קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום בונוס על מכירות: .1בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר בסך -.620, 11ש"ח בצרוף פיצוי הלנה, דמי הבראה בסך -. 825ש"ח ותמורת הודעה מוקדמת בסך 277.84, 4ש"ח. .2התובע צירף נספח לכתב תביעתו שהוכתר בכותרת "פירוט התביעה", ובו הסביר את המתומצת להלן: התובע היה זכאי לשכר חודשי קבוע בסך -.000, 2ש"ח ובנוסף לכך תשלום בשיעור % 4מכל מכירה שהיה מבצע עבור הנתבעת וכן תשלום בשיעור % 3.5מכל מכירה שביצע עובד אחר של הנתבעת באזור עבודתו של התובע, בתנאי שהתובע ביקר אצל אותו לקוח לפחות פעם אחת ב- 3החודשים לפני המכירה. מאחר שבחודשים ספטמבר ואוקטובר 1993בוצעו שתי מכירות בסך כולל של-.000, 332ש"ח באזורו של התובע ללקוחות שהתובע ביקר אצלם ב- 3החודשים שקדמו למכירה, דורש התובע שיעור של % 3.5מסכום המכירות, כלומר -.620, 11ש"ח. .3הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה, בין השאר, כי לתובע לא היה כל קשר עם המכירות שלגביהן הוא טוען כי היה זכאי לעמלה, כי עבודתו הסתיימה בתאריך מוסכם ולכן לא ברור מדוע הוא דורש הודעה מוקדמת וכי אין הוא זכאי לדמי הבראה מאחר שלא עבד שנה מלאה אצל הנתבעת. .3ביום 3/5/94ניתן בתיק פסק דין, המקבל את מירב התביעה בהעדרה של הנתבעת. הן בעת הדיון בבקשה לביטולו של פסק הדין, ביום 21/6/94, הן בעת הדיון המוקדם, ביום 1/9/94והן ביום של ישיבת ההוכחות - 7/11/94, עשיתי מאמצים רבים להביא את הצדדים לידי פשרה, אך לצערי - הדבר לא עלה בידי. .4בעת הדיון המוקדם נקבעו המוסכמות והפלוגתאות, והתובע הודיע כי הוא מוותר על תביעתו לדמי הבראה. .5במועד הדיון המוקדם הובהרה לראשונה עמדתה של הנתבעת באשר לשכרו המוסכם של התובע, והתברר כי לטענתה - זכאי התובע לעמלה רק בגין מכירות שהוא היה היוזם להן, ועמלה זו חושבה כך: אם התובע הביא לסגירתה של העיסקה - היה זכאי לעמלה בשיעור % 4מהסכום ששולם לנתבעת ואם התובע לא הביא לסגירתה של העיסקה, היה זכאי לעמלה בשיעור % 3.5מהסכום ששולם לנתבעת. .6בעדותו ביום 7/11/94, חזר התובע על טענתו לגבי המוסכם עמו, והסביר כי הסכם זה בא, בין השאר, להפיג את חששותיו של התובע מכך שהלקוחות באזור הצפון יעדיפו להמשיך לעשות עיסקאות עם הסוכן הקודם של הנתבעת באזור זה, מר לאון רוזמן, שהיה איש מכירות מוצלח והמשיך לעבוד עבור הנתבעת ממשרדיה בתל אביב. לפי עדותו של התובע, מנהל הנתבעת, מר רוני שפיר, הרגיע את חששותיו האמורים של התובע בכך שאמר לו שדי לו בכך שהתובע ייצג את הנתבעת כלפי לקוחות שיקנו מהנתבעת שלא באמצעות התובע, וכי די בכך שהתובע יבקר אצלם אחת ל- 3חודשים. .7לעומתו העיד מנכ"ל הנתבעת, מר שפיר, על כך שעמלה מגיעה מהנתבעת רק לאיש מכירות היוזם עיסקה, מצית אותה ומלווה אותה עד לסיומה או עד קרוב לסיומה. אם איש מכירות החוץ מלווה את העיסקה עד לסיומה ממש, הוא זכאי לעמלה בשיעור %4, מאידך, מאחר שיש לקוחות המעדיפים קשר עם משרדי הנתבעת עצמה, חלקם לאחר שמבקשים לראות הדגמה של המוצרים המוצגים בתל אביב, וכדי למנוע את הימצאותם של אנשי מכירות החוץ במשרדי הנתבעת בתל אביב לשם היותם זכאים לעמלה, קבעה הנתבעת כי אף אם סיומה של העיסקה נעשה על ידי גורם אחר של הנתבעת, ולא איש מכירות החוץ, יהיה איש המכירות זכאי לעמלה בשיעור %.3.5 מכל מקום, על פי עדותו של מר שפיר, הזכאות היא רק בתנאי שהכספים משולמים בפועל לנתבעת ואם יש קשיי גביה מהלקוח - על הסוכן להשיב את העמלה שקיבל. .8לא היה הסכם בכתב בין הצדדים המפרט את תנאי העבודה (ההסכם הכתוב הראשון שהוכח הוא הסכם לסיום העבודה). לא אסתיר כי התלבטתי רבות בשאלה האם הוכיח התובע את גירסתו לגבי המוסכם (ברור שהנטל להוכיח זאת מוטל על התובע). מצד אחד, גירסתו של התובע הינה סבירה ועקבית, הקריטריונים לזכאות לעמלה על פי גירסת התובע הינם ברורים (אזור המכירה מזכה בגימלה ומיהות הסוכן קובע את גובהה). כמו כן, לא נראה מתלושי המשכורת (ת/6) שאי-פעם חוייב התובע בהחזר עמלה כלשהו. מאידך, גם גירסתו של מר שפיר אינה בלתי סבירה ואף כי תחילה היה נראה שלנתבעת אין הסבר מספיק על השאלה מתי העמלה היא % 4ומתי היא %3.5, הרי שעדותו של מר שפיר הבהירה שאלה זו היטב. העובדה שתלושי השכר של התובע (ת/6) אינם משקפים ניכוי משכרו בגין קשיי גביה, אין בה, לכשעצמה, כדי להוכיח שגירסתה של הנתבעת אינה נכונה, שכן ייתכן שהעמלות שחושבו לתובע היו בגין מכירות ללקוחות ששילמו את הנדרש בלא קשיים וייתכן אף שהנתבעת לא הקפידה עם התובע במקרים שהעמלות היו נמוכות. התובע טען אמנם כי עד ל- 2העיסקאות השנויות במחלוקת נהגה עמו הנתבעת כמוסכם (על פי גירסתו), אלא שבהעדר נתונים על מכירות קודמות שבוצעו באזורו של התובע ועל גביית התמורה בגינן, אין לי אפשרות לבדוק את טענתו זו. .9הן התובע והן מר שפיר עשו רושם מהימן כך שאין לי דרך להעדיף גירסה אחת על פני רעותה בשל התרשמותי מהעדים. במקרה זה, אין לי אלא ללכת על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" הנהוג גם במשפט הישראלי, ומאחר, שכאמור לעיל, הנטל להוכיח את תנאי ההסכם מוטל על התובע ובהעדר ראיה כלשהי שיש בה כדי להטות את הכף לזכות גירסתו של התובע - אני קובע שהתובע לא הצליח בהרמת הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח ששכרו היה אמור להיות מחושב על פי גירסתו. .10לאור האמור בעסיף 9לעיל, אני פטור מלדון בשאלת גובה העמלה בגין המכירות השנויות במחלוקת ובשאלה האם הלקוחות (או אחד מהם - כפר הנופש נווה אטי"ב) נותרו חייבים לנתבעת בגין העיסקאות, מאחר שאין מחלוקת שהתובע לא יזם את העסקאות האמורות (לא "הצית" אותן, כלשונו של מר שפיר). .11כנחמא פורתא לתובע אעיר כאן שאף אם היתה מתקבלת גירסתו לגבי המוסכם, ספק אם הייתי יכול לקבל את תביעתו שכן התובע לא הוכיח כדבעי את שווי העיסקאות שנעשו עם הלקוחות (-.000, 272ש"ח עם נווה אטי"ב ו-.000, 60ש"ח עם מלון הגליל); הוא לא העיד מאומה על נכונות הנטען בכתב התביעה באשר לשווי העיסקאות עם לקוחות אלה. בנוסף לכך, לגבי ביקוריו של התובע בנווה אטי"ב, הגיש התובע את ת/ 1ו-ת/2, המלמדים אולי על ביקורים בחודשים פברואר - אפריל 1993, אך לא על ביקורים ב- 3החודשים שלפני ביצוע העיסקה, שלטענת התובע היתה בספטמבר או אוקטובר .1993אמנם, על פי עדותו של עד הנתבעת, מר לאון רוזמן, ביקר התובע גם מאוחר יותר בנווה אטי"ב, אך אם נסתמך על עדותו של מר רוזמן, היו ביקורים אלה לאחר ביצועה של העיסקה. (התובע עצמו העיד על ביקורים בנווה אטי"ב באוגוסט 1993, אך עדותו זו אינה נתמכת על ידי ת/ 1- ת/5). .12לאור האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את רכיב התביעה המתייחס ליתרת שכר שהתובע טוען שהוא זכאי לה. .13באשר לתמורת ההודעה המוקדמת, אני מקבל את טענתו של התובע שהיוזמה להפסקת עבודתו באה מהנתבעת (גם הנתבעת לא הכחישה זאת), ובכך למעשה, התובע פוטר, אלא, שבניגוד לזכויות אחרות של עובד, הזכות למתן הודעה מוקדמת בטרם פיטורים איננה זכות מכח חוק מגן או צו הרחבה שהתובע אינו יכול לוותר עליה, אלא זכות הניתנת לויתור. חתימתו של התובע על ההסכם מיום 2/11/93, הסכם שבו נקבע כי בהסכמת התובע כי עבודתו של התובע תסתיים ביום 10/11/93, ולא נקבע כי התובע יקבל הודעה מוקדמת ארוכה יותר (ולא את תמורתה של ההודעה), יש בה משום ויתור על תקופת הודעה מוקדמת נוספת מעבר לזו שבין יום 2/11/93ויום .10/11/93 ישועה זוטא עשויה לצמוח לתובע ממקור אחר; הסעיף האחרון בהסכם אומר שמיום 3/11/93ועד יום 10/11/93(שזוהי למעשה תקופת ההודעה המוקדמת המוסכמת), יהיה התובע בחופשה על חשבון הנתבעת. סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית קובע שימי הודעה מוקדמת לפיטורים לא יבואו במנין ימי החופשה, אם לא עלו על 14ימי הודעה מוקדמת. מכאן, ש- 8ימי ההודעה המוקדמת שמיום 3/11/93ועד יום 10/11/93, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם החופשה השנתית אליה יצא התובע באותם ימים. על כן, התובע שהסכים למעשה לצמצומה של ההודעה המוקדמת ל- 9ימים (מיום 2/11/93עד יום 10/11/93), קיבל למעשה רק יום אחד כהודעה מוקדמת ושאר 8הימים ניתנו לו כחופשה שנתית. מכאן שהתובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגין יתרת התקופה, כלומר בגין 8ימים. חישוב סכום תמורת ההודעה המוקדמת אמור להיעשות רק על בסיס המשכורת הקבוע ולא על העמלות, מאחר שהתובע לא עבד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת כך שלא ביצע מכירות כלשהן. המשכורת הקבועה עמדה באותה עת על סך -.075, 2ש"ח (ראו ת/6) ולפיכך בגין 8ימים זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך -. 664ש"ח. .14לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעתו של התובע ליתרת שכר ואת מרבית תביעתו לתמורת הודעה מוקדמת, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בגין 8ימים בסך -. 664ש"ח, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 11/11/93ועד התשלום בפועל. .15לענין ההוצאות - מצד אחד היה ראוי לחייב את התובע בהוצאות שכן חלקה הארי של תביעתו נדחה, אך מאידך, לתובע נגרמו הוצאות גם בשל טענתה של הנתבעת לענין הסמכות המקומית (שלאור המוכח בת/1- ת/5) מסתבר כי לא היה כל מקום לטענה זו והתובע זכה בחלק מתביעתו, כך שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך -. 150ש"ח, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/6/95, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/6/95ועד התשלום בפועל, וזאת מבלי לגרוע מחיובה בהוצאות על פי ההחלטה מיום 21/6/94(בתיק נד/932-12).בונוס