התאונה נגרמה בשל רשלנותם של הנתבעים שהשאירו מחבת על הלהבה הדולקת, ולכן הם אחראים לפצות את התובע בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות זו. הכלל הוא כי כאשר פלוני מבקר בנכס על פי הזמנתו של מי שמחזיק בנכס ומצויה בנכס סכנה, אשר עבור פלוני המבקר איננה בגדר אחת הסכנות הרגילות, הרי אין המחזיק בנכס יכול להניח שהמבקר אכן ידע להיזהר מפניה והמחזיק בנכס חייב לצפות לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה לגרום לתוצאה מזיקה למבקר...אם פלוני המבקר בנכס אכן יינזק בשל תוצאותיה של הסכנה, הרי רואים את המחזיק בנכס כמי שהפר את חובת הזהירות, שהוא חב למבקר והמוטלות עליו מכח החוק. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על כוויה ביד:## בפני תביעת נזיקין שהוגשה ע"י התובע יליד 1950 היום כבן 47, אשר לטענתו נכווה כוויות מדרגה שניה, שעה שבא לביקור קצר בביתם של הנתבעים 1- 2. לטענתו, בזמן שהיה בבית, פרצה במקום שריפה, ובבואו לעזור בכיבוי השריפה, נכווה כאמור, ונחבל (להלן "התאונה"). הנתבעת - 3 ביטחה את תכולת הדירה בפוליסה מספר 90-104-900- 438 לרבות נזקי צד ג'. נוסח התנאים הכלליים לפוליסה כולל את פרק 8 לפיו תיתן המבטחת לנתבעים כיסוי ביטוחי בגין חבות לתשלום פיצויים אשר תוטל עליהם עקב נזק גוף שייגרם לצד שלישי ברשלנותם, ומכאן התביעה נגדה. הנתבעים כופרים בנסיבות התאונה כפי שנטענו על ידי התובע, אולם מודים בפרוש, בעמ' 2לסיכומיהם, בעובדות הבאות: - הנתבעת - 2היתה עסוקה ביום 4.7.90 בשעות אחה"צ בבישול במרפסת הבית האחורית. היא יצקה שמן בישול לתוך מחבת, הניחה מחבת זו על גבי כיריים גז והדליקה להבת גז תחת המחבת. באותה עת היתה היא לבדה במעונם של הנתבעים. - התובע בא באותה שעה לבית הנתבעים ונקש על דלת ביתם. לנוכח זאת הנתבעת עזבה את המחבת ובה השמן כשלהבת הגז עדיין דולקת תחת המחבת ופנתה לבדוק מיהו הנוקש בדלת. היא מצאה בפתח הבית את התובע והם שוחחו שיחה קצרה. במהלך הזמן בו שוחחו השניים, השמן במחבת התלקח ובער. - התובע אחז במחבת ועשה לכיבוי האש שבתוכה. במהלך פעולתו זו ניתז מהשמן הרותח על ידו הימנית וגרם לו לכוויה בדרגה ראשונה ושנייה, ובעקבות זאת הוא היה באי כושר תקופה של כשלושה וחצי שבועות (עד 31.7.90) במהלכה טופל בקופ"ח עד שהכוויה נרפאה. המחלוקת העובדתית שבין הצדדים מתמקדת בשאלה האם נכונה גירסתו של התובע כי הוא נשאר לשוחח עם הנתבעת כ- 5 דקות בתוך הדירה, וכי האש פרצה שעה שהיה עדין בדירה, או שמא יש להאמין לנתבעת כי התובע לא נכנס כלל לדירה, אלא נשאר בפתח, והדבר נמשך רק דקה או שתים, והוא מיד יצא. לטענתה התובע ראה את האש רק לאחר שיצא כבר מהדירה, הלך בשביל שמחוץ לבית, והבחין באש ממרפסת המטבח. כל שאר המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים אינן רלוונטיות לשאלת האחריות. הנתבעת מכחישה כי זעקה לעזרה, וטוענת שאמרה לתובע במפורש שלא יעשה דבר. לאחר ששמעתי את עדות התובע מחד, ואת עדותה של הנתבעת מאידך, הגעתי למסקנה חד משמעית כי עדותו של התובע עדיפה, אמינה, והגיונית לחלוטין. אני מאמינה לתובע שהוא נשאר בדירה כחמש דקות, פרק זמן שבהחלט סביר שמחבת שהושאר ברשלנות או תוך כדי פזיזות על הלהבה הבוערת, אכן יספיק להתלקח. יתכן שהנתבעת הכחישה זאת תחילה בשל העובדה שמדובר באשה שומרת מצוות שלא היה לה נוח להודות בכך בפני בעלה. לא סביר גם בעיני שהתובעת שביתה עולה בלהבות צועקת לעבר התובע "אל תיגע, כיביתי את האש". (ראה סעיף 11 לתצהיר התובעת) די בעובדות שמוסכמות על הנתבעים כדי לקבוע שהנתבעת התרשלה כאשר שכחה את מחבת השמן על הלהבה הבוערת והלכה לפתוח את הדלת. כל שאר המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים אינן רלוונטיות לשאלת האחריות. באשר לחובת הזהירות המוטלת על מחזיק בנכס, לענין זה על הנתבעים 1 ו-2, יפים דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"א 74/343 גרובנר נ' עיריית חיפה ואח' פ"ד ל(1)141, בעמ' 155 כדלקמן: "הכלל הוא כי כאשר פלוני מבקר בנכס על פי הזמנתו של מי שמחזיק בנכס ומצויה בנכס סכנה, אשר עבור פלוני המבקר איננה בגדר אחת הסכנות הרגילות, הרי אין המחזיק בנכס יכול להניח שהמבקר אכן ידע להיזהר מפניה והמחזיק בנכס חייב לצפות לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה לגרום לתוצאה מזיקה למבקר...אם פלוני המבקר בנכס אכן יינזק בשל תוצאותיה של הסכנה, הרי רואים את המחזיק בנכס כמי שהפר את חובת הזהירות, שהוא חב למבקר והמוטלות עליו מכח החוק..." לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת שהתאונה נגרמה בשל רשלנותה של הנתבעת שהשאירה כאמור את המחבת על הלהבה הדולקת, ולכן הם אחראים לפצות את התובע בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות זו. הנתבעים טענו לחילופין כי יש לקבוע כי היתה לתובע תרומת רשלנות. אין דעתי כדעתו; אני סבורה שמשראה התובע את האש שהתלקחה הרי שנסיון לכבותה, ולמנוע אסון כבד, הוא יותר מסביר בנסיבות הענין. ## נזקיו של התובע:## ## שעור הנכות## רופא מומחה בכירורגיה כללית מטעם התובע קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשעור % 10 בגין הצלקת שנותרה בידו, שהיא לדעתו צלקת היפרטרופית וקלואידית. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' מלר, שהוא מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע כי הצלקת שנותרה בידו של התובע איננה קלואידית ואיננה היפרטרופית, ועל כן לא נותרה לו כל נכות לצמיתות. לאחר שעיינתי בתמונות שצולמו על ידי פרופ' מלר, וצורפו לחוות דעתו, נראה לי שלא מדובר בצלקת קלואידית כי אם בצלקת שטוחה שלא הותירה אלא כתם. לא מדובר אלא בנכות אסטטית מסויימת לכל היותר, שמזכה את התובע בפיצוי על כאב וסבל, אך לא מדובר בנכות תפקודית. ##הפסדים לעבר## אין מחלוקת כי התובע היה באי כושר מלא במשך 26 יום. התובע אישר שהוא קיבל את מלוא השכר ממעבידו אך טען כי שכרו נוכה על חשבון ימי המחלה. טענה זו אומנם לא הוכחה במסמכים אך הנתבע עבד אותה עת באורדן שהיא חברה מסודרת ולכן מאוד סביר, בעיקר כאשר מדובר בתאונה כגון זו שאינה תאונת עבודה, שאם אכן שולם שכרו הרי שבוודאי לא יהיה זה על חשבון המעביד אלא על חשבון ימי מחלה צבורים. שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה הסתכם בסך של -. 000, 2 ש"ח. היות והתובע לא הוכיח במסכמים טענה זו אני סבורה כי נכון יהיה להעריך הפסדו זה בסכום גלובאלי כולל של - 000, 3 ש"ח. ## הוצאות## התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות בשעור -.000, 3 ש"ח, אך בחקירתו הנגדית אישר לטענה זו אין כל אסמכתא. הנני מעריכה הוצאותיו של התובע לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי כולל של - 500 ש"ח משוערך להיום. ## נזקים כללים לעתיד:## מאחר וקבעתי שלתובע לא נותרה כל נכות תפקודית, ומאחר והתובע שב לעבוד כבעבר, הרי שאין כל מקום לפצות את התובע בפיצוי של הפסדי השתכרות או הפסדי כושר השתכרות לעתיד. ## כאב וסבל## לתובע מגיע פיצוי בגין כאב וסבל. אין ספק שאדם שנגרמות לו כוויות בדרגה שניה, סובל מכאבים. התובע גם העיד שהוא צעק ונהיה הסטרי בשל הכאבים, ועבר טיפולים במשך 10 ימים בקופת החולים. בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה, לאור הסבל של התובע בעקבות המקרה, ובהתחשב בכך שלא מדובר בתאונת דרכים, הנני מעריכה את נזקיו של התובע בסכום משוערך להיום בסך -.000, 20 ש"ח בגין כאב וסבל. לאור כל האמור לעיל הנני מחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסכומים כדלקמן: הפסד השתכרות לעבר משוערך להיום -000, 3 ש"ח. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות משוערך להיום - 500 ש"ח. כאב וסבל משוערך להיום -000, 20 ש"ח. לסכומים יש להוסיף הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשעור % 15+ מע"מ שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום. הואיל והנתבעת 3 מודה באחריותה לכיסוי הנזקים עד לגובה סכום הביטוח המשוערך על פי הפוליסה, הרי שעליה לשפות את הנתבעים בגובה סכום זה. פיצוייםידייםכוויה