העקרון הכללי, המבוסס על פסיקה מתמדת אומר, כי אין תאונת עבודה אם 'העובדה התאונתית' le fait accidental שבה מדובר לא גררה אחריה כל חבלה באורגניזם של האדם. עת נופל פועל, במהלך עבודתו, מפיגום, וקם מבלי שנחבל - קיימת תאונה במשמעות המקובלת של המונח, אך אין תאונת עבודה; אם הוא נפצע מנפילתו קיימת תאונת עבודה המוגנת על ידי החוק (דב"ע מב/96- 0המוסד נ' אמנון וייל פד"ע יב' 225; דב"ע נב/52- 0 המוסד נ' עמרם אמיר פד"ע כד' 395)" כמו כן נפסק כי "תאונה" פירושה אירוע פתאומי שלא נגרם בכוונה, שלא ראו מראש ולא צפו לו ואשר גרם נזק. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה ללא פגיעה:## 1. לפני תביעה לפסק דין הצהרתי בה נדרשתי לקבוע כי הפגיעה שאירעה לתובע ביום 28.7.91 היא פגיעה בעבודה על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה- 1995 (להלן - החוק). 2. עובדות המקרה נקבעו על ידי בהחלטתי מיום 20.3.96 והן: א. התובע החל לעבוד במפעל "טרה" ברח' גיבורי ישראל גבעתיים ביום 1.4.79, כפקיד. ב. עד לשנת 80', היה מר פינקלשטיין מנהלו הישיר של התובע (עד שיצא לפנסיה), ועד לאותו מועד, היו יחסי עבודה תקינים בין התובע לבין מעסיקו, והוא קודם מדי שנה מבחינה כספית ומעמדו בעבודה היה יציב. ג. לקראת סוף עבודתו של פינקלשטיין במחלבה החל מנחם בר זיו, שהיה יו"ר ועדת ביקורת להצר צעדיו, אולם פינקלשטיין עצר בעדו. ד. התובע טוען כי לפני עזיבתו נתן לו פינקלשטיין תוספת בשיעור %20, וכי בר-זיו או אידלסון שהיה חבר הנהלה מקורב לבר - זיו, מחקו אותו מרשימת מקבלי התוספת. ה. ברגע שפינקלשטיין עזב אמרו לתובע אידלסון ובר-זיו, כי עכשיו הם יטפלו בו. ו. התובע היה סופג את כל הכעס שהיה לבר-זיו נגד מר פינקלשטיין, עקב כך שמילא את הוראותיו. בחודש אוקטובר 1988 פנה אל התובע ארצי אליעזר, שהינו חבר הנהלה והאשים אותו, כי הוא מטעה את ההנהלה בנתונים כוזבים, בעניני אחוזי שומן במוצרים. ז. בר-זיו פנה אל התובע למחרת האמור בסעיף 10לעיל ואמר לוץ כי "אתה דפוק בכל הראש אתה עושה בעיות, אני אטפל בך עכשיו". ב- 29.10.88 הרגיש התובע לראשונה ברע, עזב את העבודה ואושפז בבי"ח. ח. לאחר ששב מביה"ח פנה התובע למר בר-זיו, ואמר לו כי הוא מבקש שיתנו לו הוראות לביצוע העבודה, כדי שידע אותה כמו בתקופתו של פינקלשטיין, בר זיו אמר לו "לא יעזור לך כלום". ט. התובע טוען כי מידי יום, ללא הרף היה בר-זיו רודף אותו ומשפיל אותו ליד הפקידים, בכך שהיה אומר לו "מה אתה מחטט באף - אין לך מה לעשות כאן אתה לא תישאר לעבודה בטרה, אני אגמור אותך". י. למרות זאת המשיך התובע לבצע את עבודתו על הצד הטוב. ב- 2.7.91 בא בר-זיו למשרד ואמר לו "אני התחלתי אתך ואני אקבור אותך, אתה עובד הכי דפוק, מחטט באף כל יום, לא עושה כלום, משחק בעפרון". יא. התובע טוען כי ביום 20.7.91, אמר לו בר-זיו שביום ראשון יכינו לו הפתעה. ביום ראשון 28.7.91 נתנו לו הוראה לרדת, לעבוד במרכזיה בטלפונים, עבודה שהיתה מבוצעת בד"כ על ידי מרכזנית או אנשים לא מקצועיים. העבודה במרכזיה היתה לגבי התובע ירידה במעמדו בעבודה. יב. ראובן הראל, אשר הורה לתובע לעבוד למרכזיה, אמר לו "שמע, בר זיו החליט לחסל אותך סופית המצב עוד ילך ויתדרדר". כתוצאה מהשפלה זו ובמצטבר מהרדיפות הבלתי פוסקות נגדו חש התובע ברע והזמין מונית אשר הסיעה אותו לבית החולים, שם נמצא כי הוא סובל מיתר לחץ דם בערכים גבוהים. יג. לאחר שיחרורו מבית החולים חזר התובע לעבוד כרכז דוחו"ת ייצור, אך נאמר לו כי בר-זיו מתכוון להמשיך ולהשפילו. יד. בתאריך 18.10.91 פנה אל התובע ראובן הראל ואמר לו "תבין הבן אדם (בר-זיו) יש לו משהו אישי נגדך יש לו תכנית לשבור אותך ולהמאיס עליך העבודה, הוא ימשיך להשפיל אותך ולגרום לך צרות צרורות, מחכים לך טרטורים רבים". טו. למחרת שוחח התובע עם בר-זיו וביקש ממנו לחדול מלרדוף אותו, תגובתו היתה, "אתה פקיד הכי גרוע מכל הפקידים, איני סובל לראות אותך, עובד פה אתה עדיין בטיפול". טז. בתאריך 7.11.91 פנה אל התובע אליעזר ארצי ואמר לו כי יעזור לו וישבץ אותו בתפקיד מקדם מכירות, כדי לשחרר אותו מלחצו של בר-זיו. אך בר-זיו ביטל גם זאת. יז. בתאריך 3.6.91 פנה אל התובע אידלסון ואמר לו שירד לעבוד בייצור שממילא הוא לא עושה כלום. יח. ביום 28.6.91 פנה אל התובע הראל ואמר לו כי בר-זיו ואידלסון הורו לשנות לו את שעות העבודה והוסיף בלעג כי זה חלק מהטרטור. נאמר לו לעבוד בהזמנות משעה 00: 14 עד 00: 22 בלית ברירה ירד לעבוד בהזמנות. יט. ביום 28.6.91 פנה לבר-זיו ושאל אותו מדוע הוא מעביר אותו מהמחשב כשכולם משבחים אותו הוא ענה לו כי "עוד לא גמרתי אתך את הענין, אני אגמור אותך". בחודש ספטמבר 1992 בא אליו אידלסון והודיע לו כי הוא יוצא לחופש עד להודעה חדשה והוסיף "אין לך מה לעשות בטרה, את לא שווה כלום". הרדיפות וההשפלות מצד ההנהלה גרמו לו לדכאון ולעליה תלולה בלחץ הדם. כ. יש לציין כי כבר בשנת 79' אושפז התובע לאחר תאונת דרכים ואובחן אצלו מצב של דיכאון. 3. בשל המחלוקת הרפואית בתיק זה בדבר קיום קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין האירוע או האירועים בעבודה, מונה כמומחה רפואי ד"ר רוברטו מסטר, מנהל בית החולים נס ציונה, ואליו הופנו השאלות הבאות: האם קיים קשר סיבתי בין האירועים המתוארים לעיל לבין מצבו הנפשי של התובע, ויתר לחץ הדם בו לקה? 4. תשובת המומחה הרפואי (בחוות דעתו מיום 9.4.96) היתה (בפרק "מסקנות"): " 1. לארועים והחוויות שהתובע עבר בין 1988 ל- 1992 במפעל 'טרה' יש קשר סיבתי למצב של דיכאון וחרדה שהוא לוקה בו. כמו כן לארועים אלה יש קשר סיבתי לגרימה ולהמשכיות של לחץ הדם הגבוה ממנו סובל ובגללו נזקק לטיפולים תרופתיים. 2. אין קשר כלשהו בין התגובה הנפשית החולפת בה לקה התובע אחרי התאונה משנת 1979ובין התופעות החולניות שנגרמו לו ע"י הארועים שהתרחשו במפעל 'טרה'". 5. למומחה הרפואי נשלחו שאלות הבהרה כדלקמן: " 1. האם הקשר בין מצב הדיכאון והמשכיות יתר לחץ דם לבין עבודת התובע הוא קשר הנובע מתהליך מתמשך של עבודה תחת מצוקה או שהוא תולדה של ארועים ספציפיים בעבודה? 2. באם מדובר בארועים ספציפיים אנא הצבע על הארועים הספציפיים ובמה התבטא הנזק כתוצאה מכל ארוע?". 6. תשובת המומחה הרפואי בחוות דעתו מיום 3.9.96 היתה: "הקשר בין מצב הדכאון והמשכיות יתר לחץ דם לבין עבודת התובע הוא קשר הנובע מתהליך מתמשך של עבודה בתנאי מצוקה בתקופה שבין 1988 לבין 1992". 7. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי הוכחו על ידי התובע אירועים תאונתיים, וכן הוכח הקשר הסיבתי בינם לבין מחלתו - ועל כן יש לקבל את תביעתו ולהכיר במחלתו כפגיעה בעבודה. 8. בהחלטתי מיום 20.3.96 נקבע כי הוכחו אירועים תאונתיים פתאומיים ובלתי צפויים מראש, במישור העובדתי, והמומחה נדרש להשיב אם יש קשר סיבתי בינם לבין מחלת התובע. בהחלטתי הנ"ל אף נקבע, על יסוד האמור בדיון נא/191- 0 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף נחתום פד"ע כד' עמ' 89, 98, כי המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה. 9. על התובע מוטל הנטל להוכיח כי כל אחד מהאירועים החד פעמיים המוגדרים אשר תוארו בעדותו, גרם לו נזק, כדי שכל אחד מאירועים אלה, יוכר כפגיעה בעבודה. יצויין, כי דיכאון וחרדה, ויתר לחץ דם אינם מצויים ברשימת מחלות המקצוע הקבועה בחוק. 10. כבר נפסק כי - "העקרון הכללי, המבוסס על פסיקה מתמדת אומר, כי אין תאונת עבודה אם 'העובדה התאונתית' le fait accidental שבה מדובר לא גררה אחריה כל חבלה באורגניזם של האדם. עת נופל פועל, במהלך עבודתו, מפיגום, וקם מבלי שנחבל - קיימת תאונה במשמעות המקובלת של המונח, אך אין תאונת עבודה; אם הוא נפצע מנפילתו קיימת תאונת עבודה המוגנת על ידי החוק (דב"ע מב /96- 0 המוסד נ' אמנון וייל פד"ע יב' 225; דב"ע נב/52- 0 המוסד נ' עמרם אמיר פד"ע כד' 395)". 11. כמו כן נפסק כי "תאונה" פירושה אירוע פתאומי שלא נגרם בכוונה, שלא ראו מראש ולא צפו לו ואשר גרם נזק. (ראה עב"ל 13/57 המוסד לביטוח לאומי נ' בקשי נאג'י, פב"ל כרך ג' עמ' 55). 12. עוד נפסק כי "המבחן היסודי להיותו של אירוע 'תאונה' הוא ה'פתאומיות'. קיומו של מבחן הפתאומיות 'חיוני ברוב המקרים, והוא יספיק ברוב המכריע של המקרים', ופתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתרו במשור הזמן - הווה אומר מתי אירע ובמישור השטח - הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע. כשמדובר במחלה, הרי שאת ראשיתה ניתן ליחס לגורם מוגדר או בודד המזוהה בזמן או במקום, אך תוצאתה באה מהתפתחות הדרגתית (דב"ע לא/5- 0 אסתר ושדי נ' המוסד פד"ע ב' 200), במילים אחרות - 'אם הפגימה באה בדרך הדרגתית ואם היא תוצאה של התפתחות איטית - מדובר במחלה; מאידך, אם לפגימה מקור ומועד שיאפשר לאתרם - הרי זאת תאונה" (דב"ע שם/96- 0 המוסד נ' אמנון וייל פד"ע יב' 225 וראה גם דב"ע לה/26- 0 המוסד נ' מרסל טנג'ו פד"ע ו' 382)". 13. בחוות דעתו הראשונה קבע המומחה הרפואי באופן גורף כי יש קשר סיבתי בין האירועים בעבודת התובע בשנים 88' - 92' לבין מצב הדיכאון והחרדה, ויתר לחץ הדם בו לקה (הליקויים הנ"ל יקראו להלן - מחלת התובע). 14. בתשובתו לשאלות ההבהרה ענה המומחה באופן חד משמעי כי אינו יכול לייחס את מחלת התובע לאירוע זה או אחר, וכי הקשר הסיבתי נובע מתהליך מתמשך של עבודה בתנאי מצוקה. 15. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אירעה לו "תאונה", או כי האירועים שתיאר בעדותו מהווים - כל אחד בנפרד - תאונה בעבודה. העולה מחוות דעת המומחה הוא כי התובע היה נתון בתהליך של מתח נפשי מתמשך, אשר הנזקים בו אינם ניתנים לאיתור ואין אפשרות לייחסם לאירוע עובדתי זה או אחר. תיאור זה מתאים לקביעה שנפסקה בדיון ושדי הנ"ל - לפיה, גם אם הגורם למחלה ניתן לאיתור ולזיהוי בזמן ובמקום, הרי כאשר תוצאתה באה מהתפתחות הדרגתית, מדובר במחלה ולא בתאונת עבודה. התובע לא הוכיח כי האירועים התאונתיים העובדתיים, מהווים - כל אחד בנפרד - תאונת עבודה בפני עצמה. 16. מכל הטעמים דלעיל - אני קובעת כי מחלתו של התובע הינה "תהליך תחלואי" ואינה בגדר פגיעה בעבודה. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות.תאונת עבודה