קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה במלחמה - ועדה רפואית: מבוא .1זהו ערעור לפי סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1954[נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 5.5.97, שאימצה את החלטות הועדה הרפואית מיום 21.1.97והותירה את שיעור הנכות של המערער על %.41 העובדות הצריכות לענין .2המערער נפגע במהלך "מלחמת ההתשה" בשנת 1974, מכדור שחדר לרגלו השמאלית ובעקבות זאת הוכר כנכה על פי חוק הנכים. במהלך השנים סבל המערער מהתפרצויות חוזרות ונשנות של זיהומים במקום הפציעה , ואף אושפז פעמים מספר בבית חולים, לצורך קבלת טיפול רפואי. ההתפרצות האחרונה של זיהום כף הרגל היתה בחודש נובמבר 1996, ובגינה אושפז המערער בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים למשך 10ימים (כעולה מגליון סיכום מחלה). .3בעקבות ההתדרדרות במצבו, הגיש המערער לועדה הרפואית בקשה להכרה בהחמרת מצבו הרפואי ותפקודו, וצירף מסמכים רפואיים, לרבות חוות דעתו של פרופ' פוגרונד, שהמליץ לקצוב למערער אחוזי נכות בשל קשיון לא נוח של הקרסול וכף הרגל וכן בשל מצב של אוסטאומיליטיס כרוני עם הפרשות חוזרות. הועדה הרפואית התכנסה ביום 21.7.96, ולאחר בדיקת המערער ועיון בחוות דעתו של פרופ' פוגרונד, העמידה את דרגת נכותו של המערער על % 41(משוקלל), לפי הפירוט ושיעורי הנכות הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956, כדלקמן: קשיון לא נוח של קרסול שמאל - %30, בהתאם לתקנה 48(3) ג; קיצור של שוק שמאל - %5, בהתאם לתקנה 47(5) ב; כאבי גב ללא הפרעה - %1, בהתאם לתקנה 37(2) ג; אוסטמיאוליטיס לאחר ניתוח ניקוז - %10, בהתאם לתקנה 35(2) א .I לענין האוסטמיאוליטיס נכתב בהחלטת הועדה כי "..מדובר במצב חריף. חודשים אחרי ניתוח. נמצא בשלב החלמה. אין עדות להפרשה פרט לעדותו שלו ולאור המסמכים בתיק ביחס לניתוח שעבר יקבל נכות זמנית ל- 1/2שנה עקב זה". .4בחודש פברואר 1997, סבל המערער מהתפרצות נוספת של הפרשות וזיהומים וטופל בבית החולים הדסה הר הצופים, בין היתר על ידי ד"ר מתן, שבתזכיר מיום 11.3.97(הגם שבטעות צויין בו תאריך 11.3.96) כתב: "לנ"ל מצב לאחר קבוע קרסול + ..(מילה לא ברורה- ע"ק) משמאל עם אוסטאומאליטיס כרונית והתפרצות זיהום + דקומפרסיה לפני כ- 3ח'. היום ללא טיפול אנטיביוטי. יש לראותו כאוסטאומאליטיס כרונית". ביום 12.3.97הגיש המערער ערר על החלטת הועדה הרפואית , בהתאם לסעיף 12לחוק הנכים ותקנה 2(א) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), התשכ"ד- 1964ואף נשלח לבצע מיפוי שלד של כף הרגל. תוצאות המיפוי הועברו לאורתופד, ד"ר דנציגר, שחיווה דעתו כי "..תוצאות מיפוי העצמות.. ממחישות את הבעיתיות של ה-. Chronic osteomylitisלא נשללה האפשרות לטיפול ניתוחי חוזר". שלושת חברי הועדה הרפואית העליונה, לרבות ד"ר מתן שישב בועדה לאחר שהמערער נתן את הסכמתו, דחו את הערר מן הטעם דלהלן: "..אין כרגע עדות לאוסטיאומליטיס כרונית ומפרישה אולם בשל האפשרות שהיא הפכה לכזאת, מאריכה הועדה את האחוזים הזמניים בנושא עד תום שנה מהפסקת ההפרשה, קרי: .3/98בשאר הסעיפים הועדה דוחה את הערעור ומאשרת את החלטת הועדה המחוזית". עוד אציין כי בטופס הבדיקה הרפואית שערכה הועדה, נכתב כי "הועדה עיינה בחוות הדעת של פרופ' פוגרונד מתאריך .17/12/96הועדה לא מסכימה איתו בענין אחוזי הנכות שהמליץ על האוסטאומליטיס הכרוני". לפיכך, נותרה דרגת הנכות של המערער %.41 .5ב"כ המערער טוענת כי החלטת הועדה, שקבעה למערער נכות זמנית בשיעור % 10בגין אוסטאומליטיס הינה מוטעית, בלתי סבירה ונקבעה ללא נימוק כדין. לדבריה, לאור ההסטוריה הרפואית של המערער, אין ספק כי הזיהום הפך כרוני והיה מקום לשקול את השלכות המצב הרפואי של המערער, לרבות הצורך בכריתת כף הרגל או הסרת הסיגמנט הנגוע, כפי שעולה מקביעת רופאיו של המערער. המערער אף צירף לערעור את חוות דעתו של ד"ר הנדל מיום 12.6.97, לפיה יש לקצוב למערער נכות בשיעור % 30לפי תקנה 35(2) ב' או לקבוע % 50נכות כוללת לגפה השמאלית בהתאם לתקנה 47(7) א' לתקנות. בנוסף על כך, המערער משיג על השתתפותו של ד"ר מתן בועדה העליונה, הגם שהדבר נעשה בהסכמתו. לטענתו, היה על ד"ר מתן להימנע מלשבת בועדה, בין אם המערער הסכים לכך ובין אם לאו ואם ישב בועדה, היה עליו לנמק, למזער, מדוע סטה מאבחנתו שלו הכתובה בתזכיר האמור. לבסוף, טוען המערער נגד התעלמות הועדה מענין הצלקות ברגלו, שבגינן לא נפסקה לו כל נכות. .6לטענת ב"כ המשיב, הערעור דנן, רובו ככולו, מופנה כלפי קביעות רפואיות של הועדה, לאמור- קביעות עובדתיות ואין הדבר בסמכות בית משפט זה. לכן, אף לא ראוי שבית המשפט יקבל את חוות הדעת של ד"ר הנדל, שהרי זו חוות דעת רפואית ולבית המשפט אין כלים להכריע בשאלות כגון דא. זאת ועוד: אין פגם או מניעה מהשתתפותו של ד"ר מתן כחבר בועדה הרפואית העליונה, שכן המערער הגיע אליו במסגרת עבודתו הרגילה של ד"ר מתן ואך באקראי נזדמן לו ליתן טיפול למערער. כמו כן, למערער לא היתה התנגדות להשתתפותו של ד"ר מתן בישיבת הועדה הרפואית העליונה ואין הוא יכול להלין על כך כעת, רק משום שהחלטת הועדה אינה משביעה את רצונו. דיון ומסקנות .7נקודת המוצא, כפי שטוען בצדק ב"כ המשיב, היא כי ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה יהא בנקודה משפטית בלבד. כך קובעות הוראות סעיף 12א ו- 34לחוק הנכים וכך גם בתקנה 2(5) לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז- .1987מכאן, שעל קביעות עובדתיות של הועדה הרפואית העליונה או על העדפת דעתו של אחד הרופאים על דעת האחרים- אי אפשר לערער וערעור כזה הינו בגדר שימוש לרעה בהליכים משפטיים (ע"א 140/79אזולאי נ' קצין התגמולים, פד"י לג (3) 74; 76). בית המשפט גם אינו מכניס ראשו בין שתי חוות דעת ומבכר אחת על רעותה (וראה: ע"א 472/81קצין התגמולים נ' אברג'יל, פד"י לז (2) 769). דא עקא, שלעיתים נמתח קו דק בין קביעות עובדתיות וטענות משפטיות וסבורני כי כך הדבר אף במקרה דנן. אמנם, בית המשפט לא ישים עצמו במקום הועדה הרפואית העליונה או הועדה הרפואית הראשונה ולא יחווה דעתו בשאלות הרפואיות שעולות בפניו, ולכן גם איני יכול ליתן את הדעת על חוות דעתו של ד"ר הנדל. אולם, בד בבד, יקפיד בית המשפט ויבחן אם הועדה הרפואית העליונה נהגה בסבירות וקיימה הליך תקין, תוך שקילת כל השיקולים הנוגעים לענין. .8בעניננו, נימקה הועדה את החלטתה בקצרה, תוך שהיא מציינת כי עיינה בחוות דעתו של פרופ' פוגרונד ודחתה את המלצותיו. קביעה זו, הנוגעת לבעיית האוסטאומיאליטיס מעוררת בעיות, שכן כל המסמכים הרפואיים שהיו בפני הועדה העידו, לכאורה, כי בעיית הזיהום, שממנה סובל המערער הינה בעייה כרונית וקשה ואם ראתה הועדה לקבוע אחרת, הרי לכל הפחות היה עליה לנמק את קביעתה כהלכה ובהרחבה, ככל שניתן. .9וגם זאת: תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) הותקנו בשנת 1956, והגם שהן מתעדכנות מפעם לפעם, אין הן מדביקות את התפתחות הרפואה ואין הן משקפות במדויק את המגבלות והקשיים שמהם סובל הנכה, ואין צורך להכביר מילים על דברים ידועים אלה. כיוון שכך, ראוי שהועדה הרפואית תנהג בגמישות ותבחר בתקנות שתבטאנה את מצבו הרפואי של הנכה, קרוב ככל האפשר, ואם ישנו ספק , על הנכה ליהנות ממנו, שהרי ענין לנו בחוק סוציאלי, הבא להיטיב עם הנכה ויש לפרשו בהתאם לכך. .10אף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאמנם נחקק לאחר חוק הנכים אך משפיע עליו בעקיפין, בדרך של פרשנות, מחזק את הצורך ביישום גמיש ורחב של חוק הנכים ותקנות הביטוח הלאומי האמורות. כבוד האדם משמעו אף כבודו של הנכה, וזכותו שמגבלותיו הרפואיות יוכרו והוא יתוגמל בהתאם, לאחר שנפגע בשירות המדינה. לסיכום נקודה זו: הערעור מתקבל במובן זה, שהתיק יחזור לועדה הרפואית העליונה, כדי שתשקול בשנית את החלטה בסוגיית האוסטאומיליטיס הכרוני והשלכותיו. הועדה תוכל לעיין בחוות הדעת של ד"ר הנדל ותקבע אם יש מקום לקצוב למערער נכות צמיתה בגין ההפרשות והזיהומים ברגלו של המערער. .11אשר להשתתפותו של ד"ר מתן בועדה, המערער, כאמור, נתן הסכמה מפורשת להשתתפותו של ד"ר מתן בישיבות הועדה העליונה, והוא אינו יכול לבוא כעת בטרוניות, אך משום שהתאכזב מהעמדה שנקט ד"ר מתן. אינני קובע עמדה אם ראוי שייטיב רופא שבדק את הנכה אם לא יהיה חבר בועדה שתקבע את נכותו, כדי שמראית פני הצדק וההיגיינה הציבורית תיראה ולא רק תיעשה. עם זאת, כאשר הנכה נותן הסכמה מפורשת, אין סיבה להחליף את הרופא ואין בלבי ספק כי הוא יעשה מלאכתו נאמנה, ללא דעה קדומה. אני מסכים שעמדתו של ד"ר מתן בועדה, על פניה, אינה תואמת את האמור במזכרו מיום 11.3.96, אך כיוון שהחלטת הועדה אינה מנומקת דייה, אין אנו יודעים מה הסיבה לשינוי דעתו של ד"ר מתן ורצוי שענין זה יובהר בועדה, לאחר שהתיק יוחזר לידיה. .12לבסוף, אני דוחה את טענות המערער בנוגע להחלטת הועדה לגבי הצלקות ברגלו. הועדה בדקה את הצלקות בתשומת לב, כפי שעולה מטופס הבדיקה הרפואית שיצא מתחת ידיה, וציינה במפורש כי "הצלקות אינן מכוערות ואינן כואבות". התערבות בממצא זה אינה ערכאת ערעור זו, שכן זהו ממצא עובדתי גרידא ואין בו כל היבט משפטי. .13לאור האמור, אני מקבל את הערעור בחלקו ומחזיר את התיק לועדה הרפואית העליונה, כדי שתשקול שנית את החלטתה בענין האוסטיאומליטיס הכרוני בלבד, בשים לב למסמכים הרפואיים ולחוות דעתו החדשה של ד"ר הנדל. בכל יתר הסעיפים, אין בערעור ממש. צבארפואהועדה רפואיתמלחמה