קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיום צוואה בכתב יד ללא תאריך: אלמנתו של המנוח (להלן המבקשת) ואחיו (להלן המשיב) מתדיינים בתיק זה בהתייחס לבקשת המבקשת לצו קיום צוואה אשר נכתבה בכתב יד המנוח ונחתמה על ידו. בשעתו ניתן צו קיום צוואה ע"י ביהמ"ש המחוזי, אולם בהסכמת הצדדים בוטל הצו, וענינו של פס"ד זה הוא הכרזת צו קיום צוואה אשר המשיב מתנגד לו. נימוקי התנגדותו של המשיב לקיום הצוואה הם אלה: (א) המסמך אינו מהווה צוואה ולא עונה על דרישות החוק, וכנראה מהווה "מכתב" ולא צוואה וחסר בו גם תאריך. (ב) המנוח לא היה בכושר שכלי ו/או נפשי ולא היה במצב יישוב הדעת ודעה צלולה. (ג) המבקשת הסכימה שבית הדין השרעי בירושלים יתן צו ירושה בענין המנוח, וצו ירושה כזה אכן ניתן ע"י ביה"ד השרעי בירושלים. אין חולק בין הצדדים שהמנוח היה חולה במחלת האפילפסיה ובתקופה האחרונה סמוך למותו, סבל ממחלה ממארת, (גידול ממאיר), וממחלה זו נפטר. לטענת המשיב הסכימה המבקשת לפנות לבית הדין השרעי כדי להוציא צו ירושה, צו אשר ניתן ביום .8.12.91המבקשת לא פנתה במהלך כל התקופה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לצו קיום צוואה, ועובדה זו מוכיחה כי הסכימה לצו הירושה, בהתנהגותה. לב"כ המבקשת שתי טענות בהתייחס לצו ירושה זה. לטענתו המבקשת לא הסכימה לפנות לבית הדין השרעי, כנדרש עפ"י ס' 155לחוק הירושה, וכי בית הדין השרעי בירושלים לא נקבע כאחד מבתי הדין השרעיים עפ"י התוספת הראשונה בחוק בתי הדין השרעיים (אישור מינויים) תשי"ד-.1953 עפ"י ס' 155(א) לחוק הירושה תשכ"ח-1965, מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה... "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך" (ההדגשה שלי מ.ש.א.). את ההסכמה בכתב לפנות לבית הדין השרעי, מסיק ב"כ המשיב מיפוי כח שערכה המבקשת. לדבריו בחתימתה על יפוי כח זה הסכימה לסמכות בית הדין השרעי. אין לקבל טענת ב"כ המשיב בענין הסכמת המבקשת לסמכות בית הדין השרעי. המסמך עליו חתמה מהווה "יפוי כח מיוחד לקבלה" עפ"י כותרתו ובמסמך עצמו מיפה המבקשת, ואחות המנוח את המשיב "על מנת לייצג אותנו ולקבל המגיע לנו על דרך הירושה ממורישנו... ובעיקר מהבנק הערבי ברבת עמון ובתי הדין השרעיים ומוסד היתומים בירדן, ואנו מרשות לו לחתום על כל הבקשות והמסמכים והשיקים הנוגעים זה ובקבלתם ובמסירתם..." המבקשת העידה כי המדובר היה בחתימתה ובחתימת אחות המנוח על יפוי כח לצורך קבלת כספים שהיו מופקדים על שם המנוח ועל שם אחותו המנוחה זכיה, ואכן זהו תוכן יפוי הכח. עפ"י האמור בבג"צ 673/89משולם נ. בית הדין הרבני הגדול ואח’, פד"י מה (5) עמ' 593בעמ' 602אומר הנשיא מ. שמגר: "סמכותו של בית הדין (הדתי - מ.ש.א.) איננה נוצרת עקב הסכמתם של מקצתם (ההדגשה במקור) של הנוגעים בדבר, ...לאור לשון החוק דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית הסכמה בכתב (ההדגשה במקור - מ.ש.א.) כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל..." אכן, בהמשך אומר הנשיא כי יתכנו מצבים בהם כל הנוגעים בדבר ידועים ולכאורה נמצאים לפני בית הדין, "או אז יוכל בית הדין לפעול על פי הסמכות הנחזית הלכאורית..." אולם די בכך שבבקשה פורטו שמות כל האנשים העשויים לרשת ולא ביטאו הסכמתם לסמכות השיפוט בכתובים כדי שסמכותו של בית הדין לא תתגבש. הנשיא שמגר מסביר את המטרה החקיקתית העומדת ביסוד אותו מבנה פרשני. הכוונה היא שסמכות בית המשפט המחוזי היא כללית וחובקת כל (ההדגשה שלי - מ.ש.א.) ובהעדר ההסכמה הכללית נותר הענין בסמכות בית המשפט המחוזי. בעניננו, לא זו בלבד שאין הסכמה מפורשת של המבקשת עצמה, אין הסכמה בכתב של שאר הנוגעים בדבר ועובדה זו עולה מפורשות מצו הירושה עצמו בו רשום שהמבקש היחיד הוא עארף חסן עלי קליבו שהוא המשיב. מאחר והסמכות לדון נתונה לבית המשפט המחוזי, הרי שעל הטוען להקניית סמכות לבית דין דתי להרים את נטל הראיה שכל הנוגעים בדבר הסכימו בכתב לסמכות, או אף היו נוכחים ומסרו לבית הדין הדתי סמכות נחזית לכאורית. המשיב לא הרים נטל זה ועפ"י המסמכים שהוצגו המבקשת והאחרים לא הסכימו בכתב או בנוכחות לסמכות בית הדין השרעי. לאור המסקנה כאמור לעיל, אין צורך שאדון בטענה השניה של המבקשת, שבית הדין השרעי בירושלים אינו מופיע בתוספת לחוק בתי הדין השרעיים (אישור מינויים) תשי"ד- 1953כאחד מבתי הדין המוסמכים לדון בעניני משפחה עפ"י ס' 52לדבר המלך במועצתו. המשיב טוען בהתייחס לצוואה אותה מבקשת המבקשת לקיים, כי אין זו צוואה, ואף המבקשת לא ראתה בה כזו והתמהמתה במשך כשנתיים לאחר פטירת המנוח. עוד טוען המשיב כי חסרה על המסמך הנ"ל הן חתימה והן תאריך ואין ראיה על כך שמדובר בכתב ידו של המנוח. עוד טוען המשיב כי על המבקשת להוכיח את גמירת דעתו של המנוח, והוכחה כזו אינה אפשרית לאור מסמך נוסף שהגישה המבקשת. האם המסמך מהווה צוואה? כפי שעולה מן המסמך עצמו, במרבית המסמך מקונן המנוח על מר גורלו ונפרד מכולם. בסוף המסמך מופיע: "הערה חשובה מאד: לכל בני משפחתי היקרה ביחוד אבו אלחסן הממונה על וקף ה"פליבו" הנכבדים, כל מה שיש לי מכסף, מקרקעין, רכוש ומניות מבקש שיחזור לאשתי סיהאם זין אלעאבדין סברא ולא לאף אחד זולתה וזו צוואה שאין חזרה ממנה ומבקש שתבוצע עם כל תכולת הבית שלמה (ההדגשות במקור)". הגם שמרבית הכתוב מתייחס למר גורלו של המנוח ולאלמנתו והתלבטויותיו, לא יכול להיות ספק שעל פי הכתוב מבקש המנוח להשאיר צוואה בה הוא מצווה את כל רכושו למבקשת. גם אם אין פירוט הרכוש בצוואה, ובמקרים רבים, אין הדבר כך, נראה מלשון הכתוב כי רצונו של המנוח להשאיר צוואה. מכאן, שבאי פירוט הנכסים להם מתייחסת הצוואה, אין כדי לשלול את העובדה שבמסמך האמור מורה המנוח מה ייעשה בכל השייך לו לאחר מותו. נראה לי כי המבקשת הוכיחה שהצוואה נערכה בכתב ידו של המנוח. המבקשת הצהירה על עובדה זו בתצהירה, ולבקשה המקורית צורף תצהיר נוסף של עאווני מוחמד אלקם שהיה ידיד נפש של המנוח ואישר כי הצוואה היא בכתב ידו של המנוח. עד זה לא נתבקש להחקר כלל. אין גם הכחשה שהמדובר בכתב ידו של המנוח. המשיב טוען כי אין חתימה על המסמך. אולם, אין ספק שהמסמך נושא חתימה, אמנם לא בסוף כל עמוד, אולם בסופו מצויה חתימה ואין הכחשה ממשית שהמדובר בחתימתו של המנוח. דהיינו, במקרה שלפני, המדובר בצוואה בכתב ידו של המנוח הנושאת את חתימתו. אין תאריך על הצוואה. עפ"י ס' 25(ב) לחוק הירושה: "לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בס' 19". מהי דרגת השכנוע הנדרשת מביהמ"ש? שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה- 1965עמ' 232- 234סוקר את הפסיקה בענין, והמסקנה היא שנדרשת דרגת השכנוע הגבוהה ביותר מבחינת דיני הראיות שהמדובר בצוואה אמיתית שנעשתה בגמירות הדעת. נראה לי כי המבקשת עמדה בנטל בענין שלפני. המבקשת הגישה מסמך נוסף שאף הוא אינו נושא תאריך ואשר נכתב ע"י המנוח. מהימנה עלי עדותה של המבקשת כי ידעה אודות מכתב זה, שלא נשלח אליה, אלא ראתה אותו בשעתו בין ניירות בעלה המנוח. אינני מתפלאת שהמבקשת לא חקרה את המנוח אודות פרטים הרשומים במכתב. הסבריה מהימנים עלי ומתקבלים על דעתי. נראה ממכתב זה כי המנוח שקל להתאבד לאור מר גורלו ואמר למבקשת במכתב כי כל נכסיו וכספיו הם שלה. "... מכיוון שעולמנו עולם זאבים ואם לא תהא זאב יאכלו אותך הזאבים,... " דהיינו עולה ממכתב זה בבירור כי מטרתו של המנוח היתה להגן על אשתו, המבקשת, ולדאוג לה. מכאן גם ברור תוכן הצוואה בה הוריש לה את כל נכסיו. המנוח היה אדם חולה וסובל, והדבר עולה ממכתביו שנפרשו בפני. לו ולמבקשת לא היו ילדים ונראה כי ראה בה את כל עולמו והיא היתה לו גם אישה וגם כבת. ברור לי ואין ספק בעיני שגמירת דעתו היתה לצוות את כל נכסיו לאשתו, למבקשת. המנוח לא הקפיד על רישום מועדים, ועובדה היא שגם מכתבו הקודם לא נשא תאריך. אני סבורה שמתן צו אשר יקיים את הצוואה שנכתבה בכתב ידו ונחתמה על ידו, יהווה מתן תוקף לרצונו המוחלט האחרון. אשר על כן אני מורה על קיום צוואתו של המנוח אשר צלום מממנה מצורף לפס"ד זה. בנסיבות, ומאחר שמדובר בענינים שבמשפחה, אינני מחייבת בהוצאות. צוואהירושה