קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צירוף תקופות עבודה לצורך פנסיה: התובעת היא גימלאית מעבודה ארוכת שנים אצל הנתבעת שהיא עיריית ת"א (להלן גם: "העירייה"). בעת פרישתה לגמלאות סירבה הנתבעת להכיר בשרותה של התובעת אצלה מיום 14.7.50ועד ליום 26.7.51, וכן בטענת התובעת כי מיום 12.9.91ועד ליום 29.9.55עבדה היא בעירייה במשרה נוספת לזו שהוכרה ע"י הנתבעת, ויש לקחתה בחשבון בעת קביעת שיעור גימלתה (עמ' 1, שורה 19לפרוטוקול). התביעה הנוכחית היא עתירה לסעד הצהרתי לפיו יוצהר כי התובעת עבדה בשרותה של הנתבעת בתקופות ובהיקף המפורטים לעיל ולהלן. כללי: התובעת מבקשת למעשה "צירוף תקופות שירות" לעניין חישוב גימלתה. התובעת צריכה בראש וראשונה להוכיח שאמנם עבדה אצל הנתבעת בתקופות ובהיקף הנטען, ואם תצליח בכך, עליה להראות כי לא אחרה את המועד להגשת בקשתה (לעניין שיהוי בהגשת בקשה לצרוף תקופות עבודה בשרות המדינה, השווה: בג"ץ 1520/91וילנסקי נ. ביה"ד הארצי ואח’, פ"ד מ"ו חלק חמישי, פס"ד מיום 17.12.92). מאחר ולא מצאתי בסיכומי הנתבע טענה לפיה התובעת השתהתה בהגשת בקשתה לצירוף התקופות החסרות, יש להתמקד אך ורק במישור הראייתי, האם הוכיחה התובעת כי עבדה בתקופה הרלבנטית לדיון, ובהיקף שהוא מעבר למה שבו מודה הנתבעת. קיימות שתי תקופות העומדות לדיון, האחת מיולי 50' עד יולי 51' שלגביה מכחישה הנתבעת הכחשה גורפת לפיה התובעת בכלל עבדה אז בשרותה (להלן: "התקופה הראשונה"). השניה, מיולי 51' ועד דצמבר 51' שבו מכירה הנתבעת בעבודתה של התובעת אצלה במשרה מלאה, ומיום 1.1.52ועד ליום 10.8.55(להלן: "התקופה השניה") שלגביה מודה הנתבעת בעבודת התובעת אצלה במשרה חלקית, והויכח בין הצדדים נסוב על היקף המשרה. האם זו היתה עבודה במשרה מלאה כטענת התובעת, או עבודה במשרה חלקית (% 50עד %83.3) כטענת הנתבעת. נטל הראיה: נטל הראיה להוכחת עצם עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בתקופה שבמחלוקת והיקפה, מוטל על התובעת. יש להדגיש כי הטלת ספק בלבד הנוגע לתקופת העבודה והיקפה אינה מספקת. לעניין זה יובאו דברי ביה"ד הארצי בדב"ע נג/164-0: "... טענת ב"כ המערער ש'הספק' בדבר קרות האירוע אינו שולל את עצם קרותו (לפחות מבחינה משפטית) אינו עולה בקנה אחד עם דיני הראיות. נטל הראיה להוכיח אירוע מוטל על שכם הטוען כי ארע..." (שחר מרדכי נ. ביטוח לאומי, סע' 14לפס"ד מיום 17.3.94). יתר על כן, על מנת שהתובעת תצליח בתביעתה עליה להביא לפני ביה"ד ראיות ממשיות, ובחינת הסתברות הגיונם של הדברים כשהיא לעצמה אינה מספקת. כך פסק ביה"ד הארצי בדב"ע נה/210-3: "בית הדין אכן חייב להשתמש בהגיון כאשר הוא שוקל את טענות הצדדים, אולם החלטתו חייבת להתבסס על חומר הראיות, ולא רק על ההגיון" (רפי רוזנטל נ. סיגל קרדי, סע' 4לפס"ד מיום 21.12.95). "התקופה הראשונה" (מיולי 50' עד יולי 51'): לעניין "התקופה הראשונה" שבמחלוקת, טוענת התובעת כי באותה תקופה (כשנה אחת) היא עבדה במחלקת האספקה של העירייה. לטענת התובעת היא החלה את עבודתה במחלקת האספקה ביום 4.7.50(עמ' 4, שורה 19). הנתבעת מודה כי התובעת החלה את עבודתה בעירייה במחלקת האספקה, אולם על פי רישומיה שלה מועד תחילת העבודה הוא 27.7.51(נ/2). כתמיכה לטענתה הביאה התובעת את העדה ד"ר זאבה לוי, אשר העידה בביה"ד כך: "... עבדתי כנערה במחלקת האספקה של העירייה. אני הגעתי או בספטמבר או באוקטובר של שנת 50' עד יולי 52' שאז התגייסתי... כשבאתי לעבוד במחלקה באחד הימים הראשונים הייתי רשומה ללימודים בביה"ס תיכון עירוני ערב א' ואז פגשתי את התובעת במחלקת האספקה, והיא אמרה לי שגם היא לומדת באותו בי"ס והראתה לי את הדרך. ולכן אני זוכרת שגם היא עבדה שם משנת 50' בספטמבר או אוקטובר, אינני זוכרת. אני לא יודעת עד מתי היא עבדה שם. אני רק זוכרת שכאשר הגעתי בספטמבר או אוקטובר 50', אני מניחה אוקטובר, היא היתה שם..." (עמ' 6, שורה 18). עיון בשאלון קבלה לעבודה של העדה זאבה לוי (אז זאבה לוין - נ/8) מלמד כי זו האחרונה החלה את עבודתה בעירייה רק ביום 3.10.51, דהיינו שנה אחת לאחר המועד שנטען על ידה בעדותה. ללמדך כי גם התובעת שהחלה את עבודתה סמוך לפני העדה, עבדה במחלקת האספקה של העירייה משנת 1951בלבד, ולא משנת 1950כפי שהיא טוענת בתביעתה. "התקופה השניה" (מיולי 51' עד ספטמבר 55'): בהתייחס ל"תקופה השניה" מתוך שתי התקופות העומדות במחלוקת, מודה הנתבעת כי התובעת עבדה אצלה. אולם לטענת העירייה מדובר בעבודה בהיקף מלא מיום 27.7.51עד סופה של אותה שנה בלבד, ועבודה בהיקף של % 50משרה מיום 1.1.52עד 14.7.52ו-% 83.3משרה מיום 1.9.54עד .10.8.55בין הזמנים הנקובים שרתה התובעת בשרות צבאי. העירייה מבססת את טענותיה על רישומים ככל שאלו נשמרו אצלה, על פי תצהירו של מר שלמה אגוזי. עדים שהביאה התובעת להוכחת עבודתה ב"תקופה השניה" (בהיקף רחב יותר מזה שהוכר ע"י הנתבעת) לא יכלו לומר במידת הבטחון הדרושה, כי התובעת עבדה בהיקף משרה גדול יותר או זמן רב יותר מזה שהוכר ע"י הנתבעת. עד תביעה מס' 4מר יצחק חרזי העיד: "... מספטמבר 51' עד אוגוסט 52' אני יודע שהיא (התובעת) היתה שם (בבי"ס גבעת עליה) מזכירה, וגם עבדה במועדונית מפני שהייתי בא לעזור לה להכין טקסטים" (עמ' 7, שורה 21). גם אם נצא מתוך הנחה כי זכרונו של מר חרזי לא בגד בו, חרף העובדה שעברו כ- 45שנה מהתקופה שלגביה הוא מעיד ועד למתן עדותו בביה"ד, לא שוכנעתי כי העד זוכר באיזה היקף משרה עבדה התובעת. אין מקום לקבוע על פי עדותו כי מדובר בהיקף של משרה מלאה. גם על עדותה של עדת תביעה מס' 2גב' מתיה בן בסט, קשה להשתית קביעה עובדתית ברורה. זאת, לאחר שזו האחרונה בהגינותה, הודתה בביה"ד כי: "... אני לא יכולה לזכור אחרי 40שנה (מתי) היא עבדה ובאיזה שנים היא לא עבדה. עברו כל כך הרבה בחורות צעירו שעבדו בביה"ס..." (עמ' 5, שורה 22). על פי עדותה של התובעת, טענתה להיקף עבודה ב"תקופה השניה" נסמכת על זכרונה של התובעת לפיו עבדה היא לא רק כמזכירה בבית ספר של העירייה, אלא גם כעובדת שלה ב"מועדונית" (עמ' 4, שורה 30). אולם, אין ראיה כי עובדי ה"מועדונית" באותה תקופה היו עובדי עיריה, ולא מן הנמנע כי המועדונית תופעלה ע"י גוף משפטי אחר. גם עדת תביעה מס' 2גב' בן בסט הודתה כי העבודה במועדונית היתה נפרדת מהעבודה במזכירות ביה"ס, ולא היה ידוע לה אם המועדונית מופעלת ע"י עובדים שהם עובדי עירייה (עמ' 5, שורה 17). ת/ 7המהווה שובר המחאה לתשלום לתובעת באמצעות פלונית, אינו מבטל את הספקות לגבי זהות המעסיק. לא הוכחה אפוא כראוי עבודת התובעת במעמד של עובדת עיריה ב"תקופה השניה" שבמחלוקת, ואין מקום שביה"ד יענה לבקשת התובעת ליתן הצהרה הנוגעת לאותה התקופה. סיכום: לא הוכח בראיות טובות כי התובעת עבדה מעבר לתקופה שהוכרה ע"י הנתבעת, ואין מנוס מדחיית התביעה. הוצאות: שוכנעתי כי התובעת הגישה תביעתה בתום לב, בנסיון למימוש זכויות ,ולא מתוך רצון להוליך שולל. מכיוון שכך, ובהתחשב עם העובדה שמדובר בגימלאות, החלטתי שלא לחייבה בהוצאות ההליך הנוכחי. זכות ערעור: תוך 30יום.פנסיה