולחקור כיווני חקירה נוספים, מעבר לחשד ראשוני. כן טוען המערער כי אין המדובר בשיקול דעת לקוי אלא בהתעלמות מפעולות חקירה הכרחיות תוך סטייה ניכרת ממתחם הסבירות ומסטנדרט הזהירות המצופה. עוד טוען המערער כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה חקירת המשטרה הייתה מגמתית ו"נעולה" שהוזנה מתוך רצון להפלילו ולסגור את החקירה במהירות. בהתאם לכך, טוען המערער כי דין הערעור של המדינה להידחות. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אני סבור כי דין הערעור של המדינה להתקבל (ע"א 31933-01-10) ואילו דין הערעור של המערערים (ע"א24482-01-10) להידחות. למעשה, הואיל וערעורו של המערער מתמקד בסוגיית הנזק בלבד, ולאור קביעתו של בית משפט קמא, לגביה לא הוגש ערעור, לפיה ניהול התביעה על-ידי הפרקליטות לא לקה ברשלנות, הרי שהמחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם חקירתה של המשטרה הייתה רשלנית בנסיבות העניין אם לאו. לצורך הכרעה בשאלה זו, נדרש אנו, כשם שנדרש בית משפט קמא לפעולות החקירה שנקטה המשטרה ונבחן האם מחדליה עולים כדי רשלנות. כאן המקום לציין כי הואיל ופסק דינו של בית משפט קמא ניתן, בהסכמת הצדדים, על סמך עיון במסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים ועל-סמך סיכומי הצדדים בלבד, ללא שמיעת עדים וללא התרשמות ישירה של בית משפט קמא מעדותם, הרי שלמעשה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים, והתערבותנו נכנסת בגדר החריגים המאפשרים התערבות ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית (עא 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (לא פורסם, 9.8.10)). כמו כן, נפסק כי מקום שבית המשפט שלערעור סבור כי נתגלה פגם במסקנות שהסיק בית המשפט דלמטה. התערבות ערכאת הערעור מקובלת יותר, שכן בהסקת מסקנות שבהיגיון אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מנ' עזבון המנוחה פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375, 387 (2006)). לאור הדברים האלה, ולאחר שבחנו לעומק את המסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים ואת פעולות החקירה של המשטרה, מצאנו כי נסיבות העניין מצדיקות התערבותנו במסקנותיו של בית משפט קמא באשר למשמעות המשפטית של המחדלים שהתגלו בחקירת המשטרה. המסגרת הנורמטיבית אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי אזרחיה הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים, בהם נקבע כי המדינה ושלוחיה אינם חסינים מפני תביעה נזיקית, מקום בו פעלו ברשלנות. כמו כן, תפקידה של המשטרה הוגדר בסעיף 3 לפקודת המשטרה, שזו לשונו: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש." בהתאם, קבעה הפסיקה כי גם המשטרה חייבת בנזיקין הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 180 (2004)). על מנת להוכיח קיומה של רשלנות על התובע להוכיח את התקיימותן של שלושת יסודות עוולת הרשלנות הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין: חובת זהירות, התרשלות ונזק, כאשר היסוד של חובת הזהירות מתחלק לשני רכיבים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)). אין למעשה מחלוקת בענייננו, לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המשטרה כלפי נחקריה בכלל וכלפי המערער בפרט, דהיינו אין ספק כי המשטרה כמו כל גוף שלטוני, צריכה לצפות ששימוש או אי שימוש רשלני בסמכויותיה וכוחותיה עשוי לגרום נזק (תא(י-ם) 2555/00 רביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.00)) וכי על המשטרה לנהל את חקירותיה בתום לב, ביושר, בהגינות ובמקצועיות, כשהמניע לפעילותה החקירתית הוא גילוי האמת. בהתאם לכך, מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, המשטרה יכולה וצריכה לצפות כי פעילות רשלנית מצידה בניהול החקירה תגרום לנזק לו טוען המערער כאן (תא (מרכז) 770-10-07 עזבון המנוחה ענבל עמרם ז"ל נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 29.8.10)). וכפי שנקבע בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3)337, 346 (1984): "מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" כן נקבע כי לא מקפידים עם התביעה הקפדה מלאה, שהרי אין חקירה מושלמת ולא יכולה להיות ציפייה מלאה ושלמה בנוגע לתוצאות ההליך הפלילי ולפיכך, לא כל מחדל חקירה שיכול להביא לזיכויו של הנאשם עלול לגרום לאחר מכן לחייב את הרשות המאשימה בתשלום פיצויים, ויש צורך שהחקירה תהיה הוגנת ותשמש לתכלית ראויה (ע"א (י-ם) 4416/03 סעדיאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22/3/04)). בענייננו, בית המשפט קמא גזר מהפסיקה וקבע את רמת הזהירות הנדרשת מהמשטרה בחקירתה כך: "הימנעות חד משמעית מבירור ודחיית ראיות זמינות... רצון להפליל, רצון להימנע מבירור האמת או למצער, אדישות למטרות חשובות אלה... חקירה המוזנת מהינעלות על כיוון אחד, מהרצון להפליל, בכל מחיר או מתוך אדישות למחיר, חקירה המתעלמת מראיות מזכות או מציבות סימני שאלה של ממש על הראיה המפלילה הקיימת, והמזדקרות נוכח עיני החוקרים, חקירה שמראש מגבילה עצמה לעבודה עם "עין אחת מכוסה" או "ידיים כבולות מרצון", חקירה המופסקת ברגע שהשיגה את מטרת נעילתה ובטרם מיצוייה, לפי אמות המידה שקבעו החוקרים לעצמם- היא חקירה הסוטה סטייה ניכרת מרמת זהירות." (פסקאות 76-77 לפסק דינו של בית משפט קמא). קביעה זו הייתה הבסיס ליישומם על עובדות המקרה ולבחינה האם בנסיבות העובדתיות התקיימה רשלנות זו ולכן, אבחן יישום זה לאורה. אני סבור כי רמת הזהירות הנ"ל, שקבע בית משפט קמא, משקפת איזון נכון בין האינטרס הציבורי לביצוע חקירות משטרתיות יעילות ומקצועיות, שיובילו לגילוי האמת ולהעמדה לדין של עבריינים, לבין האינטרס הציבורי של שמירה על כבוד האדם וחירותו ומניעת העמדת חפים מפשע לדין, ולאור סטנדרט הזהירות הנ"ל, שהוא זה שהנחה כאמור את בית משפט קמא, אבחן את פעולות המשטרה בענייננו. בטרם נפנה לבחון האם על-פי נסיבות המקרה דנן, חרגה המשטרה מרמת הזהירות הנ"ל, נציין כי הבחינה נעשית תוך התחשבות במכלול נסיבות האירוע, על-פי המידע שהיה מצוי בידי המשטרה באותה עת, כאשר אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (לא פורסם, 28.7.09) (להלן: "פס"ד אליקשוולי" ). לעניין זה, אביא מדבריה של כבוד השופטת ארבל בע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.09), שעסק אומנם בפיצוי על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, וכן התייחס לשיקול הדעת של התביעה להעמדה לדין, אך אני סבור כי דברים אלה יפים גם לגבי שיקול הדעת בניהול החקירה המשטרתית, בשינויים המחוייבים: "במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו... באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין הייתה בלתי סבירה בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות" מן הכלל אל הפרט, בחינה ויישום העובדות הספציפיות אל מול ההלכות המשפטיות חקירת המשטרה את אירוע ההצתה ומעורבותו לכאורה, של המערער ביום השריפה, 25.10.10 נגבתה הודעתה של הגב' הילה מלכה, אחת מבעלות הפיצוציה שהוצתה - "מתוק בפה". בחקירתה ציינה הגב' מלכה כי זכור לה שאחד העובדים מהפיצוצייה "מצחיק" איים עליה תקופה קצרה לאחר פתיחת הפיצוצייה (מוצג 5א למוצגי המדינה). מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.10.00 ביקשה גב' מלכה לתקן את הודעתה הקודמת מיום 25.10.10 וציינה כי הבחור שאיים עליה אינו עובד בפיצוציית מצחיק (מוצג 5ב למוצגי המדינה). ביום 30.10.10 נמסרה גם הודעתה של הגב' יפה מלכה, שציינה כי ביום השריפה, לקראת הצהריים ילדי השכונה סיפרו לה כי בדרכם לבית הספר הם הבחינו בבחור עם שיער ארוך יוצא מאזור השירותים מאחורי החנות ומאוחר יותר אף ציינו בפניה כי הם מזהים את הבחור עומד ליד פיצוציית מצחיק (מוצג 5ג למוצגי המדינה). ביום 7.11.00 נחקרה הגב' זינאידה איסקוב, שגרה בסמיכות לפיצוצייה שנשרפה וציינה כי הבחינה בבחור עם שיער ארוך מסתובב בשעות הבוקר המוקדמות בסמוך לפיצוצייה שנשרפה, כמו כן זיהתה בתמונות שהוצגו בפניה את תמם כאותו בחור שהסתובב בסמוך לפיצוצייה ביום השריפה (מוצגים 5ד, 5ו למוצגי המדינה). כך גם נחקר באותו היום אביה של זינאידה איסקוב - מר רפאל איסקוב (מוצג 5ה למוצגי המדינה). יום למחרת, ביום 8.11.00 נחקר תמם לראשונה, כחשוד בהצתת הפיצוצייה. בחקירתו הכחיש כי הצית את החנות, וכשנשאל מה הקשר שלו לפיצוצייה "מצחיק" שבבעלות מרציאנו, השיב: "אני חבר של תומר [המערער- ק.ו.] שעובד שם בחנות את מרציאנו אני מכיר רק ככה בפנים..." (מוצג 5ז למוצגי המדינה). ביום 9.11.00 בעת ששהה תמם במעצר, הוכנס לתאו מדובב ושיחתם הוקלטה. מתמליל ההאזנה עולה כי תמם חשש לספר מי שלח אותו לבצע את ההצתה: "נגיד סתם עכשיו אני פותח על הבן אדם, יופי השתחררתי, סבבה... ככה אנשים, איזה מנייאק, מלשין, שהבן אדם הזה הוא ישלח אנשים, הוא ישב בתא, הוא ישלח אנשים שיזיינו אותי... גם אם אני אומר...אני עשיתי כך, ובן אדם שלח אותי ככה. הבן אדם הזה שלח אותי לעשות, ומזכיר את השם של הבן אדם... אתה חושב לא יקראו לי עוד יום, יומיים, עוד שבוע לא יקראו לי להעיד נגדו? זה ברור... הוא לא רואה אותם בכלל... לפני שנה, לפני שנתיים הוא השתחרר, אתה מבין?... עכשיו מה אני מפחד? שההוא, נגיד הם יקראו לחקירה לאנשים האלו, שלא יגידו... תשמעו הוא פתח עליכם... שאלו אותי, אתה מכיר את זה? אמרתי להם, כן. שאלו אותי, אתה מכיר את הבן אדם הזה? שאלו אותי, יעני על שלוש אנשים. .. יעני על הבן אדם הגדול, אמרתי להם, לא, אותו אני לא מכיר. אני רק יודע שיש פה מקום, שככה וככה, וזהו, אני קליינט שלהם, זהו... הם רוצים לתפוס את הבן אדם... יש לו תנאי של שש שנים... אתה מבין שאם אני פותח עליו, רק התנאי, מפעילים לו את התנאי שש שנים... דובר: אתה מכיר אותו?... דובר: אמרתי להם ככה, ככה... לא מכיר אותו. לא הוא שלח אותי. זה בא ע"י מישהו, אתה מבין? אבל אני יודע שהוא שלח אותי. יעני, הוא יודע שאני עשיתי את זה, אתה מבין? זה הקטע, הוא לא מכיר אותי טוב. הבן אדם הזה לא מכיר אותי טוב. עכשיו מה הקטע? שאם יביאו אותו לחקירה יגידו, תשמע, תשמע יוסי אמר, שאתה שלחת אליו ככה... אתה שלחת, נתת לו כסף, אתה נתת לו כסף, וזה, אתה מבין? הוא יכול להלחץ. הוא יכול להלחץ, אתה מבין? ... בגלל זה אני חייב לבקש, שלפני שיביאו אותו לחקירה... תגידו שיוסי עצור על המקרה... והוא לא דיבר מילה..." (תמליל מיום 9.11.00, עמודים 47- 58, מוצג 5 יד למוצגי המדינה) ביום 9.11.00 נחקר תמם פעם נוספת כחשוד בהצתה. בחקירתו זו הודה בביצוע ההצתה, וכך סיפר לחוקריו: "הכל התחיל לפני בערך חודש חודש וחצי פנה אלי בן אדם ואני סיפרתי לבן אדם הזה שאני רציתי לפרוץ את הפיצוציה קוראים לה "מתוק בפה", ואז הוא אמר לי שהציעו לו לשרוף את החנות הזאת בעד כסף הוא אמר לי בסביבות ארבע חמש אלף שקל ואני אמרתי לבן אדם הזה שאני מוכן לשרוף את החנות בתנאי שאני מקבל את הכסף קבעתי עם הבן אדם אחרי כמה ימים והוא נתן לי כסף לקנות כובע גרב הוא נתן לי חמש עשרה שקל וקניתי כובע גרב בשוק בנתניה...וקבעתי איתו בלילה בשעה יותר מאוחרת שאני ייתקשר אליו בשעה 01:00 בלילה ואז אני צילצלתי לפלאפון שלו מטלפון ציבורי והבן אדם אמר לי שהוא יביא לי את הבקבוקי דלק התקשרתי אליו ב1:00 והוא אמר לי שאני יתקשר אליו ב03:15 ואני התקשרתי אליו ב 03:15 והוא אמר לי שאני יחכה לו ליד הקניון למטה... והבן אדם הגיע ונתן לי בקבוקי דלק... אחרי יומיים או כמה ימים פגשתי את הבן אדם שעובד בחנות ממול החנות שנשרפה קוראים לה מצחיק והוא קבע איתי... ואז עלינו למעלה והוא נתן לי שלוש אלף שקל... שאלה: מדוע אתה לא רוצה לספר לי שמות מעורבים לפחות תסביר לי כמה מעורבים בהצתה? תשובה: יש את בעל העסק מצחיק שהחנות שלו זה מול החנות שניפרצה הוא פנה לעובד שלו והעובד שלו פנה אלי בבקשה להצתה שמות אני לא רוצה להגיד... שאלה: מי פנה אליך והציע לך כסף תמורת הצתת החנות מתוק בפה... תשובה: תומר הוא עובד בחנות מצחיק הוא גר בויצמן אני חושב בנתניה ויש לי את המספר פלאפון שלו בבית שלי תומר אמר לי פנה אלי בעל הבית מיכאל מרציאנו לעשות את ההצתה... שאלה: מדוע היום החלטת לשתף פעולה ולהביע חרטה...? תשובה: כי אני רוצה לגמור עם הסיפור הזה...אני רוצה לפתוח דף חדש עשיתי את זה בגלל שאני צריך כסף לבזבז ולבלות ולגראס בשביל סמים בקיצור. שאלה: מה קרה שדווקא אליך פנה תומר לבצע את ההצתה של החנות? תשובה: אנחנו היינו מעשנים יחד גראס ביגלל זה פנה אלי וגם יודע שאני צריך כסף יודע שיש לי את האומץ לעשות את הדברים האלה." (מוצג 5ח למוצגי המדינה). עוד באותו היום, עשה תמם שחזור עם השוטרים של ההצתה, ובמהלך השחזור מסר תמם לשוטרים את הפתק שעליו רשום מספר הטלפון של המערער, שהציע לו לטענתו, לבצע את ההצתה (דו"ח הובלה והצבעה, מוצג 5כד למוצגי המדינה וכן מזכר מיום 9.11.00 מוצג 5כה למוצגי המדינה). כן, פעלה המשטרה באותו היום לקבל את פרטי המנוי ואת פלט השיחות הנכנסות והיוצאות ממספר הטלפון שהיה כתוב בפתק שנמצא בביתו של תמם (מוצג 5כט למוצגי המדינה) ביום 13.11.00 עוכב המערער בחשד להצתה וקשירת קשר לבצע פשע והפלאפון האישי שלו נתפס על-ידי המשטרה. בדו"ח פעולה, תפיסה וסימון צויין, בין היתר, כי "ברצוני לציין כי במשרד הנ"ל [המערער- ק.ו.] אמר לנו "כי הוא ציפה שאנחנו נבוא אליו בקשר לשריפה". (מוצג 5לב למוצגי המדינה). כמו כן, בדו"ח קצין ממונה/קצין משטרה בו הוחלט על מעצרו של המערער, צויין כי המערער אמר כי הוא שומר על זכות השתיקה (מוצג 5לג למוצגי המדינה) בחקירתו הכחיש המערער כל קשר לאירוע ההצתה: "שאלה: אני מודיע לך שבתיק החקירה עדותו של המצית אשר קושר אותך לביצוע הפשע באופן ישיר מהי תגובתך תשובה: אין תגובה. שאלה: מדוע אין לך תגובה? תשובה: כי אין לי יד בדבר... שאלה: מה הקשר שלך ליוסי תמם תשובה: מכיר אותו בתור קליינט של החנות ושום דבר מעבר לכך... שאלה: האם מעבר לזה שהוא קליינט יש לך קשר אישי איתו תשובה: לא שאלה: מה מספר הפלאפון של יוסי תמם תשובה: אין לי מושג. שאלה: יוסי תמם בעדותו מציין כי שילמת לו כסף בתמורה להצתה של החנות ברחוב הרצל מהי תגובתך תשובה: לא היו דברים מעולם. שאלה: אם כך תסביר לי מדוע יוסי תמם בעדותו במשטרה מספר גרסה זו? תשובה: אין לי מושג שאלה: האם אתה מסוכסך עם יוסי תמם תשובה: לא... שאלה: האם אתה מוכן לעימות איתו תשובה: כן שאלה: האם אתה מוכן לפוליגרף תשובה: כן. " (מוצג 5ט למוצגי המדינה). למחרת, ביום 14.11.00 נחקר המערער שוב כחשוד בשידול לביצוע הצתה ובקשירת קשר לביצוע פשע, ושוב הכחיש המערער כל קשר לאירוע (מוצג 5י למוצגי המדינה). כמו כן, באותו היום נחקר שוב תמם. בחקירתו, חזר תמם על הודאתו בהצתה וכן חזר ואמר כי תומר הוא ששילם את הכסף בתמורה להצתה וכן הביא לו את הבקבוקים המלאים בדלק (מוצג 5יא למוצגי המדינה). בחקירה נוספת שנערכה לתמם באותו היום נשאל תמם האם הוא מוכן לערוך עימות עם המערער ובתשובה לשאלה זו נכתב על-ידי החוקרים כי: "החשוד מגלה סימני עצבנות ולא ניתן להמשיך לחקרו כנראה בגין מצבו הנפשי" (מוצג 5יב למוצגי המדינה). כמו כן, צויין במזכר שערך השוטר אליאב לוי כי לאחר ששאל את תמם האם הוא מוכן לעימות עם המערער, התחיל תמם לצעוק ולומר "אתם עושים אותי מלשן אתם רוצים שירצחו אותי הבטחתם לי שלא תגידו לו שאני הפללתי אותו ובגלל זה רציתי להתאבד וכן אמר כי הוא לא מוכן לעימות בגלל שהוא פוחד מאוד" (מוצג 5לט למוצגי המדינה). בנוסף, נחקר ביום 14.11.00 גיא נעים אחיו של גבי נעים שעבד עם המערער בפיצוצייה, על-כך שהזהיר את המערער, בצעקות מחוץ לתחנת המשטרה, שלא ידבר. בחקירתו הכחיש גיא נעים כי אמר דברים אלה למערער. בדו"ח הפעולה שערך השוטר סומך ראובן מיום 14.11.00 ציין השוטר כי שמע את גיא מזהיר את המערער שלא ידבר: "...לפתע גיא צעק תומר מיכאל אמר לי להגיד לך להיזהר לדבר מאחר והתיק מוכר לי כרכז העומד מאחורי המידע של ההצתה ידעתי מיד כי מדובר במיכאל מרציאנו..." (מוצג 5לח למוצגי המדינה). באותו היום, 14.11.00 התנהל דיון בפני כבוד השופטת חנה שניצר זאגא, בבית משפט השלום בנתניה, בבקשה להארכת מעצרו של המערער ב-5 ימים. המשטרה הציגה בפני בית המשפט רשימת פעולות חקירה לביצוע, בה צויין כי בכוונת המשטרה לערוך עימות בין המערער לבין תמם, בכוונתם לעצור ולחקור את מרציאנו הבעלים של החנות בה עבד המערער, בכוונתם לערוך עימות בין מרציאנו לבין תמם, כי הם ממתינים לקבלת פלטי שיחות הפלאפון של המערער שמכחיש כי שוחח עם תמם ביום ההצתה, וכן בכוונתם לבדוק בתחנות הדלק הסמוכות האם מולאו בקבוקים בדלק בסמוך למועד אירוע ההצתה. (מוצג 5 לד למוצגי המדינה). בית המשפט הורה על הארכת מעצרו של המערער ביומיים בלבד (פרוטוקול דיון מיום 14.11.00 מ 10377/00, מוצג 5לו למוצגי המדינה). ביום 15.11.00 ביצעה המשטרה בדיקה בשתי תחנות דלק ושאלה האם זכור לבעל התחנה או עובדיו אדם שביקש למלא בקבוקי שתייה בדלק, אך חקירה זו לא העלתה דבר (מוצג 5מו למוצגי המדינה). ביום 16.11.00 הוגש כתב אישום כנגד המערער ועורכת הדין של המערער הסכימה כי קיימת תשתית לכאורית לצורך הארכת מעצרו של המערער (מוצגים 6א, 7א למוצגי המדינה). ביום 13.1.02 מעיד תמם במשפטו של המערער. בתחילת עדותו עומד תמם מאחורי דבריו בחקירותיו במשטרה, אך לבסוף הודה בחקריתו הנגדית, כי המערער לא שלח אותו להצית את החנות והפליל אותו בלחץ החקירה: "בואי אני אתחיל ככה, זה לא תומר ששלח אותי. אני בתחנת המשטרה שיקרתי. זה היה מישהו אחר שאני לא יכול להגיד את שמו, כי אני מפחד על החיים שלי. במשטרה לחצו עלי, הייתי בקריז של חומר, לא יכולתי לעמוד בחקירות, הם שכנעו אותי והכניסו לי לראש שהם רוצים לתפוס את בעל הבית של החנות, ואמרתי שאני לא צריך להזכיר את השם, אבל אזכיר את שם של אחד שעובד שם שדרכו יוכלו להגיע לבעל הבית, ואז זרקתי את השם של תומר. ש. אנחנו מעריכים שאתה מחליט לספר את האמת. היה לך קל לומר שזה תומר כי הוא היחיד שלא עבריין שם וללא עבר פלילי. ת. היה לי קל להגיד את זה, ובגלל זה הסיבה העיקרית שניסיתי להתאבד, כי הבנתי שהפללתי בן אדם חף משפע. ש. למעשה מה שסיפרת היום ומה שסיפרת לחוקרים בחקירה זה לא נכון, ומה שנכון זה מה שדיברת עם העצור כנפו בשיחה בתא. ת. כן." (עמוד 42 לפרוטוקול מיום 13.1.02, מוצג 8ו למוצגי המדינה). לאור הדברים האלה, חזרה בה המדינה מכתב האישום וכבוד השופט טימן הורה על זיכויו של המערער, תוך שקבע כי: "מה שקרה בתיק זה חשוב ולו מן הטעם שעל פי חומר הראיות שהיה בידי התביעה, נראה שלא היה מנוס מהגשת כתב אישום...". לסיכום האמור לעיל, לאחר שתמם הפליל את המערער וחזר על גרסתו המפלילה מספר פעמים (בדבריו למדובב, חקירתו ביום 9.11.00 וביום 14.11.00, בשחזור שערך וכן במפגש המקרי שהתקיים בין המערער לתמם בתחנת המשטרה- מוצג 5מא למוצגי המדינה), חקרה המשטרה את המערער שהכחיש בחקירותיו כל קשר לאירוע, וכן ציין כי אינו יודע מדוע מסר תמם גרסה מפלילה זו וכי אינו מסוכסך עימו, עם זאת ציין כי חיכה למשטרה. כמו כן, ביקשה המשטרה לערוך עימות בין תמם לבין המערער אך לאור מצבו הנפשי של תמם ופחדו מהעימות, עימות זה לא נערך בסופו של דבר. המשטרה ערכה שיחזור של אירוע ההצתה על-ידי תמם, במהלכו הוביל תמם את החוקרים לביתו והציג בפניהם את הפתק עליו היה רשום מספר הפלאפון של המערער. המשטרה הוציאה פלט שיחות יוצאות ונכנסות מהפלאפון של המערער ומצאה כי נערכה ביום אירוע ההצתה, בשעה 04:24:06 שיחה לפלאפון הנייד של המערער. כן בדקה המשטרה בתחנות דלק הסמוכות לפיצוצייה שהוצתה, האם זכור להם אדם שביקש למלא בקבוקי שתייה בדלק, אך בדיקה זו לא העלתה דבר. בסופו של יום, על-סמך גרסתו המפלילה של תמם וחיזוקה בראיות נסיבתיות - הפתק עם מספר הטלפון של המערער שנמצא בביתו של תמם, דבריו של המערער בעת מעצרו, ה"אזהרה" שלא ידבר, ותיעוד של שיחת טלפון שנערכה ביום אירוע ההצתה לפלאפון הנייד של המערער, החליטה המשטרה על סיום החקירה והעבירה את התיק לפרקליטות, שתבחן את הראיות ומשקלן והאם יש די ראיות להגשת כתב אישום. פעולות החקירה שלא בוצעו על-ידי המשטרה אינם עולים כדי הרשלנות הנדרשת בפסיקה בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המשטרה נמנעה מלבצע מספר פעולות חקירה שנועדו לשלול או לאמת את גרסתו של תמם. כך, סבר בית משפט קמא כי המשטרה התעלמה מהסתירה לכאורה בגרסאותיו של תמם, שכן תמם ציין בפני המדובב כי עבריין כבד הזמין את ההצתה (למערער אין עבר פלילי) ובחקירתו "הצביע" על המערער כמי ששלח אותו לבצע את ההצתה. כך גם, המשטרה לא חקרה את נסיבות כתיבת הפתק עם מספר הפלאפון של המערער שנמצא בביתו של תמם ולא ביקשה את התייחסותו של המערער לפתק זה. בנוסף, המשטרה לא פעלה לאיתור הטלפון הציבורי ממנו טען תמם שהתקשר למערער ביום האירוע, וכן לא הוציאה פלט שיחות של הטלפון הציבורי. כן המשטרה לא חקרה את המערער באשר לאליבי שלו והמשטרה לא עצרה וחקרה את מרציאנו. באשר לכל פעולות החקירה הנ"ל שלא בוצעו, קבע בית משפט קמא כי רק שניים מתוכם עולים כדי הרשלנות הנדרשת הסוטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת: אי התייחסות חשדנית לגרסאותיו הסותרות של תמם ואי בדיקת הטלפון הציבורי. לגבי שאר פעולות החקירה שלא בוצעו קבע בית משפט קמא כי הם אינם מצביעים על סטייה מרמת הזהירות הנדרשת. ובלשונו של בית משפט קמא: "אבהיר כי עצם הנורמטיביות, היחסית, של תומר, אי בדיקת כיווני חקירה נוספים [מעבר למה שפורט לעיל], אי פנייה לתומר באשר לאליבי שלו, אי חקירת מרציאנו ויתר טענות תומר אינם מצביעים לטעמי על סטייה מרמת זהירות נדרשת. אכן אין חקירה מושלמת ולא ניתן לצפות בדיעבד לחקירה כזו, בפרט נוכח סד הזמנים והלחצים בהם נתונים החוקרים." לאחר שבחנתי את גרסאותיו של תמם הן בפני המדובב והן בחקירתו במשטרה, השתכנעתי כי גרסאותיו של תמם לא היו סותרות לכאורה, ומשכך, הסתמכותה של המשטרה על גרסתו המפלילה של תמם (אין המדובר בהסתמכות עיוורת, שכן בוצעו מספר פעולות חקירה לאימות גרסה זו, כפי שפורט ועוד יפורט להלן) הייתה סבירה בנסיבות העניין, והיא אינה בבחינת "הינעלות" כפי שקבע בית משפט קמא. אין בידי לקבל את פרשנותו של בית משפט קמא לפיה תחילה, טען תמם בפני המדובב כי עבריין כבד הוא שהציע לו לבצע את ההצתה, ואילו מאוחר יותר בחקירתו, הפליל את המערער למרות שהוא לא בבחינת "עבריין כבד". כפי שפורט לעיל, ציין תמם בפני המדובב כי ישנו "בן אדם גדול" שהוא יודע שהוא זה ששלח אותו לבצע את ההצתה למרות שמישהו אחר פנה אליו. גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסתו של תמם בחקירתו במשטרה לפיה בעל הפיצוצייה- "מצחיק" - מיכאל מרציאנו, שנחשד על-ידי המשטרה כמזמין ההצתה של הפיצוצייה המתחרה ויש לו עבר פלילי, פנה לאחד העובדים שלו שיבצע את ההצתה, ואותו עובד- המערער, הוא שפנה אליו והציע לו לבצע את ההצתה. מפאת חשיבות הדברים, אביא בשנית את דבריו של תמם למדובב בתא המעצר: "הם רוצים לתפוס את הבן אדם... יש לו תנאי של שש שנים... אתה מבין שאם אני פותח עליו, רק התנאי, מפעילים לו את התנאי שש שנים... דובר: אתה מכיר אותו?... דובר: אמרתי להם ככה, ככה... לא מכיר אותו. לא הוא שלח אותי. זה בא ע"י מישהו, אתה מבין? אבל אני יודע שהוא שלח אותי. יעני, הוא יודע שאני עשיתי את זה, אתה מבין? זה הקטע, הוא לא מכיר אותי טוב. הבן אדם הזה לא מכיר אותי טוב." (תמליל מיום 9.11.00, עמודים 47- 58, מוצג 5 יד למוצגי המדינה) וכן את דבריו של תמם בחקירתו, מאוחר יותר: "שאלה: מי פנה אליך והציע לך כסף תמורת הצתת החנות מתוק בפה... תשובה: תומר הוא עובד בחנות מצחיק הוא גר בויצמן אני חושב בנתניה ויש לי את המספר פלאפון שלו בבית שלי תומר אמר לי פנה אלי בעל הבית מיכאל מרציאנו לעשות את ההצתה..." (מוצג 5ח למוצגי המדינה). הנה כי כן, בניגוד לפרשנותו של בית משפט קמא את דבריו של תמם בפני המדובב, אני סבור כי דבריו של תמם לגבי "עבריין כבד" התייחסו ל"מזמין" ההצתה (על-פי חשדו של תמם וכן של המשטרה- מרציאנו) ולא "למתווך", ולכן אין המדובר בגרסאות סותרות. בהתאם לכך, אין בידי לקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה "החוקרים התעלמו ממידע שנמסר בנסיבות אמינות על ידי אותו מקור ואפילו קודם לגרסה המפלילה", כאשר עולה לכאורה, כי השוטרים חשדו במעורבות נעים ומרציאנו עוד קודם לשיחותיו של תמם עם המדובב. כפי שפורט לעיל, לאחר מתן גרסתו המפלילה של תמם את המערער, המשטרה המשיכה במספר פעולות חקירה וביקשה לאמת גירסה זו באמצעות מספר פעולות חקירה. ראשית, ערכה המשטרה שחזור עם תמם של האירוע, במהלכו הפנה תמם את השוטרים לביתו והציג בפניהם את הפתק עליו היה רשום מספר הפלאפון של המערער. שנית, המשטרה חקרה את המערער והציגה בפניו את גרסתו של תמם שקושרת אותו לאירוע ההצתה, חקרה את המערער בנוגע לטיב הקשר בינו לבין תמם, האם הם מסוכסכים, וכן שאלה את המערער האם תמם התקשר אליו בעבר לפלאפון שלו והוא הכחיש, ועוד שאלות הנוגעות לגרסה שמסר תמם. שלישית, הוציאה המשטרה פלט שיחות יוצאות ונכנסות מהפלאפון של המערער, שהעידו על-כך שבסביבות 4 לפנות בוקר ביום ההצתה הייתה שיחת טלפון למערער. רביעית, המשטרה בדקה במספר תחנות דלק האם מולאו אצלם בקבוקי שתייה בדלק. פעולות החקירה הנ"ל, העלו בידי המשטרה מספר ראיות נסיבתיות נוספות שאימתו וחיזקו את גרסתו המפלילה של תמם וקשרו, לכאורה, את המערער לאירוע ההצתה, ואלו הם: קיומו, לכאורה, של קשר חברי בין המערער לבין תמם, על-אף שהמערער הכחיש קשר זה, שכן בחקירתו הראשונה (8.11.00), ציין תמם כי הוא חבר של תומר מהפיצוצייה, כאשר בשלב זה תמם טרם הודה בביצוע ההצתה וטרם הפליל את המערער (מוצג 5ז למוצגי המדינה), ואילו המערער הכחיש בחקירתו כי הוא חבר של תמם. כך גם, הפתק שנמצא בביתו של תמם שעליו רשום מספר הפלאפון של המערער, על-אף שהמערער הכחיש כאמור, כל קשר עם המערער למעט קניית סיגריות בפיצוצייה. עדות לשיחת טלפון שבוצעה למכשיר הפלאפון של המערער, ביום האירוע, בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, בהתאם לגרסתו של תמם. כמו כן, עדות של שוטר שציין כי בעת ששהה המערער במעצר הוא הוזהר על-ידי גיא נעים אחיו של גבי נעים שעבד עם המערער בפיצוצייה שלא ידבר (מוצג 5לח למוצגי המדינה). וכן דבריו של המערער לשוטרים שבאו לעכבו בחשד להצתה וקשירת קשר לביצוע פשע, לפיהם ציפה לכך שיבואו אליו בקשר לשריפה (מוצג 5לב למוצגי המדינה), כל זאת בזמן שלכאורה, עלה מהראיות שהייתה קיימת יריבות בין שתי הפיצוציות וכן שלכאורה, לא היה לתמם כל אינטרס בהפללת המערער, ובמיוחד לאחר שהוא עצמו הודה בביצוע ההצתה. פעולות החקירה הנוספות הנ"ל שביצעה המשטרה, מלמדות כי החוקרים לא "ננעלו" על גרסתו המפלילה של תמם ולא ניהלו את חקירתם עם "עין אחת מכוסה", כפי שקבע בית משפט קמא, אלא בחנו את גרסתו של תמם וניסו לאמת אותה בראיות חיצוניות ונסיבתיות, כאשר פעולות חקירה אלה, הביאו לגילוי ממצאים שחיזקו את הגרסה המפלילה ואימתו אותה. בהתאם לכך אני סבור כי החלטתה של המשטרה להסתפק בראיות אלה שנאספו ולהעביר את התיק לבחינת הפרקליטות לצורך הגשת כתב אישום כנגד המערער, היתה החלטה סבירה בנסיבות העניין, שכן נראה היה, באותה עת, כי די בראיות שנאספו כדי לבסס את אשמתו של המערער. זאת כאשר בחינת ההתנהגות נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירועים על-פי המידע שמצוי היה באותה עת ולא "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (כפי שנקבע בפס"ד אליקשוולי). יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט לוי בע"פ 8670/07 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.08), מהם ניתן ללמוד כי המשטרה אינה מחוייבת לפעול להשגת כל הראיות ואף לא הראיות הטובות ביותר, והיא רשאית להסתפק באיסוף ראיות שיש בהן די כדי לבסס אשם: "נותר אפוא לדון בטענותיהם של המערערים באשר למחדלי חקירה. מסכים אני כי טוב היו עושים החוקרים אם היו מאתרים את נהג המונית שפינה את המתלוננת לבית-החולים, והיו מבצעים שחזור של האירוע בקומת הגלריה של הקיוסק. אולם, לא מצאתי כי יש במחדלים אלה כדי לשנות את התמונה בכללותה... כבר נקבע בעבר שאין המשיבה [המדינה- ק.ו.] מחויבת להשיג את כל הראיות, ואף לא את הראיות הטובות ביותר. הבחינה מתרכזת בבדיקת החומר שהוגש ואם די בו כדי לבסס את ההרשעה במידה הנדרשת בפלילים [הדגשה שלי- ק.ו.]." הוכחה נוספת על-פי בית משפט קמא ל"הינעלות" המשטרה והימנעותה מליקוט ראיות חיוניות וזמינות, היא העובדה שחוקרי המשטרה לא פעלו לאיתור הטלפון הציבורי ממנו טען תמם שהתקשר למערער ביום ההצתה וכפועל יוצא מכך, לא פעלו להוצאת פלט שיחות מטלפון ציבורי זה. אכן, ראוי היה שפעולת חקירה זו תתבצע, ומקבל אני את קביעתו של בית משפט קמא כי על-אף ימי המעצר הקצובים, היה מספיק זמן לבצע בדיקה זו. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את פרשנותו של בית משפט קמא לפיה "הינעלות" החוקרים היא שמנעה את הבדיקה הנ"ל. כפי שפורט לעיל, חוקרי המשטרה ביצעו מספר פעולות חקירה לא מבוטלות לאימות גרסתו המפלילה של תמם, ואכן פעולות חקירה אלה העלו ממצאים התומכים ומחזקים את הגרסה. אי בדיקת הטלפון הציבורי היא לכל היותר, טעות בשיקול הדעת, אך טעות זו אינה עולה כדי רשלנות ובוודאי לא רשלנות רבתי, בהתחשב בנסיבות הנ"ל ובפעולות החקירה הנוספות שבוצעו. כך גם, אני סבור כי החלטת המשטרה שלא לזמן לחקירה את מרציאנו לצורך חקירתו ועריכת עימות בינו לבין תמם, הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין, כפי שהסביר השוטר לוי אליאב בעדותו בהליך הפלילי שהתנהל כנגד המערער: "ש. כשאתה באת לבית המשפט וביקשת 5 ימים לחקור את מרציאנו, ואח"כ אתה לא עושה שום דבר עם החקירה. ת. אנחנו התמקדנו בעצור שהיה אצלנו. אנחנו מוגבלים בזמן, קיבלנו בס"ה 48 שעות ולא 5 ימים, והתמקדנו בחשוד (הכוונה כנראה לחשדות, אך זה מה שכתוב- ק.ו.) הקושרות את החשוד שבידנו על מנת להגיש כתב אישום. אלמלא ביומיים אלה היינו מתפצלים, לא היינו מגיעים לראיות וסביר להניח שהעצור היה משתחרר ולא היה כתב אישום לא לו, ולא למרציאנו. כשאנחנו מוגבלים זה בא במחיר כזה..." (פרוטוקול מיום 13.1.02 עמוד 11 שורות 6-11, מוצג 8ו למוצגי המדינה). בהקשר לאמור כאן, אוסיף כי אין בידי לקבל את פרשנות בית משפט קמא לפיה העובדה שתמם סירב לעימות עם המערער, הייתה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל השוטרים באשר לאמינות גרסתו, שכן, תמם פחד מהעימות וככל הנראה, פחדו של תמם מהעימות נבע מחשש להצטייר "בחוץ" כמלשן, כפי שאמר למדובב בתא המעצר וכן לשוטר שהציע את העימות, ולאו דווקא חשש מהמערער עצמו. בהתאם לכך, אני סבור כי המשמעות שניתנה על-ידי המשטרה לסירוב זה היא סבירה, ופרשנותו של בית משפט קמא היא בבחינת חכמה לאחר מעשה. אכן, ניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספות, ניתן היה לערוך עימותים נוספים, ניתן היה לחקור חשודים נוספים, וניתן היה לשאול שאלות נוספות כאלה ואחרות את תמם ואת המערער. יחד עם זאת, אני סבור כי אי ביצוע הפעולות הנ"ל אינו עולה כדי הרשלנות הנדרשת בפסיקה ובוודאי לא מדובר בהינעלות ובמגמתיות, כפי שקבע בית משפט קמא, כאשר חקירת המשטרה מוגבלת גם באמצעים ובזמן. כאמור, סטנדרט הזהירות שנקבע, אינו דורש מהמשטרה לאמת כל פרט ופרט בגרסה כזו או אחרת שניתנה במהלך החקירה, וכן אינו דורש מהמשטרה להפנות את "זרקור" החקירה לכל עבר ולמצות כל כיוון חקירה אפשרי וכן "לרדוף" אחר כל ראיה פוטנציאלית, שכן דרישה זו היא בלתי סבירה, בלתי אפשרית בהתחשב באמצעים ובזמן המוגבלים שבידי הרשות החוקרת, ואף עלולה להוביל בסופו של יום לסיכול תפקידה של המשטרה- תפיסת עבריינים והעמדתם לדין. בענייננו, על נסיבותיו הספציפיות, אני סבור כי אופן ניהול החקירה, לא מצביע על "הינעלות" או רצון להפליל תוך התעלמות מראיות מזכות. חקירת המשטרה התנהלה בסבירות וב"ראש פתוח", ולא תוך סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, שכן לא התעוררו סימני שאלה של ממש בגרסתו המפלילה של תמם, שחזר על גרסתו במספר נסיבות, ללא סתירות מהותיות וללא שהיה לו מניע כלשהו להפליל את המערער, כאשר גרסתו והחשד במעורבתו של המערער קיבלו חיזוק בראיות נסיבותיות נוספות, כפי שפורט לעיל. כאן המקום לציין כי העובדה שגם הפרקליטות מצאה את גירסתו של תמם אמינה (כפי שעולה מתשובותיה של השופטת הדסה נאור, שהייתה בעת הרלוונטית מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות, מוצג 3ג למוצגי המדינה), מחזקת את המסקנה כי הסתמכות המשטרה על עדותו של תמם לגבי מעורבותו של המערער (כאשר נעשו פעולות לאישוש גרסה מפלילה זו) הייתה סבירה בנסיבות העניין ולא נבעה מ"הינעלות" ורצון להפליל חלילה. כמו כן, יצויין כי כאשר הפרקליטות שוקלת האם יש מקום להגיש כתב אישום על-פי הראיות שנאספו על-ידי המשטרה, בוחנת הפרקליטות לא רק את הראיות שהונחו בפניה בפועל, אלא גם את הראיות הפוטנציאליות, שהיה מקום לכאורה לאספן - אך הן נעדרות מתיק החקירה, ומשמעותן. בענייננו, העובדה שהפרקליטות החליטה כי יש מקום להגשת כתב האישום ולא ביקשה השלמת חקירה, מלמדת כי התביעה לא סברה שישנם חסרים חקירתיים, ויש גם בכך כדי לחזק את המסקנה שהחקירת המשטרה וניהולה היו סבירים בנסיבות העניין. לפני סיום, אוסיף כי העובדה שעם הגשת כתב האישום כנגד המערער, הסכימה הסניגורית של המערער כי קיימת תשתית לכאורית לצורך הארכת מעצרו (מוצג 6א למוצגי המדינה), מחזקת אף היא את המסקנה לפיה ב"זמן אמת", בטרם חזר בו תמם מגרסתו, נראה היה כי נאספו די ראיות הקושרות את המערער לביצוע העבירה, שאם לא כן חזקה על הסניגורית שהייתה טוענת כנגד טיב הראיות וכן הייתה טוענת כי הן נאספו ברשלנות ובמגמתיות. עוד אוסיף, כי על רקע האמור לעיל, ובניגוד לפרשנותו של בית משפט קמא, מפרש אני את דבריו של כבוד השופט טימן, שדן בהליך הפלילי שהתנהל כנגד המערער, נחשף לחומר הראיות ואף שמע את עדותו של תמם, לפיהם בנסיבות המקרה "נראה שלא היה מנוס מהגשת כתב אישום", כמחזקים את קביעתי זו. דהיינו, שב"זמן אמת", בטרם חזר בו תמם מגרסתו נכון היה להגיש כתב אישום, ומכאן שהחקירה המשטרתית התנהלה בסבירות. עלינו לזכור, כי רק לאחר שחזר בו תמם מגרסתו במשטרה, במהלך עדותו בבית המשפט איבדו הראיות הנסיבתיות מכוחן ולמעשה "קרסה" התשתית הראייתית שנאספה על-ידי המשטרה, אך בזמן אמת בהתחשב בגרסתו הקוהרנטית של תמם כאמור, שלא הדליקה "נורות אדומות", ובראיות הנסיבתיות שתמכו בגירסה זו, אני סבור כי שיקול הדעת של המשטרה לסיים את החקירה ולהעביר את התיק לפרקליטות לשקילת הגשת כתב אישום כנגד המערער, היה סביר, בהתחשב בחומר הראיות שנאסף, דיותו ומגבלת הזמן בה הייתה מצויה המשטרה. קביעה אחרת, הנותנת משמעות לחסרים החקירתיים לכאורה, עליהם הצביע המערער בבית משפט קמא, היא בבחינת חכמה לאחר מעשה, כאשר יש להימנע מלהעריך את פעולות החקירה על-פי מבחן התוצאה. בנסיבות אלה, אני סבור כי לא ניתן לומר כי אי ביצוע פעולות חקירה עליהם הצביע המערער מהוות חריגה משיקול הדעת המשטרתי הסביר, שיש בהן כדי להקים אחריות בנזיקין, וזאת לאור פעולות החקירה שבוצעו על-ידי המשטרה וממכלול הראיות שנאספו במהלך חקירה זו. לאור האמור לעיל, אני סבור כי חקירת מעורבותו של המערער באירוע ההצתה, גם אם לא הייתה מושלמת, הרי הייתה סבירה בנסיבות העניין, ולא ניתן לקבוע שהמשטרה ניהלה את חקירתה בצורה מגמתית תוך הינעלות והימנעות מניסיון לאמת או לשלול את הגירסה המפלילה, ולא מדובר כאן ברשלנות רבתי או סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת. יש להדגיש כי אין באמור כדי לשנות מההלכות המשפטיות והנורמות הנדרשות מהמשטרה בחקירתה ולהשליך מכאן על מקרים אחרים, אלא עסקינן אך ורק ביישום ההלכות והנורמות הנ"ל לאור העובדות והנסיבות הספציפיות של המקרה שבפנינו, המביאות לטעמי, לתוצאה שונה מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. בהתאם לכך אני סבור כי דין הערעור שהגישה המדינה להתקבל. משהתקבל ערעור המדינה ונקבע כי המדינה אינה אחראית לנזקיו הנטענים של המערער, הרי שדין ערעורו לעניין גובה הפיצוי שנפסק לו על-ידי בית משפט קמא להידחות. המלצה בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שבסופו של יום חזרה בה המדינה מכתב האישום והמערער זוכה מכל אשמה, ובהתחשב בזמן הלא מבוטל שנשללה והוגבלה חירותו של המערער, ובכך שהפיצוי למערער כבר שולם על-ידי המדינה, אציע למדינה, לפנים משורת הדין, שלא לעמוד על השבת הכספים מהמערער, כפי שגם המלצנו בפניה במהלך הדיון בערעור, המלצה שהתקבלה על-ידה. מצופה מהמדינה כי, כשם שהסכימה להמלצה זו בדיון בפנינו, תסכים לכך גם כעת, למרות שערעור המערערים נדחה. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לקבל את ערעור המדינה (ע"א 31933-01-10) ולדחות את ערעור המערערים (ע"א 24482-01-10). בהתחשב בנסיבות המיוחדות, אין צו להוצאות. הפיקדון הכספי שהפקידו המערערים יוחזר למערערים באמצעות בא-כוחם. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף של חברי השופט ד"ר ורדי. חברי ניתח אחת אחת את הראיות שעמדו בפני חוקרי המשטרה ובהתאם הסיק את אשר אכן מתחייב מחומר זה. בית משפט קמא, ניתח את הגישות השונות, בכל הקשור למסגרת הנורמטיבית, דהיינו באלו מקרים יש מקום לחייב את רשויות התביעה ובכלל זאת את המשטרה, בפיצוי חשוד או נאשם, שזוכה בסופו של יום. בכל הקשור למסקנותיה מהפן הנורמטיבי, גם אני סבור שאין מקום להתערב. אולם, השאלה הינה בדבר יישום אותה מסגרת נורמטיבית כפי שהתוותה על ידי בית משפט קמא. ביישום זה, דומה כי אכן נפלה שגגה בניתוח חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא וזאת בהבנת דבריו של תמם. כפי שציין חברי, וכפי שעמדנו בשעת הדיון, תמם לא טען כי המערער הוא אותו העבריין שיזם את ההצתה, אלא כי המערער שימש כשלוח של אותו עבריין "כבד". משכך, לא היה מקום, באותו שלב, להטיל ספק נוכח דבריו של תמם אודות אותו עבריין וכאילו המערער אינו מתאים לתיאור זה. שגגה זאת היוותה את הבסיס המרכזי לקביעות בית משפט קמא, ומעת שמסתבר כי לא כך פני הדברים, אין מקום לקבל את היישום העובדתי כפי שקבע בית המשפט. לכך יש להוסיף, כי לא הייתי רואה בנושא המחדל הנטען בדבר איתור הטלפון הציבורי כמחדל מהותי בחקירה. מעת שהוברר כי פתק עם מספר הטלפון של המערער מצוי בידי המערער ומעת שהתברר כי אכן מאן דהוא התקשר אל המערער במועדים הרלוונטיים, לפנות בוקר, ניתן היה לראות באמור ראיה נסיבתית. יתר על כן, המערער לא נתן הסבר ראוי, אף לאחר שחומר הראיות הובא לידיעת המערער ובאת כוחו, לנושא הפתק ומשמעותו. לכל האמור יש להוסיף, כי חקירת המשטרה עדיין לא היוותה סוף פסוק בבחינת חומר הראיות, מעת שהפרקליטות נדרשה לבחינת חומר החקירה והאם אכן מקים הוא תשתית ראויה להגשת כתב האישום. בנושא זה אמר כב' השופט טימן דברו. יתר על כן לא שמענו כי המערער או באת כוחו פנו למשטרה או לפרקליטות בדרישה להשלמת חקירה ומנגד אישרה באת כוחו של המערער שאכן קיימות ראיות לכאורה, וללא ניסיון להטלת ספק בדבר עוצמתו של חומר הראיות, הגם שכבר באותו מועד, אם אכן מדובר במחדלים כה חמורים ניתן היה להידרש לכך. הנה כי כן, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, לא היה מקום לחייב את המשיבה, בפיצויי המערערים. עם זאת, מצטרף אני גם להמלצתו של חברי, כי המשיבה לא תעמוד על השבת אשר שולם. אב"ד השופטת ד"ר ד' אבניאלי: אני מסכימה ומצטרפת לפסק דינו מאיר העיניים של חברי ד"ר קובי ורדי ולמסקנה אליה הגיע. נקודת המוצא של דיני הנזיקין היא, כי מקום שבו בוצעה עוולה יש אחריות (ס' 3 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח - 1968). חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, קובע בסעיף 2, כי דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד, למעט סייגים מסוימים הקבועים בחוק. דינה של המדינה, איפוא, כדין כל מעוול, כפי שנאמר בע"א עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770 "הכל שווים בפני החוק, וגם הרשות השלטונית הפועלת על פי סמכות סטטוטורית חייבת לקחת בחשבון, כי בפעולתה השלטונית הרשלנית תזיק לזולתה". תיקון מס' 10 לפקודת הנזיקין, שנכנס לתוקפו בשנת 2006, מקנה לעובד ציבור חסינות מפני תביעת נזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו. לפני התיקון עובד הציבור נהנה מהגנה, בכל תובענה שאינה על רשלנות, כאשר המעשה שעשה היה בתחום סמכותו כדין, והרשות השלטונית היתה אחראית למעשיו באחריות שילוחית או ישירה, לפי נסיבות המקרה (סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין בנוסחו הקודם). בעקבות התיקון שונה גם נוסחו של סעיף 7(א) לפקודה, והוא קובע כיום כי: (א) "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין. הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". בעקבות התיקון האמור, עובד הציבור חסין כיום מפני תביעה, אך ניתן לתבוע תחתיו את המדינה או את הרשות הציבורית, בתנאים כמפורט בתיקון עצמו. העובד נהנה מן החסינות, אך לא המדינה או הרשות מעבידתו, ואם תימצא זו אחראית, ניתן יהיה לחייבה בפיצוי. לפיכך, לו היה נמצא פגם בעבודת השוטרים, ניתן היה לחייב את המדינה בפיצוי על הנזקים שנגרמו בשל עבודתם הלקויה. כפי שהראה חברי השופט ד"ר ורדי, ניתוח חומר הראיות מעלה, כי חקירת המשטרה התנהלה בסבירות וב"ראש פתוח", כאשר החשד לגבי מעורבותו של המערער קיבל חיזוק בראיות נסיבתיות נוספות, ולכן לא היה מקום לחייב את המשיבה בפיצוי המערערים. הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.משטרהפיצויים