קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פקיעת צו עיכוב יציאה מהארץ: סגן נשיא מ. סלוצקי .1בפנינו ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ (מר עיסא סעיד) שניתן בתיק 353/90בתאריך .11.4.93 בתיק זה הוגש לבצוע פס"ד מזונות שנפסק בבימ"ש המחוזי בתיק מעמד אישי מס' 463/90מה- .23.5.90לפי פסק הדין חויב המשיב 1, בעלה של המערערת (להלן: המשיב) לשלם למערערת ולשני ילדיה מזונות חדשיים זמניים בסך 500, 1שקלים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מה- 19.4.90עם התאמה תלת-חדשית, ולשאת בתשלומי הגן עבור הילדים. משלא מילא המשיב את פסק הדין, נפתח נגדו תיק הוצל"פ לבצוע פסק הדין. .2ב- 7.6.90ניתן בהליכי ההוצל"פ, לבקשת המערערת, צו לעכוב יציאתו של המשיב מהארץ בתוקף עד למתן הוראה חדשה על ידי לשכת ההוצל"פ. ב- 18.10.90עתר המשיב לבטול צו עכוב היציאה שהוצא נגדו והציע שני ערבים להנחת דעתו של ראש ההוצל"פ שיערבו לתשלום חובו בתקופת העדרו מהארץ. בו ביום החליט כב' ראש ההוצל"פ (מר אוחיון) כי יבוטל צו עכוב היציאה אם ישולמו הפגורים ויערבו 2ערבים טובים, כאמור. המערערת התנגדה לבטול צו עכוב היציאה מטעמים שפורטו בבקשתה. ב- 25.10.90התקיים דיון בפני ראש ההוצל"פ, שהחליט לבטל את צו עכוב היציאה נגד המשיב "במידה וימציא שני ערבים טובים להנחת דעתו של ראש ההוצל"פ. הערבים יתחייבו לשלם מזונות בתיק זה וכן יערבו לקיום כל פסק דין שינתן נגד החייב בגין תיק המזונות בבימ"ש המחוזי. נגד הערבים ינתן צו עכוב יציאה מן הארץ. צו העיכוב נגדם יבוטל וכן ערבותם, לכשיחזור החייב מחו"ל וינתן צו עכוב מחודש נגדו. צו העכוב יבוטל באם ישלם החייב מזונות חודש נובמבר ודצמבר ..."(ההחלטה הנ"ל). המשיבים 2ו- 3ערבו כאמור בהחלטה הנ"ל וב- 25.10.90ניתן נגד כל אחד מהם צו עכוב יציאה מהארץ ובוטל צו העיכוב נגד המשיב, וזאת כפוף להחלטה הנ"ל. לאחר בטול צו עכוב היציאה עזב המשיב את הארץ וחזר אליה ב- 14בנובמבר .1990הוא שהה בארץ עד ל- 22.12.91ובתאריך זה עזב את הארץ לבלי שוב. .3ב- 23.12.91עתרה המערערת לראש ההוצל"פ לחיוב הערבים - המשיבים 2ו- 3לשלם את מזונותיה בהתאם להחלטה הנ"ל ושלא לבטל את צוי עכוב היציאה נגדם. שני המשיבים 2ו- 3בקשו לבטל את צו עכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדם, מהטעם שעם שובו של המשיב 1ארצה, בנובמבר 90, פגה ערבותם. ב- 11.4.93החליט ראש ההוצל"פ, בהסתמך על התנאים שנקבעו בהחלטה הנ"ל, כי משלא חודש עם שובו של המשיב ארצה, בנובמבר 1990, צו עכוב היציאה נגדו עקב מחדלה של המערערת, פגה ערבותם של הערבים, המשיבים 2,.3 על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. .4בענין זה נקבע מתן הערבות על ידי הערבים, על ידי ראש ההוצל"פ כתנאי לבטול צו עכוב היציאה מהארץ של החייב-המשיב 1בתיק ההוצל"פ הנ"ל, כך שהערבויות ניתנו "לפי חוק זה" כאמור בסעיף 83לחוק ההוצל"פ והשאלה היא אם נתמלאו התנאים לבטולן של הערבויות בנסיבות העובדתיות שהוכחו במקרה שבפנינו. .5ההחלטה הנ"ל מתלה את בטול הערבות של המשיבים 2ו-3: א. בשובו של המשיב 1מחו"ל. ב. מתן צו עכוב יציאה מחודש נגדו. התנאי הראשון נתמלא עם שובו של המשיב 1ארצה ב- 14.11.90והמחלוקת נסבה לענין מלויו של התנאי השני. ההחלטה הנ"ל אינה קובעת על מי ליזום את הפניה בבקשה לחדוש מתן צו עכוב היציאה. ראש ההוצל"פ נקט בעמדה לפיה היה על המערערת ליזום את הפניה לחדוש צו עכוב היציאה מייד עם שובו של המשיב, ומאחר ומחדלה מעשות כן איפשר למשיב 1לעזוב את הארץ, פטר את המשיבים 2ו- 3מערבותם. מאידך, ניתן לומר כי בעלי הענין למתן צו מחודש לעכוב יציאה מהארץ הם המשיבים 2ו-3, וזאת על מנת להשתחרר מערבותם כלפי המערערת. מבחינת המערערת טובה ערבותם של המשיבים 2ו-3, לפחות כמו מלוי חיובו של המשיב 1ישירות כלפיה. על המשיבים הטוענים לבטול ערבותם נטל השכנוע להוכיח טענה מהותית זו. מכאן שעל המשיבים 2ו- 3הנטל להוכיח את בטול ערבותם על ידי מלוי תנאיה, כולל מתן צו עכוב יציאה מחודש נגד המשיב 1(השוה סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1987). מסקנה זו מבטלת את חששו של כב' ראש ההוצל"פ למשיכת תוקף הערבות ללא הגבלת זמן. .6לענין קיומו של צו עכוב יציאה מהארץ בתקופה סמוך לאחר שובו של המשיב 1ארצה בנובמבר 1990, העידה המערערת בפני ראש ההוצל"פ ב- 14.1.92(ע' 2לרשומות), שעם שובו של המשיב 1ארצה לא בקשה הוצאת צו עכוב יציאה מחודש נגדו, ובתצהירה מה- 11.5.93בפסקה 15, חזרה על דבריה אלה בציינה כי עם שובו של המשיב 1ארצה לא ניתן צו עכוב יציאה מחודש נגדו על ידי ההוצל"פ או ערכאה אחרת. אלא שדברי עדותה והאמור בתצהירה אינו תואם את דבריה בחקירתה החוזרת בפני ראש ההוצל"פ ב- 14.1.92לרשומות, מהם עולה כי בית הדין הרבני נתן לבקשתה צו עכוב יציאה מהארץ נגד המשיב 1כ- 13חדשים לפני מתן עדותה ותקפו פג כשבוע לפני שבעלה עזב את הארץ ב- .22.12.91מכאן לכאורה, שבנובמבר 1990במועד שובו של המשיב 1ארצה, היה קיים צו עכוב יציאה נגדו, שהוצא על ידי בית הדין הרבני לבקשת המערערת, והיה בתוקף עד שבוע לפני עזיבתו. בשים לב לכך שצו עכוב יציאה מהארץ מתבטל בתום מועד שנקבע בו, ובאם לא נקבע מועד, בתום שנה מיום נתינתו, הרי שסביר להניח, בהעדר הצגת הצו על מנת להווכח אם נקבע בו מועד לסיומו, שפג תוקפו בתום שנה להוצאתו בנובמבר 1990, סמוך לזמן שובו של המשיב 1ארצה (ראה גם תקנה 22(ד) לתקנות הוצאה לפועל התש"מ-1979). עובדת קיומו של צו עכוב יציאה זה ייתרה את הצורך בפניה בבקשה לצו נוסף להשגת מטרה זהה לזו של הצו הקיים. יש לפרש את תנאי הערבות כמחייב קיומו של צו עכוב יציאה מהארץ נגד המשיב 1סמוך לאחר שובו ארצה. ענין חדוש הצו בחלוף תקופת תוקפו אינו מהווה תנאי בערבות אלא נתון ליוזמת בעל הענין בקיומו, שהיא המערערת. .6כב' ראש ההוצל"פ התעלם בהחלטתו מעדות המערערת לענין זה. ביר להניח שהמערערת העידה דברים כהויתם לענין קיומו של הצו שהוצא לבקשתה על ידי בית הדין הרבני, ואין כל סיבה שלא לקבל את דבריה כמשקפים את המצב בענין זה לאשורו. ענין קיומו של צו זה מתחזק כאמור בתצהירו של המשיב 2מה- 24.10.94כי נסיונו לבדוק בתיק בית הדין הרבני את ענין הוצאת צו עכוב היציאה מהארץ סוכל על ידי המערערת. אעיר עוד כי אין בנסיבות מקרה זה תחולה לתקנה 27לתקנות ההוצל"פ. ראשית משום שלא נתמלאו תנאיה ושנית משום שהחלטת ראש ההוצל"פ מתבססת על ההחלטה הנ"ל ולא הובאו בפניו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המחיבות את שינוי ההחלטה הנ"ל (ראה ע.א. 457/89פס"ד מד(2) ע' 177בע' 187). .9הצעתי היא לדחות את הערעור, אם כי לא מהטעם של ראש ההוצל"פ, וכל צד ישא בהוצאותיו. מ. סלוצקי, סגן נשיא אני מסכימה. ב. גילאור, שופטת ו) המזכירות תעביר פס"ד זה למוסד לבטוח לאומי סניף חיפה ולמנהל בתי הדין הרבניים, משרד הדתות, ירושלים. הוחלט לדחות את הערעור.עיכוב יציאה מהארץצווים