קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בבית קברות: א. רקע .1המערער היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה קבלן מצבות. חודשיים לפני אירוע התאונה אשר תתואר להלן, בנה המערער מצבה על קברה של דודתו של המשיב. ביום 16.8.93, במלאת שנה לפטירתה של דודתו, עלה המשיב לפקוד את קברה. כאשר הוא ביקש להדליק נר לזכרה, ובטרם עשה זאת, נפלה כותרת המצבה של הקבר על ידו השמאלית (להלן: התאונה). המשיב, ספר במקצועו, יליד 1967, תבע את המערער בבית משפט קמא בהסתמכו על סעיף 35לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא מינה מומחה מטעמו, ד"ר יצחקי. המומחה מצא כי נגרמו מספר שברים קטנים בעצמות שורש ידו השמאלית הגורמים לו כאבים והגבלה קלה בתפקוד. בגין שברים אלה נקבעו למשיב % 10נכות צמיתה. תביעת המשיב נסמכה על סעיף 35לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא, לאחר שביקר במקום ושמע את עדי הצדדים, דחה את טענות המערער ומצא כי המערער אחראי לפיצוי המשיב על נזקיו. המערער חויב בתשלום פיצויים בסכומים הבאים: 000, 20ש"ח בגין נזק לא ממוני; 000, 10ש"ח בגין תקופת אי כושר בעבר ו- 000, 50ש"ח, כפיצוי גלובלי, עבור הפסד השתכרות בעתיד. מכאן הערעור. ב. פסק הדין של בית משפט השלום וטענות הערעור .2פסיקת בית משפט קמא מתבססת, במישור המשפטי, על קבלת הטענה הנסמכת על סעיף 41לפקודת הנזיקין והידועה ככלל "הדבר מדבר בעדו", תוך דחיית טענת הרשלנות לפי סעיף 35הנ"ל. היה ברור מפסק הדין כי השופטת המלומדת עמדה על הקושי בהתקיימות התנאי השני שבסעיף 41לפקודת הנזיקין - קרי תנאי "השליטה". בסופו של דבר היא קבעה כי :נ"לפי ההגדרה שניתנה בעניין 'ישראליפט' למונח 'שליטה' הרי שהנתבע היה בעל השליטה על המצבה" (עמ' 10לפסק הדין). היא הוסיפה, "משלא עלה בידי הנתבע לשכנע את בית המשפט שלא התרשל בבנייתה, הרי שיש להטיל עליו חבות בגין התאונה". (שם, עמ' 11). במישור העובדתי, דחתה השופטת המלומדת את טענת המערער כי המשיב שינה את גרסתו גבי האופן בו הוא נפגע, בקובעה שהגרסה המוצעת על ידי המערער, לפיה הפעיל המשיב את מלוא כובד משקלו על המצבה, היא גרסה "בלתי הגיונית" ו"בלתי אפשרית". נעיר כעת כי לא מצאנו מקום להתערב בממצאים שבמישור העובדתי שבערעור. נושא זה נידון ומוצה עד תום בפסק הדין וקביעות בית משפט קמא מקובלות עלינו. במישור המשפטי, טוען ב"כ המערער, כי אין ליישם את הלכת 'ישראליפט' על המקרה דנן. על מנת לעשות זאת, יש צורך בקיומה של זיקה מיוחדת של המערער לנכס המזיק, "אשר בגינה ובזכותה הוא הוא 'בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה". (סעיף 2.2להודעת הערעור, ההדגשות במקור). לטענתו, משסיים המערער את בניית המצבה והוא איננו מחוייב בעבודות תחזוקה כלשהן, אין לומר כי קיימת לגביו זיקה מיוחדת אל הנכס המזיק. היות וכך, אין להחיל כלפיו את הכלל של הדבר מדבר בעדו. המערער התייחס בערעורו גם לפן הפיצויים אשר נפסקו נגדו. הוא טוען כי נפלה טעות בקביעת נכותו התפקודית של המשיב וכי יש להעמידה על שיעור % 0וכפועל יוצא אין לפסוק לו פיצויים להפסד השתכרות בעתיד. ד. דיון ומסקנות .3השאלה העיקרית המתעוררת בערעור שבפנינו עניינה התקיימות תנאי שליטתו של המערער בנכס. שתי עובדות מוסכמות בפנינו: העובדה האחת, מאז התקנת המצבה לא הייתה למערער חזקה בפועל ולא זכות לחזקה בה, הוא לא הופקד על תקינותה ותחזוקתה - להבדיל ממקרה 'ישראליפט'. העובדה השניה, המצבה נפלה חודשיים בלבד מיום התקנתה. השאלה היא האם בנסיבות המקרה דנן יכולה העובדה המוסכמת הראשונה לשנות את תוצאות פסק הדין ולשחרר את המערער מאחריות, לאור העובדה השניה? נראה לנו כי תשובתנו לשאלה זו הנה שלילית, משני טעמים: אין זה סביר שמצבה שמשקלה עשרות קילוגרמים (כ - 200ק"ג) תיפול ממגע אקראי בה. כדברי עד ההגנה, שבתאי פירו היא לא אמורה ליפול גם אם אדם שמשקלו 100ק"ג נשען עליה. (עמ' 34לפרוט', ש' 28). העד הוסיף: "אם הייתה נופלת בוודאי שזה אומר שלא נבנתה טוב". (שם, עמ' 35, ש' 10). נוסף לכל אלה, עובדה ידועה היא שמצבה נבנית על מנת להחזיק הרבה מאוד שנים, והיא צריכה להיות יציבה וחזקה לאורך שנים. אם נחבר את האמור לעיל נגיע למסקנה כי מאזן ההסתברות נוטה לכיוון שאירוע התאונה מתיישב יותר עם הטענה שהמערער אחראי לנכס המזיק. בפסק דין "ישראלפיט" התייחס כב' השופט א. מצא, בדעת הרוב, לסוגייה באיזה מועד תיבחן שליטת נתבע בנכס המזיק. האם היא תיבחן במועד התאונה או במועד ההתרשלות. השופט מצא ציטט את ע"א 375/62גספן נ. אליצור ואח’, פד"י יח (3) 165, .169שם נאמר: "גם לשון סעיף 54שלנו אינו מחייב את המסקנה שהשליטה על הרכוש חייבת להיות רצופה ויחידה. העיקר הוא, שבזמן התאונה, והדגש הוא על זמן זה, הייתה לנתבע או לנתבעים (אם יש יותר מנתבע אחד) .( 36, . 33All e.r3, (1958) & walsh v. Holst) Co. Ltdשליטה גמורה במובן זה שאין לייחס למישהו זולתם התערבות פעילה במצב העניינים שיכלה לגרום או לתרום למה שאירע" (ההדגשות לא במקור). וקובע כי: "השליטה הנדרשת - ככל שאני מבין את גישת השופט ברנזון - היא מן הסוג שהוא רלוואנטי לאירוע התאונה. קיומה, הלכה למעשה, נבחן ביחס לזמן התאונה; והמבחן לקיומה הוא, שאין לייחס למישהו אחר, זולת הנתבע, התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה באופן שיכול היה לגרום או לתרום להתרחשותה" (עמ' 79לפסק הדין, ההדגשות לא במקור). ובהמשך פסק דינו הוא קובע מפורשות כי: "אני מסכים, שאם יוכח כי במועד התאונה היה הנתבע בעל חזקה מלאה, נמשכת ובלעדית בנכס המזיק תימצא בכך, בדרך-כלל, ראיה איתנה לשליטתו בנכס. אך תנאי השליטה עשוי, לכאורה, להתקיים גם כשהנתבע איננו בעל החזקה הבלעדית בנכס. כן עשוי הוא להתקיים גם מקום בו החזיק הנתבע בנכס בעבר (למשל, במועד הרלוואנטי להתרשלות) אך חדל מלהחזיק בו לפני התרחשות המאורע שגרם לנזק. המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו, איפוא, מבחן טכני-פורמלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו - על-פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק. אכן, בבואו לקבוע אם הנתבע הוא בעל שליטה, יידרש בית המשפט מטבע הדברים, גם לשאלות הקשורות בחזקה שיש (או שהיתה) לנתבע בנכס: טיב זכותו להחזיק בו, עד כמה הפעיל למעשה את זכותו, כלום חזקתו (בהתחשב בחובת הזהירות שחלה עליו מכוחה) היתה רלוואנטית לגרימת הנזק, האם היו מחזיקים (או בעלי גישה) נוספים זולתו, מה המשקל שיש לייחס לאפשרות שהנזק נגרם עקב מעשה של אדם אחר, ועוד. אך מבחן זה איננו תולה את קיומה של שליטה בתנאי-סף נוקשים; לא בלעדיות החזקה, ואף לא קיומה במועד התאונה דווקא, מהווים תנאים כאלה". (עמ' 80לפסק הדין, ההדגשות לא במקור). .4מדברים אלו, למדים אנו, כי העובדה שהמערער מסר את החזקה במצבה לידי המשיב חודשיים קודם לתאונה, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את "שליטתו" במצבה. העובדה שהתאונה ארעה חודשיים בלבד לאחר התקנת המצבה מחזק את אפשרויות ההוכחה שבידי המשיב. באשר להתערבות גורם זר נעיר, כי השופטת המלומדת שיערה שיכול להיות שהמצבה נפלה היות ואבן מצבה אחרת פגעה בה וערערה את יציבותה. השערה זו נותרה השערה ללא ביסוס בראיות מתאימות, ואין לייחס לכך כל חשיבות. לא נעלם מעינינו כי מדובר בבית קברות הפתוח לכל, אך התערבות גורם זר צריך שתהא כזאת שיש לה אפשרות סבירה להוות הגורם לתאונה. סבירות כזאת לא מצאנו. שוב, מדובר באבן בעלת משקל רב שהישענות עליה או נגיעה מקרית על ידי מי בה ממבקרי בית הקברות לא אמורים להשפיע על יציבותה במידה כזו שתגרום לנפילתה. .5המערער טוען גם כן נגד שיעור הנכות התפקודית וכפועל יוצא נגד הפיצויים אשר נפסקו למשיב. ד"ר יצחקי קבע למשיב % 10נכות צמיתה בגין כאבים והגבלה קלה בתפקוד. ידו הדומיננטית של המשיב היא יד ימין, ואילו היד הפגועה היא ידו השמאלית. המשיב לא תמך את טענותיו לעניין רמת השתכרותו במסמכים, ולא הזמין עדים אשר יתמכו בטענותיו. השופטת המלומדת ציינה בפסק דינה כי תשובותיו של המשיב "מותירות שאלות רבות וספקות רבות (כך במקור) ביחס לפתיחת המספרה ובודאי ביחס לשיעור ההכנסות ממנה". (עמ' 13). השופטת גם דחתה את טענתו של המשיב שסביר שהוא היה משתכר כעצמאי פי שניים מהשכר הממוצע במשק. מסקנתה הייתה כי אין בפניה ראיות מה היה שיעור הכנסותיו קודם לתאונה. ואף על פי כן, איננו סבורים שראוי להפחית מן הסכום שנפסק. מן המפורסמות הוא שספר מקצועי, או כפי שנהוג לכנותו כיום "מעצב תסרוקות", נזקק בעבודתו לשתי ידיו כמעט במידה שווה. המשיב הוא אדם צעיר, יליד .1967מגבלה של בשיעור % 10לצמיתות בידו של אדם צעיר שכזה מצדקת את פסיקת הפיצויים, כפי שנעשתה. מכל מקום, הסכום שנפסק באומדן, איננו כה חריג עד כדי שיצדיק התערבות מצד בית המשפט לערעורים. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך של 000, 5ש"ח, בתוספת מע"מ.בתי עלמין / בתי קברות