פיצוי ממס רכוש בגין הצתת מבנה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי ממס רכוש בגין הצתת מבנה: זהו ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, שניתנה ביום .9.5.96החלטתה של ועדת הערר נסובה על הפיצוי שיש לשלם למערערים עקב נזק בשל הצתת המבנה נשוא הערעור, הנמצא באבו-טור או סמוך לו בירושלים. נטען שהשריפה בוצעה ע"י גורמים עוינים ובנסיבות אלו חייב המשיב לפצות את המערערים על נזקיהם. תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה עקיף) תשל"ג-1973, מכנות את הנזק בר הפצוי כ"נזק ממשי", ובתקנה 1הן מגדירות נזק זה כ"הפרש בין שווי הנכס לפני שניזוק לבין שווי הנכס מיד לאחר שניזוק, או כל הוצאות שיקום הנזק - לפי הנמוך מבין שניהם, בתוספת הוצאות להקטנת הנזק...". עמדתו של המשיב היתה שהמערערים אינם זכאים לפיצוי משום שהם לא סבלו "נזק ממשי" כהגדרתו לעיל. על החלטה זו הוגש ע"י המערערים ערעור בפני ועדת הערר וזו פסקה פיצוי בסכום של 000, 30ש"ח, כשהסכום נושא ריבית והצמדה כדין. על החלטה זו מוגש ערעור זה. תקנה 12א' לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה עקיף) תשל"ג- 1973קובעת שניתן לערער על החלטת ועדת ערר בבעיה משפטית בלבד. המערערים טוענים שערעורם מצוי בתחום צר זה, משום שהוא אינו מכוון, כפי שהוא נחזה, לתקיפת ממצא או מסקנה עובדתית של הועדה אודות גובה הפיצויים, אלא נגד "הנחתתה" של מסקנה עובדתית, התלושה מהמציאות הראיתית והדיונית כפי שזו היתה בפני הועדה. כבר ראינו ש"הנזק הממשי" הוא הנמוך שבין "הפרש השווי" של הנכס הניזוק בעקבות הפגיעה לעומת מצבו ערב הפגיעה, לבין הוצאות שיקום הנזק הנובע מהפגיעה. המערערים טוענים כי בעקבות החלטת ביניים של הועדה (אליה אתייחס להלן), הוסרה מסדר הדיונים שאלת "הפרש השווי", וכל שהועדה היתה צריכה להחליט עליו הוא גובה הוצאות השיקום. אליבא דמערערים, הדיונים, לאחר החלטת הביניים, היו מבוססים על הנחה זו, וכך גם הראיות שהביאו הצדדים, ורק בעקבות ראיות שהביא המשיב בסיכומיו, ובמנותק ממציאות ראיתית ודיונית, "הנחיתה" הועדה החלטה המבוססת על "הפרש השווי". כלשון המערערים בהודעת הערעור שלהם (סעיף 6) "לאור העובדה שבדיונים ועד לשלב הסיכומים בכתב... התמקדו הצדדים בשאלת עלות שיקום הבית ולא בהפרש בין שווי הנכס לבין קרו הנזק ולאחריו, ברי כי הסוגיה האחרונה כלל לא הוגדרה ע"י הצדדים כפלוגתא או כשאלה השנויה במחלוקת, העלאת טענות באשר לסוגיה זו בשלב הסיכומים אינה אלא נסיון פסול לשינוי חזית". בעקבות טעון זה הסעד המבוקש ע"י המערערים בערעור זה, הוא "לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לועדת הערר לשם קביעת הנזק הממשי על-פי עלות שיקום הבית...". בישיבת קדם ערעור יום 9.9.96הצעתי לצדדים להחזיר את התיק לועדה כדי שכל צד יוכל להשלים ראיותיו וטענותיו "והכל בשאלה מהו הפיצוי הנמוך מבין שתי חלופות הפצוי שקובע התיק". להצעה זו הסכימו המערערים תוך שהם טוענים "שלא היו בפני הועדה נתונים כדי לקבוע את הפיצוי כפי שהיא קבעה, הנתונים שהובאו בפני הועדה, ושהיא דנה בהם הלכה למעשה, היו במסלול של תיקון הנזק ולא במסלול השוואתי בין עצם הנכס לפני ואחרי". ב"כ המשיב טען שהיו נתונים בפני הועדה מהם יכלה לקבוע מה שקבעה, והוא דחה את הצעת בימ"ש. בנסיבות אלו הוריתי על הגשת סיכומים. בסיכומים הרחיבו המערערים את ערעורם מעבר לזה שהוגש, ואולם אין בדעתי להתייחס להרחבה זו שלא הותרה. עיינתי עיין היטב בתיק הועדה, ובכל הראיות שהובאו בפניה, ונתתי דעתי גם לאספקט הדיוני עליו הוסכם במפורש או במשתמע, ונחה דעתי שדין הערעור להדחות. בערר שהוגש בפני הועדה טענו המערערים וגם ביקשו לקבל רק את "הפרש השווי". בסעיף 8לנימוקי הערר נאמר ש"בעקבות השריפה ירד ערכו על הבית והסכום שבעליו היה יכול לקבל מקונה מרצון אם היה מעונין למכרו מיד לאחר שניזוק נמוך באופן משמעותי מהסכום שהיה מתקבל מקונה מרצון לפני השריפה". ובסעיף 9נאמר "ששווי הנכס מיד לאחר שניזוק נופל באופן משמעותי משוויו לפני שניזוק...". בתצהיר מיום 28.10.93שהוגש ע"י המערערים לועדה, נאמר מפי נותנת התצהיר, אילה רונאל, אדריכלית במקצועה, ששווי הבית לפני השריפה היה 000, 200ש"ח "וזאת בהתחשב במצבו הירוד", בעוד שלאחר השריפה יש ערך רק לקרקע. שווי הקרקע היא 000, 120דולר, והנזק הוא 000, 80דולר (סעיף 8). לפי פשוטו הפורמלי של מקרא, לא יכלו המערערים לטעון לפיצוי המבוסס על עלות שיקום הנזק, משום שטענה זו חורגת מהסעד שהם ביקשו מועדת הערר. אולם, בפועל וכפי שניתן היה לצפות, וכפי שצריך היה להעשות מלכתחילה, הובאו בתצהיר גם נתונים (ראה סעיף 7), על עלות תיקון הנזק. עול הוכחת הנזק מוטל על שכם המערערים, והפיצוי לו הם זכאים הוא כזכור הנמוך מבין שתי החלופות שפורטו לעיל. כדי לעמוד בנטל זה עשו המערערים באמצעות התצהיר הנ"ל של רונאל, את שהיה מוטל עליהם, היינו, הצביעו על גירסתם באשר לגובה הנזק לפי כל אחת משתי החלופות. רק בדרך של השוואה כזו ניתן לקבוע מהו הנמוך שבין השניים, ורק כך עומדים המערערים בנטל הראיה המוטל עליהם. כבר בישיבת הועדה השניה (מיום 28.10.93- הוא יום מתן התצהיר), נחקרה גב' רונאל על תצהירה, וכשנשאלה על דרך חישוב הוצאות שיקום הבית השיבה ש"התחשיב מבוסס על שיפוץ יסודי ובניה מחדש, הסכום 800דולר לממ'ר אינו מבוסס על מצב המבנה לפני השריפה, מדובר בשיפוץ בסטנדרט בניה בינוני גבוה, לא יודעת כמה היה עולה שיפוץ הנכס למצבו הקודם, הערכתי מבוססת על התאמת המבנה למגורים בסטנדרט המקובל למגורים בתקופת השיפוץ הרלוונטי, המדובר בבניה מחדש, עם קונסטרוקציות הולמות, כולל מערכות חשמל חדשות... ". בהמשך היא אמרה שהיא לא הנחתה את המציע "להחזיר המצב לקדמותו אלא לבנות דבר לפי סטנדרט ראוי לעת שיפוץ - (ההדגשות שלי ו.ז.). בשלבים מאוחרים מאד של הדיון בפני הועדה הוגש תצהיר משלים מטעם גב' רונאל, בו היא ניסתה למתן מאד את העובדות ואת המסקנות הנובעות מדבריה אלו. אינני יושב בערעור על מסקנות עובדתיות, ואולם חוששני שמטרתם של המערערים בהגשת "תצהיר סותר" זה אינה יכולה להשיג את יעדה, שכן הדברים של גב' רונאל בחקירה הראשונה ברורים ומוחוורים, ולפיהם התחשיב שהוגש אינו מבוסס על רצון לתקן נזקים אלא על רצון וכוונה להקים מבנה אחר. בשלב מסוים של הדיונים (ישיבת יום 6.1.90) הציעה ב"כ המשיב לפצל את הדיון בפני הועדה, באופן שבתחילה תחליט הועדה "ביחס לטענתו הבסיסית של המשיב... שלפיה סכום הפיצויים במקרה זה הוא אפס, ורק אם עמדתו דאז של המשיב תידחה ע"י הועדה, לקיים דיון באשר לשיעור הפיצויים". ב"כ המערערים ביקש לתקן את ההצעה ובמקום אפס - הציע לנסח זאת "כי העורר אינו זכאי לכל פיצוי מכל טעם שהוא". לתיקון זה הסכימה ב"כ המשיב, ולהסכמה זו ניתן תוקף של צו. בסוף סיכומי המערערים שהוגשו לועדה בשלב א' של הדיון המפוצל, הם ביקשו "לבטל את החלטת המשיב ולדון בטענות העוררים באשר לגובה הפצוי הנתבע". עינינו הרואות, שבניגוד להצגת הדברים ע"י המערערים, כפי שהיא נעשית בערעור זה, הרי שבזמן אמת השאלה שהועמדה לדיון בפני הועדה בשלב א' של הדיון המפוצל היתה אם ראוי לדחות את תביעת המערערים לקבלת פיצוי כלשהו, כבר באותו שלב. אין זה נכון שהשאלה שהועמדה להכרעה בשלב א' של הדיון בפני הועדה היתה אם הוכח או לא הוכח נזק הנובע מ"הפרש שווי" בין מצב הבית לפני השריפה לבין מצבו אחרי השריפה. תניא דמסייע למסקנה זו יש גם בהגדרת הסעד שנתבקש ע"י המערערים בסיכומיהם דאז. הודגש על ידם שלאחר דחית טענת המשיב, יהיה על הועדה להחליט על גובה הנזק באופן כללי, ולא על הנזק המבוסס על שיקום הבית בלבד. אכן כך גם הבינה הועדה את המחלוקות שבין הצדדים, ובהחלטת הביניים שנתנה ביום 26.4.94היא קבעה שהיא מקבלת את הערעור "בשאלת זכותם של העוררים לפיצויים..." היא הוסיפה ואמרה שבעקבות החלטה זו "יש לזמן את הצדדים לדיון נוסף לבירור ולהכרעה בשאלת שווי הנזק ושיעור הפיצויים אשר להם זכאים המערערים בעטיו". בגוף החלטתה (ע' 3) מבהירה הועדה ש"בחינת מצבו של הנכס עובר להנזקו נדרשת לקביעת שווי הנזק שנגרם לו, אך כפי שציינו לעיל בשלב זה לא בכך עניננו" (ההדגשה שלי ו.ז.). לא יכול להיות איפוא ספק שהחלטת הביניים לא חרצה דבר בשאלת סוג הפיצויים להם יהיו המערערים זכאים. כל שההחלטה עשתה הוא דחית "טענת הסף" של המשיב על העדר זכות לקבלת פיצויים. איזה סוג ואיזה גובה של פיצוי מגיע לתובעים הושאר לשלב ב' של הדיונים. לאחר שניתנה החלטת הביניים של הועדה, המשיכו הצדדים להביא ראיות, מבלי שמי מהם זנח את הראיות שהובאו קודם להחלטה זו. הדבר עולה ברורות מעמדת ב"כ המערערים בישיבת הועדה מיום 8.5.95שם הפנה לחקירות וראיות קודמות שהובאו, במגמה שתהיה התייחסות אליהם גם בהמשך הדיונים, וגם לאחר החלטת הביניים של הועדה. לאחר שהושלמה הבאת הראיות בפני הועדה, הגישו הצדדים את סיכומיהם הסופיים. בסיכומים אלו מתייחסים המערערים במפורש לפריט הנזק המבוסס על "הפרש השווי", ועל כך שלגירסתם פריט זה גבוה מסכום הנזק המבוסס על שיקום הבית. בע' 2לסיכומיהם (פרק ג' סעיפים 1עד 3), מפנים המערערים לתצהיר רונאל לפיו הפרש השווי הוא 000, 80דולר. הם טוענים שלא הובאו ראיות נגדיות, וכנגד זה הובאו ראיות על הוצאות שיקום הבית. בהמשך טעונם שם, נאמר ע"י המערערים שהשוואה בין "פיצוי השיקום לפיצוי הפרש" מצביעה על כך שהראשונים נמוכים יותר. חרף זאת "העוררים עומדים על תביעתם לקבלת הפרש השווי האמור (ורק ו.ז.) לחילופין תובעים כי ישולמו להם הוצאות השיקום" (ההדגשות שלי - ו.ז.). על רקע דברים ברורים אלו חוששני שצריך שתהיה מידה גדושה של העזה לטעון בערעור המוגבל לשאלה משפטית, שהועדה "הנחיתה" על המערערים החלטה המבוססת על "הפרש השווי", מבלי שנושא זה עמד כלל לדיון בפניה. מה שארע הוא שהמערערים לא השכילו להביא ראיות אמינות לא על עלות השיקום ולא על "הפרש השווי". מה שהובא מפי גב' רונאל על הוצאות השיקום הם נתונים על עלות בניה חדשה של בנין אחר, ולא של שיקום הבית הקודם. כיוצא בזה סרבה הועדה לקבל את הערכות גב' רונאל על "הפרש השווי". בנסיבות אלו ייתכן שהועדה יכלה לדחות את הערעור משום שהמערערים לא הביאו ראיות אמינות שהיה בהם להרים את הנטל המוטל עליהם בנושא זה. תחת זאת העדיפה הועדה, לאחר שלוש שנות דיונים, להכריע סופית בנושא. היו בפניה ראיות שמדובר היה בבית ישן ונטוש, כזכור על מצבו העידה גב' רונאל עצמה. היא שוכנעה שהוצאות השיקום גבוהות מהנזק הנובע "מהפרש השווי", היא דחתה את הערכת רונאל על הפרש השווי, וקבעה על בסיס כלל הראיות שהיו בפניה (הן ראיות על מצב התכנון, הן על מצב הבית), מהו הפרש השווי. הפרש זה נקבע בין השאר, תוך שהועדה משתמשת במומחיותה שלה, כפי שהיתה רשאית לעשות. סוף דבר: המערערים תוקפים בערעור זה ממצאים עובדתיים בעוד שסמכות בימ"ש היא להיזקק אך ורק לערעור שיש בו שאלה משפטית הצריכה הכרעה. די בכך כדי לדחות את הערעור. אוסיף בבחינת למעלה מהצריך שאפילו היה מדובר בערעור רחב יותר, גם אז היה דינו להידחות. אני דוחה את הערעור, ומחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיב, ובנוסף בשכ"ט עו"ד של 500, 7 ש"ח בצרוף מע"מ.שריפהמיסיםפיצוייםמס רכוש - נזקי מלחמההצתהמבנה