התובעת טוענת כי הסכם שכר הטרחה המבוסס על תשלום רק במקרה של הצלחה, הוא הסכם המבוסס על "חוסר שוויון מוחלט", שלפיו הנתבעת אינה משקיעה דבר, ואילו התובעת מסתכנת בכך שעמלה יהיה לשווא. שכן רק אם עמלה יישא פרי, תזכה בשכר-טרחה, אך אם לא תהיה הפחתה בחיוב הארנונה, לא תזכה בשכר-טרחה. מסיבה זו לטענתה, אין לבחון את המאמץ שהושקע, אלא רק את התוצאה. זאת לטענתה, בדומה להסכמים הקובעים את שכרם של מתווכים הפועלים בבלעדיות, ששכרם משולם אם מתגבשת עסקת מכר, ללא קשר להיקף הטרחה שהייתה בפועל ביצירת ההתקשרות. הנתבעת טוענת כי העיקרון בהסכם ההתקשרות הוא, שרק במקרה של הצלחה הנובעת מפעילותה של התובעת, זכאית היא לשכר-טרחה. במקרה הנדון לא הצלחתה של התובעת הובילה להפחתה בארנונה אלא פעולתה של הנתבעת הביאה לכך, ולפיכך התובעת אינה זכאית לשכר-טרחה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחה על בסיס הצלחה: התובעת, חברה העוסקת בין השאר, בייצוג בעלי נכסים בהליכים להפחתת הארנונה שהם חייבים בתשלומה לרשות המקומית, התקשרה בשנת 2004 עם הנתבעת בהסכם להפחתת הארנונה שהנתבעת חויבה לשלם לעיריית ירושלים. על-פי הסכם ההתקשרות שכר הטרחה נגזר משיעור הפחתת הארנונה והוא משולם על בסיס של הצלחה, בכל מקרה של הפחתת הארנונה. בסוף שנת 2006 פנתה הנתבעת במישרין אל מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, והביאה להפחתה ניכרת בסכום הארנונה שחויבה לשלם. לטענת התובעת, לאור הסכם ההתקשרות שבין הצדדים על הנתבעת לשלם את שכר הטרחה שנקבע בו, ומכאן תביעתה על סך של 39,237.20 ₪. הנתבעת חולקת על כך. התביעה הוגשה ביום 21.9.2010 בהליך של סדר דין מקוצר. ביום 9.11.2010 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחלופין בקשה מחיקת כותרת או בקשת רשות להתגונן. בדיון בבקשה זו שהתקיים ביום 17.1.2011 הסכימו הצדדים שלנתבעת תינתן רשות להתגונן וכי התביעה תתברר בהליך של סדר דין מהיר. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 5.3.2012 ולאחריה, לבקשת הצדדים, הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 4.4.2012 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 13.5.2012. התובעת ביקשה להשיב לסיכומי הנתבעת עד יום 20.5.2012, אולם נראה שויתרה על כך. עיקרי העובדות 2. בין התובעת (להלן גם - ערך) לבין הנתבעת נכרת ביום 24.11.2004 הסכם שלפיו התחייבה התובעת לפעול להפחתת סכום הארנונה שהנתבעת חויבה לשלם. ההסכם מתייחס "לכל חיוב שימסור הלקוח לערך במטרה להפחיתם", אך אין מחלוקת שמטרת ההתקשרות הייתה להפחתת חוב הארנונה שהנתבעת חבה לעיריית ירושלים בגין שני נכסים. הסכם זה קובע שהטיפול בנושא הפחתת חוב הארנונה של הנתבעת נמסר לתובעת אשר תטפל בעניין באופן בלעדי ולפי שיקול דעתה המלא. התובעת היא זו שתישא בכל העלויות הכרוכות בטיפול, לרבות כל טיפול משפטי, למעט תשלום אגרות משפט והוצאות משפט שיוצאו בפועל. עוד נקבע בהסכם, כי התמורה תשולם רק במקרה של הצלחה בהפחתת החוב; אם חוב הארנונה מופחת, כי אז תשלם הנתבעת לתובעת סכום השווה לשיעור של 30% מכל סכום שיופחת, אך אם לא תהיה הפחתה בחוב הארנונה, לא תשלם הנתבעת דבר לתובעת. 3. נביא תחילה את הוראות ההסכם הרלוונטיות. סעיף 1.ד בהסכם, הקובע את נושא התמורה: " ... ב. בתמורה לשירותי הבדיקה מתחייב הלקוח לשלם לערך 30% מכל סכום הפחתת מסים, אשר נמצא כי מגיע ללקוח בעקבות בדיקת ערך. ג. למען הסר ספק שכר הטרחה לעיל ישולם, אף אם בחר הלקוח שלא לממש את זכויותיו להחזרי תשלומים בשל הפחתת מסים. ד. הלקוח ישלם לערך את הסכום האמור בסעיף קטן ב', בתוספת מע"מ ...". סעיף 3 בהסכם, הקובע שהתובעת נושאת בכל הוצאות הטיפול: "מוסכם, כי ערך תישא בכל הוצאות הבדיקה והטיפול בעניין שירותי הבדיקה כולל נשיאה בהוצאות טיפול בעל אופי משפטי (אך למעט אגרות והוצאות משפט, שיוצאו בפועל), ואשר תהיינה נתונות לשיקול-דעתה של ערך" סעיף 4, שעניינו טיפול בלעדי על-ידי התובעת: "הלקוח מתחייב שלא לפעול להפחתת מסים ישירות מול הרשויות ו/או באמצעות אחר שאינו ערך וכן שלא להעביר מידע ו/או ממצא שנמסר לו על-ידי ערך באשר לנכסיו, אלא לאחר קבלת הסכמה בכתב ומראש מאת ערך. ערך לא תסרב לתת הסכמה להעברת הטיפול לאחר שישולם לה מלוא שכרה, ויהא השלב בו יופסק הטיפול אשר יהיה". 4. מן המסמכים שהגישו הצדדים, כמו גם מתצהיריהם, עולה כי הטיפול של התובעת בענייניה של הנתבעת, כלל את הפעולות הבאות: טיפול בעניין הארנונה לשנת 2004: ביום 30.11.2004 פנתה התובעת אל מחלוקת שרטוטים בעיריית ירושלים, ובקשה לקבל את שרטוטי הנכסים. פנייה זו נענתה ביום 2.12.2004, כי אין שרטוטים. ביום 10.12.2004 הגישה התובעת השגה על חיובי הארנונה של נכסי הנתבעת לשנת 2004, ועדכון על כך נשלח אל נציג הנתבעת שעמו הייתה ההתקשרות, מר אלעזר קנופף (להלן - מר קנופף). השגה זו נדחתה במכתבו של מר משה לוי, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (להלן - מנהל הארנונה), מיום 10.1.2005, שבו נאמר שההשגה "בדבר סיווג השימוש בנכס" נדחית עד המצאת כל האישורים שפורטו בטופס שצורף למכתבו, וכי עם המצאת האישורים ייערך דיון מחודש. בעקבות מכתבו של מנהל הארנונה, פנה נציג התובעת אל מר קנופף ביום 3.2.2005 וביקש שימציא את המסמכים הדרושים ובהם חתימה על תצהיר שיישלח "בהמשך היום". למכתב נוסף מאותו יום אמנם צורף התצהיר שעליו התבקש מר קנופף לחתום בפני עורך-דין ולהעבירו אל התובעת. שני המכתבים האחרונים נשלחו באמצעות פקסימיליה, ואין אסמכתה המאשרת שהתקבלו. התצהיר האמור ככל הנראה לא נחתם ולא ברור מה עלה בגורלו. על תצהיר אחר חתם מר קנופף כעבור שנה, ביום 7.2.2006. הנוסח של תצהיר זה זהה לזה ששלחה התובעת ביום 3.2.2005, אך עריכת הדפסתו שונה ומכאן שזהו תצהיר אחר (התובעת אף לא חלקה על כך). טיפול בעניין הארנונה לשנת 2005: ביום 28.3.2005 הגישה התובעת השגה על חיובי הארנונה של נכסי הנתבעת לשנת 2005, שנוסחה זהה לזה שהוגש בחודש דצמבר 2004. גם השגה זו נדחתה במכתבו של מנהל הארנונה מיום 3.4.2005, הזהה לתשובתו על ההשגה לשנת 2004, שגם בו נאמר שההשגה נדחית עד המצאת כל האישורים הנדרשים. על דחיית ההשגה האמורה, הגישה התובעת ערר, אשר בתשובה לערר מטעם מנהל הארנונה מיום 4.7.2005 המליץ הוא לוועדה לדחות את הערר. עוד קודם לכן, ביום 22.6.2005, פנה נציג התובעת אל הנתבעת במכתב זהה לזה שנשלח בעקבות דחיית ההשגה הקודמת, וביקש את המסמכים הנדרשים וכן תצהיר חתום בנוסח שצורף. ביום 23.1.2006 פנתה התובעת אל משרד המסחר והתעשייה בבקשה לערוך ביקורת בנכסי הנתבעת, וממכתב מיום 16.2.2006 עולה שביקורת כאמור, נערכה. טיפול בעניין הארנונה לשנת 2006: ביום 30.3.2006 הגישה התובעת השגה על חיובי הארנונה של נכסי הנתבעת לשנת 2006, שנוסחה זהה להשגות הקודמות שהוגשו, ואף היא נדחתה במכתבו של מנהל הארנונה מיום מאותו יום, 30.3.2006, הזהה לתשובתו להשגות הקודמות. על דחיית השגה זו, הגישה התובעת ערר ביום 30.4.2006, אשר בתשובה לערר מטעם מנהל הארנונה מיום 13.9.2006, המליץ גם הפעם לוועדה לדחות את הערר. טיפול בעניין הארנונה לשנים 2007 עד 2009: במכתבים מיום 20.2.2007, מיום 26.2.2008 ומיום 10.3.2009 הוסכם בין התובעת לבין מנהל הארנונה, כי ההשגות, העררים והתשובות לעררים שהוגשו בשנים קודמות ביחס לרשימה ארוכה של נכסים ובהם גם נכסי הנתבעת, יתייחסו גם לחובות הארנונה לשנים 2006 עד 2009. 5. מתצהירו של מר קנופף מטעם הנתבעת וכך גם מעדותו, עולה, כי משנוכח שאין כל הפחתה בחוב הארנונה, כי לא עלה בידי התובעת להביא להפחתת החוב וכי אף לא שמע דבר ממי מנציגי התובעת, החליט לפעול בכוחות עצמו. בעקבות שיחות בעל-פה עם מנהל הארנונה שנעשו באמצעות שליח של התובעת, מר מאיר שרייבהנד, הגיעה התובעת להסכמה עם מנהל הארנונה על הפחתת החוב בשיעור ניכר, וזאת בכפוף לכך שלא יהיו בתיקי הנכסים השגות או עררים כלשהם. בהתאם לכך, ביום 25.12.2006 כתב מר קנופף מכתב אל מנהל הארנונה, שבו התבקש שינוי חישוב תעריפי הארנונה של נכסי הנתבעת החל משנת 2004, כך שיהיה בתעריף כמפורט במכתב. לפי עדותו של מר קנופף, את נוסח המכתב הכתיב לו מנהל הארנונה, ובו נאמר בין השאר, כי "בכפוף לביצוע האמור, אנו מודיעים לוועדת הערר על משיכת ההשגה והעררים שהוגשו בגין הנכסים דלעיל". העררים אמנם נמחקו ביום 13.1.2007 ובמכתב מיום 18.1.2007 אישר מנהל הארנונה את הסדר חישוב הארנונה כפי שהופיע במכתבו של מר קנופף ונאמר בו כי בחשבונות הארנונה של הנתבעת ישנה יתרת זכות בסך של 105,397.55 ₪. 6. בעדותו התבקש מר קנופף להתייחס אל אותן השגות ועררים שהוגשו בעניין הנכס ושעל חזרה מהן הודיע במכתבו האמור מיום 25.12.2006, ועל כך השיב כי כל ההתקשרות עם מנהל הארנונה, למעט מכתב זה, נעשתה בעל-פה, וכי הוא לא הגיש כל ערר או השגה (עמ' 12-11 בפרוטוקול). לפי הסברו, החזרה מההשגות ומהעררים נכתבה כאמור, באופן מפורש לפי בקשת מנהל הארנונה, שהתנה את הפחתת הארנונה בכך שתיקי הנכסים יהיו "דף חלק". עובדה זו אף עולה ממכתב התשובה של מנהל הארנונה מיום 18.1.2007 (שם, פסקה 7). לפי הסברו של מר קנופף, הטעם לתנאי זה היה, שהפחתת הארנונה שעליה הוסכם תהיה סופית ושהנתבעת לא תעלה במסגרת השגות או עררים טענות נוספות כלשהן ביחס לשנים שלגביהן הופחת חוב הארנונה. 7. משהתברר לתובעת שחוב הארנונה של הנתבעת הופחת, פנתה היא אל הנתבעת ביום 23.12.2009 בדרישה לקבלת שכר-טרחתה בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים. משסירבה הנתבעת לשלם את הסכום שנדרשה לשלם, מהטעמים שעליהם נעמוד, הוגשה התובענה הנדונה. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובעת 8. התובעת טוענת כי הסכם שכר הטרחה המבוסס על תשלום רק במקרה של הצלחה, הוא הסכם המבוסס על "חוסר שוויון מוחלט", שלפיו הנתבעת אינה משקיעה דבר, ואילו התובעת מסתכנת בכך שעמלה יהיה לשווא. שכן רק אם עמלה יישא פרי, תזכה בשכר-טרחה, אך אם לא תהיה הפחתה בחיוב הארנונה, לא תזכה בשכר-טרחה. מסיבה זו לטענתה, אין לבחון את המאמץ שהושקע, אלא רק את התוצאה. זאת לטענתה, בדומה להסכמים הקובעים את שכרם של מתווכים הפועלים בבלעדיות, ששכרם משולם אם מתגבשת עסקת מכר, ללא קשר להיקף הטרחה שהייתה בפועל ביצירת ההתקשרות. לפי טענת התובעת, מהטעם האמור, גם נאסר על המתקשר לטפל בעצמו בעניין שהועבר לטיפולה של התובעת, אלא אם כן הודיע על כך לתובעת מראש. במקרה זה, כפי שנקבע בהסכם, תסכים לכך התובעת בכפוף לתשלום שכרה (סעיף 4 בהסכם). 9. באשר לטענת הנתבעת כי במשך זמן רב לא היה טיפול ממשי בעניינה, טענה התובעת, כי הדבר לא היה נתון בידיה, וכי נבע מכך שבמשך תקופה ארוכה ועדת הערר לארנונה בירושלים לא התכנסה. בכל מקרה, האצת הטיפול היא דווקא אינטרס של התובעת, שכן לאור העובדה ששכרה משולם רק במקרה של הפחתת ארנונה, יש לה עניין בהשגת התוצאה במהירות. לתמיכה בטענת התובעת שוועדת הערר לא התכנסה, הגישה התובעת פסק-דין שכך לכאורה, עולה ממנו (עת"מ 880/07 שמש ירושלים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (4.6.2008). 10. עוד טוענת התובעת, כי אין לקבל את טענת הנתבעת כאילו לא הייתה כל תועלת בהשגות ובעררים שהוגשו, שהרי, כך לטענתה, הנתבעת הסתמכה עליהם כדי להשיג את תוצאת הפחתת הארנונה. לטענתה, אלמלא אותם השגות ועררים, לא הייתה הנתבעת משיגה את התוצאה שהושגה. עוד טענה התובעת, שהנתבעת לא התנהלה כמי שהעניין דחוף לה, ולא פנתה אל התובעת. לא זו בלבד, אלא שרק בשנת 2006 חתם מר קנופף על תצהיר שנשלח אליו שנה קודם לכן, בשנת 2005. בעניין אחרון זה נאמר כבר עכשיו, כי התצהיר שעליו חתם מר קנופף בשנת 2006, כפי שנאמר לעיל, נשלח אליו רק סמוך לחתימתו, וכי לא היה זה אותו תצהיר שלכאורה, נשלח בשנת 2005. לא רק זאת, אלא שהתובעת לא הוכיחה שאמנם שלחה אל מר קנופף תצהיר לחתימה בשנת 2005, ואם אמנם שלחה, לא הראתה שבדקה כי מה שנשלח אמנם התקבל, ואם התקבל, לא הראתה שבדקה מדוע לא נחתם עוד בשנת 2005. בכל מקרה, התובעת לא עשתה דבר עם אותו תצהיר משנת 2005. (2) עיקרי טענות הנתבעת 11. הנתבעת טוענת כי העיקרון בהסכם ההתקשרות הוא, שרק במקרה של הצלחה הנובעת מפעילותה של התובעת, זכאית היא לשכר-טרחה. במקרה הנדון לא הצלחתה של התובעת הובילה להפחתה בארנונה אלא פעולתה של הנתבעת הביאה לכך, ולפיכך התובעת אינה זכאית לשכר-טרחה. לטענת הנתבעת, התובעת לא פעלה באופן ממשי להפחתת חיובי הארנונה של הנתבעת, התרשלה בטיפול ולא עדכנה את הנתבעת באשר לפעולותיה וכך באופן אמיתי יצרה מצג של חוסר פעילות לקידום ענייני הנתבעת. בסופו של דבר פעולותיה של הנתבעת הם שהביאו להפחתת הארנונה. 12. עוד טוענת הנתבעת כי טענתה של התובעת, שחל עיכוב בטיפול מהטעם שוועדת הערר לארנונה לא התכנסה, לא הוכחה וכי בכל מקרה מדובר בטענה העולה לכדי שינוי חזית אסור. עוד טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את טענותיה של התובעת הנסמכות על כך שהוגשו השגות ועררים, מכיוון שמסמכים אלו לא הוגשו באמצעות עורכים. בעניין זה נאמר כבר עתה, שיש לקבל את טענת התובעת, כי המסמכים הוגשו כראייה לעצם הגשת ההשגות והעררים ולא לאמיתות תוכנם, ולפיכך ניתן היה להגישם גם שלא באמצעות עורכם. כך גם ניתן ללמוד על הגשתם מכך שהנתבעת נדרשה לבטל את ההשגות והעררים כתנאי להסדר שאליו הגיעה עם מנהל הארנונה. 13. טענה נוספת שטענה הנתבעת היא, שהוראת שכר הטרחה היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1983, ולפיכך בהתאם לסעיף 19 בחוק זה, על בית המשפט להורות על ביטולו. דיון והכרעה (1) ההיבט העובדתי והשאלות הטעונות הכרעה 14. אין מחלוקת שהסכם ההתקשרות קובע ששכרה של התובעת ישולם על בסיס של הצלחה; אם יופחת סכום הארנונה שבו חויבה הנתבעת, כי אז התובעת תהיה זכאית לשכר בשיעור של 30% מסכום ההפחתה, וממילא שאם לא תהיה הפחתה בארנונה, לא תהיה התובעת זכאית לשכר כלשהו. 15. ככל שהדברים אמורים בעובדות, אין מחלוקת שהסכם ההתקשרות נחתם ביום 24.11.2004 וכי התובעת הגישה לאגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים השגות על חיובי הארנונה של הנתבעת לשנים 2004 עד 2009 ומשנדחו אותן השגות, הגישה עררים. יחד עם זאת, גם נראה כי היו אלו פעילויות סטנדרטיות, וכי לא הייתה פעילות מיוחדת שנעשתה דווקא בעניין נכסי הנתבעת. פעילויות אלו של התובעת לא הניבו כל תוצאה. כפי שהוכיחה הנתבעת באופן ברור, הנתבעת היא זו שהצליחה להפחית את סכום הארנונה שחויבה לשלם עבור נכסיה באופן עצמאי ללא כל קשר לפעילותה של התובעת, שכאמור, לא הניבה תוצאות כלשהן. כך גם הוכח באופן ברור, שלהפחתה זו לא היה כל קשר עם ההשגות והעררים שהתובעת הגישה, וזאת למרות שהנתבעת נדרשה לבטל את אותן ההשגות ואת אותם עררים. הצורך בביטולם לא הפך אותם ליעילים שכן לא הליכים אלו עמדו ביסוד התוצאה שאליה הגיעה הנתבעת בעצמה. הסיבה שנדרשה לבטל את ההשגות ואת העררים הייתה חלק מהנוהל המקובל בעת שצדדים מגיעים להסדר שמביא לסיום של מחלוקות בעניין חובות. כפי שהבהיר זאת מר קנופף בעדותו, הוסבר לו כי יש צורך ב"דף חלק" כדי שהנתבעת לא תעלה טענות נוספות במסגרת השגות או עררים, לאחר שהגיעו עימה להסדר בעניין סכום הארנונה שבו חויבה ובעניין אופן חישובו. העובדה שלפעילותה של התובעת לא הייתה כל רלוונטיות לעניין התוצאה של הפחתת הארנונה על נכסי הנתבעת ושלפעילותה של התובעת לא הייתה כל השפעה על כך, לא רק שלא נסתרה על-ידי התובעת, אלא שהתובעת לא הצביעה על ראיה כלשהי שהיה בכוחה להראות כי היה בפעולה כלשהי שבה נקטה כדי להביא להפחתה בארנונה. לא רק שהתובעת לא הוכיחה שההפחתה בחיובי הארנונה של הנתבעת נבעה מפעילותה, אלא שהנתבעת הוכיחה ההפך, כי ההפחתה הייתה תוצאה של פעילותה באופן עצמאי, ללא כל קשר לפעילות הנתבעת. הנתבעת הוכיחה זאת באלו: ראשית כאמור, מר קנופף העיד כי בעקבות שיחות שהיו בעל-פה בין השאר בינו לבין מנהל הארנונה, לאחר שנוצר קשר באמצעות אותו מר מאיר שרייבהנד, הופחתה הארנונה. כפי שהסביר, בעקבות אותה שיחה, העלה על הכתב את אשר הוסכם עם מנהל הארנונה ואת שהתבקש לכתוב, ומכתבו נענה (ראו כאמור, פירוט בעמ' 12-11). שנית, אין מחלוקת שהייתה התכתבות ישירה בין מר קנופף לבין מנהל הארנונה וכי לא היה זה באמצעות התובעת. הגם שבתיקיה של הנתבעת באגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים היו מסמכים ובהם השגות ועררים שהוגשו באמצעות התובעת, גם מנהל הארנונה לא ראה בתובעת כמי שקשורה להסדר שעליו הוסכם עם הנתבעת במישרין, ואל התובעת אף לא נשלחו מכתבים בעניין. שלישית, תשובת מנהל הארנונה, שבה נקבעה ההפחתה, התייחסה אל מכתבו של מר קנופף ולא התייחסה אל ההשגות או אל העררים שהגישה התובעת בעניין סכום חוב הארנונה של הנתבעת. רביעית, נראה שהתובעת כלל לא התעניינה בנעשה בעניין חוב הארנונה של הנתבעת, ולכן לא ידעה על הפחתת חוב הארנונה של הנתבעת, אלא כעבור כמעט שלוש שנים. חוב הארנונה של הנתבעת הופחת עוד בתחילת שנת 2007, אך רק בסוף שנת 2009 פנתה התובעת אל הנתבעת בדרישה לתשלום שכר-טרחה. 16. בנסיבות אלו, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם התובעת זכאית לשכר-טרחתה חרף העובדה שלא הייתה הגורם שהביא לתוצאה של הפחתת חוב הארנונה של התובעת, בעוד שלשם כך נשכרו שירותיה. לשם מתן תשובה לשאלה זו, יש להשיב על שתי שאלות. השאלה הראשונה, האם הוראת סעיף 1.ד.ב בהסכם בדבר תשלום שכר טרחה חלה על הנסיבות הנדונות. השאלה השנייה, האם הפרה הנתבעת את הוראת סעיף 4 בהסכם שמחייב מתן הודעה לתובעת במקרה של הפסקת פעילותה הבלעדית. אם התשובה לכך בחיוב, כי אז השאלה איזו השלכה יש לכך. (2) שאלת החיוב בתשלום שכר-טרחה 17. הסכם ההתקשרות קובע כאמור, ששכר הטרחה שנקבע בו ישולם במקרה של הצלחה בהפחתת שיעור הארנונה, וממילא כי במקרה של כישלון, לא ישולם דבר. המסקנה שאליה הגענו היא שהפחתת סכום הארנונה שהנתבעת נדרשה לשלם לא נבעה מפעולותיה של התובעת. השאלה היא אפוא, האם בנסיבות אלו, חייבת הנתבעת בתשלום שכר-טרחה לתובעת. 18. קודם שנדון בשאלת זכאותה של התובעת לשכר-טרחה, ראינו לנכון לדחות את ההשוואה שביקשה התובעת לערוך עם זכאותם של מתווכים הפועלים בבלעדיות לדמי תיווך. אמנם נכונה טענת התובעת, שגם מתווך עשוי לזכות במלוא דמי התיווך שנקבעו, אפילו טרחתו הייתה זעומה, אולם ישנם שני הבדלים מהותיים בין מתווכים הפועלים בבלעדיות לבין המקרה הנדון. ההבדל הראשון נובע מכך שמתווך יזכה בדמי תיווך רק אם היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות. אם היה מתווך בבלעדיות, יזכה בדמי התיווך גם אם לא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות, ובלבד שהתמלאו התנאים המקימים את החזקה שהיה הגורם היעיל (סעיף 14(ב) בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996). אלו מתקיימים, רק אם ביצע את פעולות השיווק שנקבעו בתקנות שהותקנו מכוח סעיף 9(ד) בחוק זה (תקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק), התשס"ה-2004). בענייננו טוענת התובעת, כי בשל סעיף הבלעדיות שנקבע בהסכם, היא זכאית לשכרה גם אם לא הייתה הגורם היעיל, כך שלמעשה טענתה היא, שאין דרישה מינימאלית לפעולות שעליה לבצע. ההבדל השני עניינו בכך שתיווך במקרקעין בבלעדיות מוגבל בזמן (סעיף 9(ב1) בחוק המתווכים), ואם הצדדים לא הסכימו על פרק הזמן, כי אז תחול התקופה שנקבעה בחוק (שם, סעיף 9(ג)). עוד נקבע, שתקופת הבלעדיות נגזרת מפעולות השיווק שביצע המתווך, ואם לא ביצע את אלו שנקבעו בתקנות שהותקנו מכוח סעיף 9(ד), כי אז תקוצר תקופת הבלעדיות. בענייננו טוענת התובעת, שאין מגבלת זמן ומשנחתם ההסכם בין הצדדים, כי אז משזכתה הנתבעת בהפחתת הארנונה, זכאית התובעת לקצור את פירות ההפחתה, ללא קשר לסיבת ההפחתה או למועד שבו נקבעה ההפחתה. מאחר שמתווך בבלעדיות זכאי לדמי תיווך גם אם לא היה הגורם היעיל רק אם ביצע את הפעולות הנדרשות ואם היה זה בתקופת הבלעדיות, אין מקום להשוואה לענייננו. שכן בהסכם הנדון לא התחייבה התובעת לביצוע פעולות מינימאליות ולא נקבעה מגבלת זמן. לכן אין הנדון דומה לראייה ואין להסיק מהסכמי תיווך בבלעדיות לענייננו. 19. סעיף 1.ד.ב בהסכם ההתקשרות קובע כאמור, כי "בתמורה לשירותי הבדיקה מתחייב הלקוח לשלם לערך 30% מכל סכום הפחתת מסים, אשר נמצא כי מגיע ללקוח בעקבות בדיקת ערך" (ההדגשה אינה במקור). מכאן אפוא, שלא יכולה להיות משמעות אחרת להוראה זו, מעבר לזו העולה בבירור מלשון ההוראה והיא כי התמורה בשיעור של 30% מכל סכום הפחתת מסים תשולם לתובעת רק אם הפחתה זו באה "בעקבות בדיקת ערך". אם ההפחתה בארנונה לא הייתה בעקבות פעולה של 'ערך', התובעת, ממילא שאין היא זכאית לתשלום התמורה שנקבעה. 20. העובדה שנקבעה הוראת בלעדיות, איננה רלוונטית לשכר הטרחה שעל הנתבעת לשלם. ככל שהתשובה לשאלה השנייה היא שהנתבעת הפרה את הוראת הבלעדיות, כי אז עשויה להיות לכך השלכה אחרת, אולם הפרת הוראת הבלעדיות אינה יכולה להקים לתובעת זכות לקבלת מלוא שכר הטרחה שנקבע. (3) שאלת הפרת סעיף הבלעדיות בהסכם 21. השאלה השנייה שאותה יש לבחון היא, אם הפרה הנתבעת את הוראת סעיף 4 בהסכם שמחייב אותה להודיע לתובעת במקרה של הפסקת פעילותה הבלעדית. אם התשובה לכך בחיוב, כי אז השאלה איזו השלכה יש לכך. 22. סעיף 4 בהסכם (שתוכנו הובא לעיל), קובע שהתובעת תפעל באופן בלעדי בעניין שלגביו התקשרו הצדדים וכי גם התובעת עצמה אינה יכולה לפעול בעניין זה, במישרין או באמצעות כל גורם אחר. עוד נקבע כי התובעת תהיה רשאית לפעול בעצמה או באמצעות גורם אחר רק "לאחר קבלת הסכמה בכתב ומראש מאת ערך", אשר מתחייבת כי "לא תסרב לתת הסכמה להעברת הטיפול לאחר שישולם לה מלוא שכרה, ויהא השלב בו יופסק הטיפול אשר יהיה". הוראה זו מעוררת שתי שאלות: האחת, האם ההתקשרות הוגבלה בזמן; השנייה, מה משמעות הביטוי "מלוא שכרה". 23. באשר לשאלה הראשונה, ככלל, אין לקבל מצב שבו הסכם למתן שירות אינו מוגבל בזמן, בין בקציבת המועד שעד אליו יינתן השירות ובין בקציבת האירוע שעד התרחשותו יינתן (כמו למשל, ייצוג בידי עורך-דין, שנקבע שיינתן עד מתן פסק-דין בערכאה הראשונה או בערכאת הערעור). כך במיוחד במקום שבו מדובר במתן שירות באופן בלעדי. שירות מסוג זה חייב להיות מוגבל בזמן ולא ניתן לקבוע מראש שלא יוגבל בזמן (ראו על דרך ההיקש בפסיקה הקובעת כי לא ניתן לקבוע הסכם הפצה בלעדי מבלי שיוגבל בזמן. כך למשל נקבע בע"א 2850/99 שמעון בן-חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4 849 (2000), פסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן). בענייננו ניתן לומר, כי לאור אופן התנהלותם של הצדדים, נוצר מצג שלפיו ההתקשרות ביניהם התפוגגה. ההסכם נחתם בסוף שנת 2004 ולמעט בתקופה הראשונה, לא הייתה תקשורת של ממש בין הצדדים, כך שהנתבעת יכולה הייתה להניח, שהתובעת זנחה את עניינה. שכן מאז תחילת שנת 2006, שאז נדרש מר קנופף לחתום על תצהיר ואמנם חתם עליו, לא היה קשר ממשי בין הצדדים. מכל מקום, אפילו נניח שלא כך הם פני הדברים, וכי עדיין היה קשר ביניהם, כי אז לכל היותר המסקנה היא, שהנתבעת אמנם הפרה את הסכם ההתקשרות בכך שהפרה את הוראת הבלעדיות מבלי להודיע על כך לתובעת ולקבל את הסכמתה מראש ובכתב. 24. אם זו המסקנה, שהנתבעת אמנם הפרה את הוראת הבלעדיות בכך שלא הודיעה לתובעת כי היא פועלת באופן עצמאי להפחתת הארנונה ועשתה כן מבלי לקבל את הסכמת התובעת, כי אז עלינו להשיב לשאלה השנייה, שעניינה ההשלכה שיש להפרת ההסכם מצד התובעת, וכן השאלה מהו השכר שהתובעת זכאית לו במקרה זה. סעיף 4 קובע כאמור, שהנתבעת תהיה רשאית להודיע על רצונה להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת וכי התובעת תסכים לכך בכפוף לכך שישולם לה מלוא שכרה, וזאת ללא קשר לשלב שבו הופסק הטיפול על-ידי התובעת. נראה אפוא, כי במקום שבו לא הודיעה הנתבעת לתובעת על כך שהיא מטפלת בעניינה בעצמה, על הנתבעת לשלם לתובעת את "מלוא שכרה" עבור הטיפול בענייני הארנונה של התובעת וזאת עד שנודע לה על הטיפול העצמאי של התובעת, ובענייננו עד שנת 2009. השאלה אם כן, מהו "מלוא שכרה" והאם התובעת חייבת בתשלום זה. הביטוי "מלוא שכרה" אינו יכול להיות זה שנקבע בסעיף 1.ד.ב בהסכם אשר נגזר מן התוצאה של הפחתת הארנונה, בשונה מהשכר שבו עוסק סעיף 4, המתייחס לשכר ראוי, שאינו נגזר מן התוצאה. שכר הטרחה שנקבע בסעיף 1.ד.ב אמור להיות משולם רק במקרה של הצלחה שהושגה "בעקבות בדיקת ערך". לעומת זאת, השכר שבו עוסק סעיף 4 מתייחס למצב שבו ההתקשרות מופסקת שאז ממילא אין עדיין תוצאה כלשהי, ואז על הלקוח לשלם עבור הפעולות שנעשו עד שלב הפסקת ההתקשרות. ההסכם שותק בעניין זה, ולפיכך חלה הוראת 46 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובעת כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". השאלה מהו השכר הראוי בהקשר הנדון, טעונה הוכחה (ראו למשל, לעניין הוכחת שכר-טרחה ראוי של עורך-דין בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל (2007) בפסקה 10, שניתן על-ידי כבוד השופט א' ריבלין). בענייננו, לא הובאה כל ראייה להוכחת השכר הראוי שהתובעת לכאורה, זכאית לו, ואף לא הוכח כיצד יש לחשבו, כך שבהיעדר ראייה לא ניתן לקבוע סכום זה. לא זו בלבד, אלא שהתובעת אף כלל לא תבעה סכום זה. התובעת כאמור, טענה שהיא זכאית לשיעור של 30% מסכום הפחתת הארנונה, אך מהטעמים שעליהם עמדנו, התובעת אינה זכאית לכך. שכן לא התובעת היא זו שהביאה להפחתת חוב הארנונה של הנתבעת, ומשלא תבעה שכר ראוי מכוח סעיף 4 ואף לא הוכיחה כיצד יש לחשבו, אין בית המשפט מוסמך לפסוק סכום זה. סיכום 25. לאור האמור, התובעת אינה זכאית לשכר טרחה בשיעור של 30% מהסכום המהווה את הפחתת חוב הארנונה של הנתבעת, ולפיכך התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת עבור שכר-טרחת עורך-דינה ועבור הוצאות המשפט שהוציאה סך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.שכר טרחה