קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בדרך מהמרפאה לעבודה: ביום 2.11.94 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, בעת שהיתה בדרכה לעבודתה. משסירב הנתבע להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" הוגשה התובענה הנוכחית. הנתבע סירב להכיר בארוע כ"תאונת עבודה" הואיל ומצא כי ביום הארוע עובר לפגיעתה, לא היתה התובעת מצויה בדרכה מהמעון לעבודה, אלא בדרכה ממרפאת השיניים בה טופלה בתה (מרפאה המצויה באוניברסיטת ת"א) למקום עבודתה. התובעת התגוררה עובר לארוע בחולון, ונפגעה בעת נסיעתה בקו אוטובוס מס' 45 של חברת "דן", בדרכה לעבודתה כאחות בביה"ח "מעייני הישועה" שבעיר בני-ברק. מי שמבקש להגיע בעזרת אוטובוס ציבורי ממקום מגורי התובעת בחולון לביה"ח שבבני ברק, יכול לעשות כן ביעילות (יחסית) ע"י שימוש בשני קווי אוטובוס. האחד זה הנושא את המספר 74, והשני זה של קו מס' 45. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע גב' ליבוביץ' הנכבדה, כי הדרך הקצרה וההגיונית לנסיעה ממעונה של התובעת לעבודתה, היא בקו 74 עד למקום הקרוי "רכבת צפון" (ובשמו הרשמי "תחנת רכבת מרכז"), ומשם להחליפו עם קו אוטובוס 45 שמסיע את נוסעיו הישר לעיר בני ברק (מקום עבודת התובעת). ביה"ד הארצי לעבודה כבר פסק: "... מקום המצאו של אתר מסוים בעיר מגוריו של השופט כ'ידיעה שיפוטית' יחשב" (דב"ע נג/6- 8 נאסר אלדין מוסטפא נ. איטליז ויסאם, סע' 5ד' לפס"ד מיום 16.6.93). תושב האזור, וכך גם כל אחד אחר שיטרח לעיין במפת גוש דן ורישום קווי האוטובוסים ותחנותיו (נ/3, נ/4), ימצא בנקל כי אין הגיון בטענת התובעת שנסעה לעבודתה כדבר שבשגרה באמצעות חילופי קווי האוטובוס באוניברסיטת תל-אביב, המרוחקת משמעותית ממקום היעד הסופי. זאת, כאשר ניתן לעשות כן בנקל באמצעות חילופי קווי האוטובוס באזור "רכבת צפון". אני לא מקבל לפיכך את הצהרתה המיתממת של התובעת כאילו: "לפני התאונה לא ידעתי איפה רכבת צפון, לא עלה בדעתי לרדת שם" (עמ' 5, שורה 29). אני גם לא מקבל את התנערותה הגורפת של התובעת מהצהרות והודעות שמסרה לחוקר הנתבע ופקידיו (נ/ 2וכן נ/ 5עד נ/ 7ועד בכלל). אני מקבל את עדותו של חוקר הנתבע מר מנשה מרמור, לפיה ההודעה נ/ 2משקפת את דברי התובעת לפניו. באותה הודעה מודה התובעת במפורש כי היא התלוותה ביום הגורלי ל"טיפול שיניים לבת שלי שרית" (עמ' 1ל-נ/2). טיפול השיניים נערך באוניברסיטת תל-אביב (במרפאת התרגול של הסטודנטים), והעובדה כי התובעת בחרה במקום להמשיך את נסיעתה לעבודה, לעצור ולהתלוות לבתה הקטינה בדרכה לטיפול השיניים, היא עובדה שצריכה לשמש כתשתית מרכזית בדיון המשפטי. התשתית העובדתית היא אפוא שהתובעת יצאה מביתה בקו האוטובוס בו היא מורגלת להשתמש (74). במקום להחליפו בקו 45 במקום הקרוב ביותר, תוך בחירת הצטלבות הקווים ב"רכבת צפון", היא גמרה בנפשה לעשות כן במקום מרוחק יותר שהוא באוניברסיטת ת"א, ע"מ ללוות את בתה (בת ה- 14 באותה העת) לטיפול שיניים. אני מוכן להנות את התובעת מהספק, שמא לא המתינה עד לגמר הטיפול הרפואי, אלא הזדרזה לעלות על קו האוטובוס 45בדרכה לעבודה, והתאונה נשוא הדיון ארעה "לאחר שתוקנה הסטיה מהדרך" (עמ' 6, שורה 22 לפרוטוקול דברי ב"כ הנתבע). השאלה היחידה היא אפוא, האם מדובר בהפסקה ממשית, כזו שאינה מאפשרת לראות את המשך הנסיעה לעבודה כנסיעה מהמעון למקום העבודה, חרף תיקון הסטיה מן הדרך. לאחרונה פסק ביה"ד הארצי: "... הפסקה של כ- 40 דקות בדרך שהנסיעה בה אורכת כ- 15 דקות היא הפסקה של ממש על פי כל אמת מידה שהיא..." (דב"ע נו/198- 0 ארנון גוטמן נ. המוסד לביטוח לאומי, סע' 3לפס"ד מיום 24.11.96). אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום התאונה היתה צריכה התובעת להתחיל לעבוד בשעה 30: 14 לערך, כאשר התאונה (שארעה לאחר תיקון הסטיה מהדרך הרגילה) ארעה בשעה 50: 13 (עמ' 4, שורה 7). אם נקבל את תצהירי התובעת ובתה לפיהם הן יצאו לדרכן בשעה 30: 12 לערך, נמצא למדים כי מדובר בסטיה מן הדרך והפסקה שלא עלתה על מחצית השעה, מתוך דרך שארכה (בסה"כ עד התאונה) קצת למעלה משעה. אם נקבל את הצהרתה המוקדמת של התובעת (נ/5), אשר העריכה כי יצאה מביתה כבר בשעה 00: 11, נוכל לומר שמדובר בהפסקה שעלתה על שעה תמימה מתוך דרך שארכה בסך הכל כשעתיים ומחצה. מאחר וקיימת גם הצהרה נוספת של התובעת לפני פקידי הנתבע (נ/6), הצהרה המדברת על יציאה מהבית בשעה 30:12, אני מוכן להנות את התובעת מהספק ולקבוע כי היא יצאה מביתה בשעה שהיא קרובה יותר לשעה 12:00 מאשר לשעה 00: .11 מכיוון שכך, ככל הנראה מדובר היה בהפסקה של כ- 45 דקות בדרך שהיתה צריכה להמשך (אלולא ההפסקה) כשעה. מדובר אפוא בהפסקה ממשית (מהבחינה הכמותית). אולם, המבחן של הפסקה המנתקת את "רצף הזכויות" (לענין ביטוח סיכוני הדרך) אינו צריך להיות רק "כמותי". יש לשקול את מכלול הנתונים הצריכים לעניין לרבות העובדה כי הסטיה מהדרך תוקנה, והתאונה ארעה בפועל לאחר אותו התיקון. למה הכוונה. ניקח לדוגמא אדם שרגיל לנסוע ממעונו לעבודתו מידי יום בכלי רכב ממונע במשך 30דקות. יום בהיר (תרתי משמע) אחד, הוא מחליט כי מעתה והלאה הוא יצעד רגלי לעבודתו, והוא עושה כן במשך שעתיים תמימות. זאת, מתוך כוונה נלווית ברורה לחזק את שרירי רגליו, לצורך שאין לו קשר עם עבודתו. הדרך הרגלית, היא מטבע הדברים שונה מהדרך הממונעת, הן במשך הזמן שהיא דורשת והן ב"תווי הדרך" שאינו מסוייג ע"י חוקי התעבורה. האם תאמר כי התארכות הדרך תהווה הפסקה או סטיה שתוציא את העובד מביטוח סיכוני הדרך. לא, ובלבד שהתכלית הכוללת היתה הגעה לעבודתו, ושהייתו הממושכת בדרך נובעת מהיותו נע כהולך רגל (לעומת כלי רכב) ולא לצורך ההילוך בלבד. לשון אחר, אם אותו הולך רגל ילך בדרך הרגילה המקובלת והישירה למקום עבודתו, הוא יזכה בכיסוי הביטוחי של החוק, אפילו אם הילוכו הרגלי נועד בעיקר לחיזוק שרירי הרגליים. זאת, חרף העובדה כי זמן תנועתו בדרך יעלה בעשרות מונים על משך שהייתו בדרך, אם היה העובד נעזר בכלי רכב ממונע. ללמדך, כי גם במקרה של "מטרה נלוות", ואפילו אם היא גוזלת זמן ניכר, יש לשים את הדגש על תכלית התנועה (מהבית לעבודה), והאם ההפסקה או הסטיה ניתקו את הקשר בין העובד לאותה התכלית. ומן הכלל אל הפרט. אם התאונה נשוא הדיון הנוכחי היתה מתרחשת באוניברסיטת ת"א, שהיא זירה מנותקת מהדרך והסטיה אליה היתה ל"מטרה זרה", יש להניח כי אותה תאונה לא היתה מוכרת כ"תאונת עבודה". אולם, אם מדובר בתאונה שארעה לאחר ריפוי הסטיה (אפילו אם משכה של ההפסקה היה "כמותית" ארוך), ובמהלך הרגיל של המשך הדרך, כשזו נועדה תכליתית (המבחן ה"איכותי") להגעה לעבודה, יש לראות את התאונה שהתרחשה בהמשך הדרך כ"תאונת עבודה" (לעניין ריפוי סטיה מהדרך, השווה: דב"ע מא/19- 0 המוסד לביטוח לאומי נ. משה אבניאל פד"ע כ"ב 298, 303; דב"ע נה/188- 0ב"ל נ. פוגל, סע' 4 לפס"ד מיום 31.8.95). הכל, כאשר כמו במקרה דנן מדובר בדרך שנעשתה באותו תווי (במקרה שלנו קווי אוטובוס) בהם מורגלת התובעת, ותכליתה הברורה היתה הגעה לעבודתה. יש לשים דגש על "מבחן התכלית" (רצה קרא לו "מבחן איכותי"), ולקבוע כי ההפסקה (חרף אורכה הכמותי) אינה "הפסקה של ממש" המנתקת את הקשר בין העובד לבין הדרך הרגילה מהמעון לעבודתו. פסיקה זו אינה עומדת לדעתי בסתירה לפסיקתו של ביה"ד הארצי, ששם דגש בפרשנות חוק על פי תכליתו. כך למשל נפסק (במצב דברים הפוך), כי: "... תאונה שארעה למבוטח בדרך מן העבודה כשתכלית הנסיעה אינה להגיע למעונו, אינה תאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת ובטרם הגיע למקום נסיעתו..." (דב"ע נו/10- 0 עדנה רון נ. ב"ל, סע' 4לפס"ד מיום 13.6.96; ולעניין תיקון הסטיה בדרך ראה דב"ע נה/188- 0 ב"ל נ. פוגל, לעיל, והאסמכתאות שצוטטו שם). מכל האמור לעיל החלטתי על קבלת התביעה. מאחר וביה"ד דחה חלק נכבד מגרסתה העובדתית של התובעת, לא יהא זה נכון לזכותה בהוצאות משפט חרף זכייתה בהליך. זכות ערעור: תוך 30 יום.רפואהתאונת דרכים