משמעות כלל "השתק הפלוגתא" הוא: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מיכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות ..." (ע"א 246/66קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584). האם ישנה "פלוגתא פסוקה" בהליך הקודם שיש בה כדי ליצור חסימה מבירורה של התביעה נשוא ערעור זה, או מבירור פלוגתא מסוימת העולה במסגרתה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פלוגתא פסוקה: לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י. צבן) בת.א. 14908/94(המרצה 5935/95) בה החליט לדחות את תביעת המערער על הסף. המערער קובל על החלטה זו, ומבקש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך בירור תביעתו לגופה. אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: בין המערער למשיב, שהם אחים, נטושה מחלוקת קשה מזה מספר שנים המשתקפת, בין היתר, בהליכים רבים ומגוונים המעסיקים את בתי המשפט בערכאות שונות. התביעה נשוא ענייננו היא תביעה כספית שסכומה 500, 5ש"ח ובה עותר המערער לסעד זה כפיצוי על הוצאות שנגרמו לו עקב תיקון והחלפת מנעולים, ותיקון דלת בבית הוא מתגורר ועוגמת נפש. הרקע לסעד המבוקש קשור בטענות הבאות: על פי התביעה, המערער הינו בעלים של בית בשכונת מורשת בנימין. המשיב תכנן את הבית בהיותו אדריכל והבית נרשם על שמו, בעוד התשלומים עבור הבית שולמו על ידי המערער. המערער נכנס לגור בבית עם משפחתו לקראת סוף .1988בהמשך הזמן, התעוררה מחלוקת בין האחים מי הבעלים על הבית, ולטענת המערער שטען לזכותו הוא במקום, המשיב ביקש לנשל אותו ואת משפחתו מהמקום. על רקע מחלוקת זו ביום 18.9.94בעת שיצא המערער ובני משפחתו לחו"ל, פרץ המשיב לבית וגרם לנזקים שונים וביניהם למנעולים ולדלת, אשר חייבו תקונים והוצאות. בגין הוצאות התיקונים ועוגמת הנפש הוגשה תביעה זו. בית משפט קמא דחה את התביעה על הסף מטעם כפול: האחד - "מעשה בית דין", והשני - שימוש לרעה בהליכי בית משפט. אשר ל"מעשה בית דין", בית משפט קמא פסק כי תיק ת.ק. 4703/94אשר נדון והוכרע ב- 20.3.95( להלן - ההליך הקודם) מהווה "מעשה בית דין" לגבי תביעה זו, משזו עוסקת באותה שרשרת ארועים אשר נדונה והוכרעה כבר בהליך הקודם. כן קבע בית משפט קמא, כי יש לדחות את התביעה על הסף, משבהגשתה עושה המערער שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. בערעורו טוען המערער כי תביעתו סולקה על הסף מחמת "מעשה בית דין" שלא כדין, מששגה בית משפט קמא בסוברו כי ההליך הקודם התייחס לאותו אירוע המשמש בסיס לתביעה זו. לדבריו, המשיב פרץ לנכס וגרם בו נזקים פעמיים: פעם אחת ביום 22.9.94(נשוא כתב תביעה זה) ופעם שניה ביום 1.12.94(נשוא התביעה בהליך הקודם). מכאן, שלטענתו התביעה בהליך הקודם נוגעת לפרשה אחרת ולפיכך ההכרעה בה אינה יכולה לחסום את הדיון בתביעה הנוכחית. כן קובל המערער על קביעת בית המשפט כי יש לדחות על הסף את התביעה עקב שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, ואלה מסקנותינו: (א) הבוחן את כתבי התביעה שהוגשו על ידי המערער בתביעה הנוכחית ובהליך הקודם יבחין על נקלה כי יש דמיון - וכמעט זהות - ביניהם באשר למסכת היחסים והאירועים המתוארת בהם בין הצדדים, להוציא ענין אחד: התביעה הנוכחית מדברת באירוע עוולה מספטמבר 94' ואילו ההליך הקודם מדבר באירוע עוולה בעל אופי דומה שארע בדצמבר 94'. שני האירועים קשורים קשר הדוק לאותה מסכת מחלוקות המאפיינת את יחסי הצדדים. (ב) כלל הוא, כי פסק דין סופי שניתן לגופו של ענין בין צדדים מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת בגין אותה עילת תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נשוא פסק הדין . הפסק מהווה "השתק עילה" ובלבד שמדובר באותה עילת תביעה בכל אחת מן התובענות. (ראה ע"א 246/66קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583; זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 31). כאשר שונה עילת התביעה בהליך האחר מהעילה המשמשת יסוד לתובענה הראשונה, אין בכוחו של פסק הדין שניתן לגבי האחת למנוע הגשתה של האחרת. (ג) המושג "עילת תביעה" לצורך ענייננו הוא מושג מפתח לצורך בחינת היקף התפרשותו של כלל "מעשה בית דין" בגין "השתק-עילה" וזכה לפרשנויות שונות . (השווה זלצמן שם, עמ' 46ואילך) עם זאת, דומה, כי אין חולק שתהא אשר תהא הגדרתו המדויקת של מושג זה, כאשר ניתן להפריד בין מעשי עוולה שונים שנגרמו לתובע במועדים שונים, עילת התביעה בגין כל מעשה עוולה היא עוולה נפרדת והתובע אינו מנוע מהגשת תביעות נפרדות בגינן. אומרת על כך זצלמן בספרה, שם, עמ' 74: "כאשר הסתיים ביצוע מעשה עוולה במועד הגשת התובענה כי אז אין כל קושי מן ההיבט של כלל ההשתק על הנפגע, המבקש לתבוע נזקים שנגרמו לו כתוצאה מן המעשה, למצות סעדיו במסגרת תובענה אחת. עילת התביעה היא אחת, כפי שנתגבשה במועד הגשת התובענה. אם חזר הנתבע וביצע מעשה נוסף של הסגת גבול או מטרד במועד כלשהו לאחר הגשת התובענה, ממילא מקימה מסכת העובדות החדשה עילת תביעה חדשה ונפרדת בידי התובע". (ד) בענייננו, שתי התביעות שהוגשו על ידי המערער התייחסו לשני אירועי עוולה שונים. התביעה בענייננו מתייחסת לאירוע מוקדם יותר, ו"ההליך הקודם" לאירוע מאוחר יותר במועדו. התביעה שלפנינו הוגשה ראשונה בספטמבר 94' ואילו התביעה הקטנה בגין ההליך הקודם הוגשה מאוחר יותר, בדצמבר 94'. נכון הוא כי היה ביכולתו של המערער לבקש את תיקון התביעה הראשונה, כדי להוסיף לה גם את עילת התביעה המאוחרת המתייחסת לחודש דצמבר .1994אילו עשה כן, ניתן היה למצות את בירורן של שתי העילות תחת קורת גג דיונית אחת והיתה נמנעת טרחה כפולה מבית המשפט ומהצדדים. הדבר היה סביר ביותר לעשותו בהינתן העובדה כי שני האירועים אכן קשורים במסכת יחסים אחת. אולם המערער בחר שלא לעשות כן, והעדיף להגיש תביעה נפרדת בגין האירוע המאוחר יותר ולשבצה במסגרת תביעה קטנה, כנראה כדי להחיש את בירורה. חרף אי הנוחות הבולטת שנגרמה עקב כך לכל הצדדים המעורבים ולבית המשפט, נראה כי אין כלל האוסר על המערער לעשות כן, משאין עליו חובה לצרף עילות תביעה שונות אלה לאלה, אף שמקורן במערכת יחסים מתמשכת אחת. בהיות ההליך הקודם "תביעה קטנה" ההכרעה בה ניתנה קודם לדיון בתביעה נשוא ערעור זה אף שזו מתייחסת לארוע הקודם בתאריכו לאירוע נשוא ה"הליך הקודם". יוצא אפוא כי לא נוכל לקבל את הטענה לפיה בירור התביעה נשוא ערעור זה נחסם מפאת "השתק עילה", עקב הכרעת בית המשפט ב"הליך הקודם" בהיות שני ההליכים מבוססים על שתי עילות תביעה שונות, גם אם שתיהן הינן תולדה של מסכת יחסים אחת. (ה) שאלה אחרת היא האם קיים "השתק פלוגתא" העשוי למנוע התדיינות נוספת בין הצדדים בפלוגתא שנדונה ביניהם בהתדיינות הקודמת והוכרעה בפסק דין סופי. משמעות כלל "השתק הפלוגתא" הוא: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מיכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות ..." (ע"א 246/66קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584). האם ישנה "פלוגתא פסוקה" בהליך הקודם שיש בה כדי ליצור חסימה מבירורה של התביעה נשוא ערעור זה, או מבירור פלוגתא מסוימת העולה במסגרתה? נראה כי התשובה לכך היא בשלילה. החלטתו האופרטיבית של בית המשפט בהליך הקודם היא בתמציתה זו (בעמ' 5): "התובע מקיים מערכות משפטיות כנגד הנתבע מזה זמן ובין השאר טען והצהיר שם כי הנתבע הוא בעלים של הנכס. עתה הוא טוען דברים הפוכים. הטענות שטען באותם הליכים קיבלו, בין היתר, תוקף של החלטות ופסקי דין, ואם רוצה התובע לבטל את אותן החלטות ופסקי דין, עליו לעשות זאת בדרכים המקובלות ולא לפנות לאחר שנים בהליכים צדדיים כאלה ואחרים ולטעון כי הנתבע הרשום כבעל הזכויות בנכס עושה בו כבתוך שלו". קשה לראות בהחלטה זו משום "פלוגתא פסוקה", החוסמת את בירורה של התביעה בענייננו. אין בה משום קביעת עובדות כלשהן, אלא הסתמכות כללית וגורפת על הצהרות קודמות של המערער בהליכים אחרים ועל החלטות שלא פורטו באותם הליכים. אולם מעבר לכך: אפילו ניתן לראות את החלטת בית משפט קמא באותו ענין כמבססת קביעה עובדתית המכירה בזכויותיו של המשיב לנכס ושוללת זכויות כאלה מהמערער, עדיין ניצבת השאלה, אם עומדת למערער הזכות להיפרע מהמשיב פיצוי על נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב פריצתו לבית בעת שהיה בחזקתו של המערער. גם אם נניח כי זכות הבעלות בבית מוקנית למשיב, הרי כל עוד משפחת המערער החזיקה בפועל והתגוררה במקום, ספק אם היה הראשון רשאי "לעשות דין לעצמו" בדרך הנטענת כלפיו. בשאלות אלה לא היה כל דיון בהליך הקודם, לא נקבעו לגביו כל קביעות, למערער הזכות להעמידן לבחינה ואין הוא נחסם מלבררן. (ו) בשים לב לנימוקים שפורטו לעיל, לא נראית לנו גם מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה יש לעשות במקרה זה שימוש בתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולדחות את התביעה על הסף, מנימוק של שימוש לרעה בהליכי משפט. נכון הוא כי המערער יכול היה להקל על המערכת הדיונית על ידי ריכוז שתי עילות התביעה יחדיו במסגרת התביעה נשוא ערעור זה על דרך של תיקונה. אולם, כבר ציינו כי לא היתה מוטלת עליו כל חובה לעשות זאת ואין לגנותו על כך שעשה שימוש בזכויות הדיוניות העומדות לו בדרך שנראתה בעיניו הולמת. ומעבר לכך: גם אם נניח כי בהחלטות קודמות של בתי משפט נקבע כי למערער אין זכויות לבית ואלה נתונות לאחיו, הוא רשאי להעמיד לבירור את שאלת הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב כניסת המשיב לבית בלא הסכמתו כל עוד הוא ומשפחתו החזיקו במקום, ואין לראות שימוש לרעה בהליכים בהעלאה לבירור של שאלות אלה. עם זאת, נעיר מעבר לנדרש, כי ראוי שהמערער יתן דעתו לצורך לעשות במידת האפשר לסיומה של מחלוקת ממושכת זו בינו לבין המשיב לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר, ויימנע מפיזור יתר של תביעותיו בערכאות שונות ובפני הרכבים שונים במקום שניתן באופן טכני לרכזן ביחד, כדי להביא למיצוי מכלול השאלות המחייבות הכרעה תחת קורת גג דיונית אחת. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית משפט קמא בדבר דחייה על הסף של התביעה ומחזירים את הענין לבית משפט קמא לצורך דיון בתביעה לגופה. משהמערער לא מיצה את האפשרות הטכנית שהיתה נתונה בידו לרכז את שתי התביעות יחדיו במסגרת התביעה נשוא הערעור כדי ליעל ולהקל על ההליך הדיוני, לא מצאנו מקום לזכותו בהוצאות הערעור.השתק פלוגתאשאלות משפטיות