בתביעתו טען התובע כי ביום 19.6.95 או בסמוך לכך, נפגע כאשר נפל במהלך הירידה מהקבינה של המשאית ונגרמו לו נזקי גוף. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי גוף במהלך ירידה ממשאית / תאונה בירידה מהקבינה של המשאית: תביעה זו עניינה עתירה לפיצויים כנגד הנתבעת בעקבות פגיעתו של התובע בתאונה מיום 19.6.95. התובע טוען כי התאונה בה נפגע מהווה תאונת דרכים, כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). הנתבעת כפרה בנסיבות התאונה, ואף הוסיפה וטענה כי נסיבות אלה כהוויתן אינן מהוות תאונת דרכים על פי החוק. נשמעו ראיות הצדדים, והוגשו סיכומי טענות בשאלת החבות של הנתבעת על פי החוק, והתיק הובא בפני למתן פסק-דין בשאלה זו. שתיים הן השאלות העומדות להכרעה: האחת - מהן הנסיבות שבהן נפגע התובע? שאלה זו הינה שאלה עובדתית אשר תוכרע על פי חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט. השניה - האם התאונה, כפי שזו הוכחה, עונה על הגדרת "תאונת דרכים" לפי החוק? שאלה זו הינה שאלה משפטית מובהקת. אדון תחילה בנסיבות של התאונה שבה נפגע התובע. בתביעתו טען התובע כי ביום 19.6.95 או בסמוך לכך, נפגע כאשר נפל במהלך הירידה מהקבינה של המשאית ונגרמו לו נזקי גוף. במהלך שמיעת הראיות הבהיר התובע כי נהג במשאית לצורך העמסת אבנים. פעולת ההעמסה בוצעה על ידי שופל, הנהוג על ידי עובד אחר. כאשר סיים השופל להעמיס, עלה התובע לארגז של המשאית, על מנת לסדר את החומר שלא יפול במהלך הנסיעה. לאחר שסיים, הוא התכוון לרדת מגג הקבינה אל תוך תא הנהג, דרך הדלת של הנוסע. כאשר החל התובע יורד, החליק ונפל ונפגע בגופו. הנתבעת טענה כי התובע עסק בהעמסת האבנים, ונפילתו ארעה תוך כדי פעולת ההעמסה. התובע טען תחילה כי לא עסק בהעמסת אבנים, ורק משסיים השופל להעמיס את האבנים, הוא עלה לארגז לצורך סידור החומר שיש בצדדים, מתוך כוונה למנוע נפילתם במהלך הנסיעה. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי יכול להיות שהוא עמד בזמן ההעמסה על הסטבנה, אך זאת רק בזמן הכף האחרון של השופל. בקליפת אגוז אציין בהקשר זה כי קביעת העובדות לאשורן תכריע את גורל התביעה, שכן, אין מחלוקת כי אם התובע נפל במהלך פעולת "פריקה וטעינה", אין הדבר מהווה תאונת דרכים על פי החוק. ואילו, אם נפילת התובע היתה ללא קשר עם הטעינה, אלא לצורך נהיגה ברכב, כי אז המדובר "בעליה או ירידה של הרכב", דבר המהווה שימוש ברכב מנועי על פי החוק. קיים קושי באבחנה דקיקה זו בכל הקשור לשלבי פעולת ההעמסה, רגע סיומה, והשלב שבו התנתק "המעמיס" ועבר להיות משתמש ברכב. על קושי זה עמד בית המשפט העליון בפסק הדין בענין רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר ואח' (להלן ענין "פדידה"). לטענת בא כח התובע, עדות התובע וחקירתו הנגדית מלמדים כי נפגע כאשר רצה להכנס אל תוך תא הנהג על מנת לנהוג ברכב. בא כח התובע מפנה לכך כי אין גירסה נגדית מפי הנתבעת, וכי לא זומנו עדים מטעמה בענין זה. לטענת בא כח הנתבעת, נטל התובע חלק פעיל בפעולת ההעמסה, וכי כאשר החליק ונפל מגג הסטבנה, היה הדבר במסגרת הפעולות האחרונות של ההעמסה. על פי המוצגים שהוגשו על ידי באי כח הצדדים, צויין בתעודה הרפואית (נ/4) כי התובע נפגע בתאונת עבודה עת נפל ממשאית. בנוסף לכך, צויין בטופס הפגיעה לתשלום דמי פגיעה (נ/5) כי התובע נפל מעל המשאית שבבעלותו. גם בהודעת התובע לסוכן הביטוח על ארוע התאונה, צויינה הנפילה מהמשאית כאשר בכל המוצגים הנ"ל שורבב ענין הנפילה לאחר פעולת ההעמסה. אין במוצגים אלה כדי להבהיר באיזה שלב ספציפי נפל התובע בזיקה לפעולת ההעמסה שבוצעה על משאיתו. בדיקת שלבי התנהגותו של התובע, תיבחן על סמך מכלול הראיות. אין חולק כי התובע נהג את המשאית לאתר של ההעמסה, ואין חולק כי האבנים הועמסו אל ארגז הרכב בעזרת כף של שופל. כמו כן, ניתן לקבוע כי התובע עמד על גג הסטבנה לפחות בשלבים האחרונים של ההעמסה וכנראה לצורך כיוון נהג השופל בזמן שפיכת האבנים מהכף אל תוך הארגז. השאלה העיקרית הינה, האם בעת שהתובע ביקש לרדת מהסטבנה אל תוך תא הנהג, נעשה הדבר כחלק בלתי נפרד מפעולת ההעמסה או שמא היה הדבר במנותק מההעמסת האבנים ורק לצורך כניסה אל תא הנהג. מחקירת התובע והראיות שהוצגו בפני, נחה דעתי כי התובע עלה אל גג הסטבנה מתוך כוונה לעזור לנהג השופל בפעולת ההעמסת ארגז המשאית באבנים. התובע נשאר עומד על גג הסטבנה עד אשר סיים השופל את העמסת הארגז באבנים. לאחר מכן, דאג התובע לסדר אבנים שבצד הארגז מתוך כוונה למנוע נפילתם בזמן נסיעה. טבעי הדבר כי בעת העמסת אבנים בגדלים שונים, יתייצבו אבנים מסויימים בתנוחה מסוכנת בצדדי הארגז וכי יהיה חשש כי הם יפלו בזמן נסיעה בכביש. לאחר שסיים התובע פעולה זו, שבעיני הינה חלק בלתי נפרד מפעולת ההעמסה, ביקש התובע לרדת מגג הסטבנה אל תוך תא הנהג דרך הדלת של הנוסע (דהיינו, לא מהדלת הסמוכה למושב הנהג). בעיני, אין חולק כי ירידתו של התובע הנ"ל היתה לייעוד אחד ויחיד והוא: נהיגה במשאית. בשלב זה, כאמור, החליק התובע ונפל. התרשמותי הינה, וכך אני קובע, כי פעולת הירידה בעיתוי שבו היא נעשתה מהווה התחלת השימוש ברכב, במובן של מונח זה בסעיף 1לחוק הפלת"ד. כאן המקום לציין בתמצית את המצב המשפטי לאור פסיקת בית המשפט העליון האחרונה בענין פרשנות המונח "תאונת דרכים". נתברכנו במספר פסקי-דין של בית המשפט העליון בסוגיות דוגמת הסוגיה העומדת בפני, כאשר פסק הדין המוביל בענין זה הינו בענין: רע"א 8061/95, עוזר יצחק נ' אררט חב' לביטוח בע"מ (להלן ענין "עוזר יצחק"). בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא ברק, קבע כי סעיף 1לחוק הפלת"ד כולל הגדרה בסיסית למונח "תאונת דרכים" כאשר אמת המידה לענין הגדרה בסיסית זו הינה "המבחן התעבורתי" וזאת כתחליף למבחן היעודי שהיה נהוג על פי הפסיקה לפני תיקון מספר 8 לחוק. לאחר מכן מפרט סעיף 1שלוש חזקות חלוטות מרבות, וכן חזקה חלוטה רביעית ממעטת. כל אחת מהחזקות החלוטות מבטאת מקרה מסויים שהחוק מגדירו כתאונת דרכים גם אם הוא אינו עונה על ההגדרה הבסיסית. פסק הדין הנ"ל מבהיר את שלבי התהליך הפרשני. השלב הראשון הינו, בדיקת הארוע אם הוא נופל לגדר ההגדרה הבסיסית על כל מרכיביה. נטל ההוכחה בגין שלב זה הינו על שכמו של התובע. היה ובית המשפט קובע כי לא נתקיים יסוד כלשהו מהיסודות המרכיבים את ההגדרה הבסיסית, והמהווים תנאים מצטברים, כי אז עוברים לשלב השני של הפרשנות ולפיו מוטל הנטל על התובע להוכיח כי הארוע נופל לגדר אחת מ- 3 החזקות החלוטות המרבות. המדובר בשלב זה בבדיקה חיצונית להגדרה הבסיסית. היה ובית המשפט קובע כי לא התקיימו אף אחת מ- 3 החזקות החלוטות המרבות, כי אז יקבע בית המשפט באופן סופי כי אין מדובר בתאונת דרכים. אך, אם שוכנע בית המשפט כי מתקיימת חזקה חלוטה מרבה מסויימת, כי אז הנטל על הנתבע לטעון, אם רצונו בכך, כי נזק הגוף נגרם בעקבות פעולת איבה. (ראה הגדרת הדיבור "נפגע"). ועוד מספר מילים לענין המצב המשפטי, כפי שהובהר על ידי בית המשפט העליון. הודגש כי מקרה שנופל לאחת החזקות החלוטות המרבות מהווה תאונת דרכים וזאת לאחר שלא נתפס המקרה ברשתה של ההגדרה הבסיסית. עלתה השאלה, מה הדין במקרה שהארוע עונה על חזקה חלוטה מרבה, אך לא עונה על אחד מהרכיבים של ההגדרה הבסיסית. כך למשל, מובאת הדוגמא על ידי כב' הנשיא ברק במקרה של התפוצצות בלתי מכוונת בזמן תיקון רכב במוסך. מצד אחד, על פי חזקה חלוטה המרבה הראשונה, המדובר בתאונת דרכים. יחד עם זאת, אין הארוע מהווה תאונת דרכים, כי לא מדובר בטיפול דרך, ככל שהדבר דרוש להגדרת "שימוש ברכב מנועי" המהווה חלק מההגדרה הבסיסית. הנשיא ברק נתן תשובה ברורה, לפיה, ידה של החזקה החלוטה המרבה הינה על העליונה. כמו כן הודגש כי הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1לחוק, מתייחסת אך ורק לרכיב זה שבהגדרה הבסיסית אך לא לחזקות החלוטות המרבות. על רקע הדברים הנ"ל, יש לבדוק תחילה אם הארוע בו נפגע התובע בתיק הספיציפי שבפני, עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. זהו השלב הראשון בתהליך הפרשני. אין צורך לבחון את כל 7המרכיבים של ההגדרה הבסיסית הנ"ל, ולאור המחלוקת בין הצדדים, יש לבחון רק אם נתקיים היסוד "שימוש ברכב מנועי". הרכיב "שימוש ברכב מנועי" כולל, בין היתר, "כניסה לרכב או ירידה ממנו". בסיפא של הגדרת דיבור זה, מוחרג המקרה של טעינה ופריקה כשהרכב עומד. בניגוד לפסק הדין בענין "פדידה", שבו דובר על נפגע שהחנה את המשאית בחצר המפעל על מנת שייעשה בה תיקון, ואחר כך ירד ממנה ולאחר זמן קצר נזקק למצית סיגריות אשר הושארה במשאית. משחזר הנהג למשאית לצורך נטילת המצית, וברדתו מתא הנהג מעד ונפל על המדרגות. ארוע זה לא נחשב כתאונת דרכים על פי תוצאת פסק הדין הנ"ל. אך כאמור, מקרה זה שונה מהמקרה של התביעה שבפני. במקרה שלנו, לא מדובר בהתנתקות מהשימוש ברכב וחזרה אליו לצורך אישי שאינו קשור לשימוש בו, אלא מדובר בכוונה ברורה לנהוג ברכב על ידי כניסה אל תוך תא הנהג. כפי שכבר ציינתי לעיל, אני רואה בפעולת ירידתו של התובע מגג הסטבנה על מנת להכנס לתא הנהג, התחלת השימוש ברכב, במובן זה שהמדובר בעליה אל הרכב. משקבעתי כך, הרי התקיים היסוד "שימוש ברכב מנועי" המהווה חלק מההגדרה הבסיסית. לאור זאת, ניתן לקבוע כי כל מרכיבי ההגדרה הבסיסית התקיימו במקרה זה, ועל כן, המדובר בתאונת דרכים, כאמור בסעיף 1 לחוק. משקבעתי כך, אין צורך להמשיך ולבחון את יתר שלבי התהליך הפרשני. העולה מהמקובץ הינו כי הארוע שבו נפגע התובע מהווה תאונת דרכים, כמשמעותו של מונח זה בחוק, והנתבעת חייבת לפצות את התובע בגין נזקיו שנגרמו לו בעטיה של התאונה. אני מחליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח כולל מע"מ. משאיתתאונת משאית