קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום משכורת החודש האחרון: התובעת בתיק זה עבדה אצל הנתבע מיום 2.1.94ועד 13.6.96, מועד בו סיימה עבודתה בעקבות בקשתה להתפטר מהעבודה. בתביעתה דורשת התובעת יתרת שכר בסך 255.50ש"ח בגין חודש עבודתה האחרון, פדיון חופשה של 25יום בסך 129, 2ש"ח, יתרת דמי הבראה בסך 938ש"ח וחלק המעביד בהפרשות לתגמולים בגין חודש אחרון בסך 64ש"ח. כמו כן, סכום של 112, 2ש"ח בגין השתתפות המעביד בהוצאות אחזקת רכב, שנוכה משכרה בחודש .6/96 בכתב ההגנה מוכחשת זכאותה של התובעת ליתרת שכר בחודש 6/96בטענה כי היתה עובדת בשכר וקיבלה מלוא תשלום תמורת ימי עבודתה. באשר לפדיון חופשה, נאמר כי התובעת ניצלה ימי חופשה וקיבלה את מלוא התמורה עפ"י החוק, ולדוגמא מצורף דיווח חודשי של התובעת המצביע על ניצול ימי חופשה. באשר לדמי הבראה, נטען כי התובעת קיבלה סכום של 562, 1ש"ח בגין דמי הבראה, והנטל עליה להוכיח זכאותה לסכום מעבר לכך. באשר לאחזקת רכב, התובעת קיבלה את התשלום בגין אחזקת הרכב לשנה מראש ומשעזבה תוך כדי השנה נוכה החלק היחסי של אחזקת הרכב כדין. כמו כן, הוכחשה זכאות התובעת לחלק המעביד בתגמולים עבור מחצית חודש עבודתה האחרון. בדיון במעמד הצדדים טענה התובעת כי בסוף שנת 96' ביררה אצל מנהח"ש ונאמר לה כי לזכותה 12ימי חופשה צבורים, ומשעבדה עד חודש 6/96זכאית היא לפדיון 25ימי חופשה. לטענתה, החל מתחילת 96' עבדה ביום שלישי אחה"צ שעות נוספות והוסכם כי אלה ינוצלו על ידה כחופשה, ולכן יש לראות כי ניצלה ימים אלה במהלך 96' כחופשה ולא ניצלה ימי חופשה שנתית. באשר ליתרת השכר הנתבע על ידה, טענה התובעת כי היא חלקה את השכר שהיתה זכאית לו לחודש עבודה מלא לשניים ולפי חישוב זה זכאית היא ל- 255ש"ח נוספים בגין מחצית חודש עבודה שעבדה. באשר להוצאות אחזקת הרכב, טענה התובעת כי בתחילת עבודתה עבדה עבודה משרדית ובשנה וחצי האחרונות יצאה לשטח ואז סוכם שהיא תקבל מחצית מההוצאות הקבועות של הרכב וגם דלק בשיעור 200ש"ח לחודש. לדבריה, 3חודשים לפני סיום עבודתה שילם הנתבע את הסכום המגיע, אך בסיום העבודה ניכה את מרבית הסכום. בח.נ. טענה התובעת כי הסיכום איתה היה על יום עבודה עד שעה 00: 15ולא כטענת המעביד עד 30:נ.15 באשר לאזחקת הרכב, טענה כי לא דרשה את הסכום שנוכה מיד עם סיום העבודה משרצתה לסיים ברוח טובה. לטענתה, היתה זכאית לתשלומים אלה מהזמן שהיא יצאה לשטח ורק הנתבע דחה את מועד התשלום עד אשר יגיע מועד חידוש הביטוח והטסט. הנתבע מצידו טען כי התובעת התקבלה ליום עבודה של 7.5שעות ועל אותו בסיס חושב שכרה, כאשר החשבון נעשה עפ"י שעות עבודה בפועל ולא כשכר חודשי וכך נעשה גם החישוב של שכרה האחרון של התובעת, ולכן אין כל יתרת שכר לזכותה. באשר ימי חופשה, טענה כי הוא לא ניהל פנקס חופשה, אך ממה שהצליח לרכז עולה כי התובעת ניצלה ימי חופשה כפי שעולה ממוצג נ/ .1לטענתו, העובדה שעבדה חצי שעה פחות מידי יום, משמעותה ניצול 5ימי חופשה נוספים מעבר לאותו ריכוז. באשר לדמי הבראה, טען כי החישוב נעשה ע"י חשבת המשכורות. כמו כן אישר כי לא הועברו תגמולים עבור חודש .6/96באשר לאחזקת הרכב, טען כי הסיכום נעשה לאחר 17.7.95כשהתובעת שוחררה לעבודות שטח בלבד, כאשר הסיכום היה שהתשלום יעשה החל ממועד הביטוח והטסט לשנה הבאה. מטעם הנתבע העידה חשבת השכר אשר אישרה כי אמרה לתובעת שלזכותה 18ימים, אך ציינה כי אמרה זאת בלא שידעה אם נוצלו ימי חופשה. העדה הצביעה על רישום ניצול של 4ימים בשנת 95' ו- 2ימים בשנת 96', כאשר לתובעת היתה זכאות ל- 10ימי חופשה מידי שנה משעבדה 5ימים בשבוע, כך שהחישוב של 18יום היה לגבי זכאות ולא לגבי ניצול. העדה הוסיפה כי לא הועברו הפרשות לביטוח מנהלים בגין חודש 6/96משהתובעת הפסיקה באמצע החודש את עבודתה. להלן החלטתנו:ב- באשר ליתרת שכר העבודה הנתבע: שוכנענו כי התובעת קיבלה תשלום עפ"י חישוב שעות העבודה בפועל, כפי שהדבר עולה אף מתוך דוחו"ת העבודה שהיא עצמה צירפה ואף המעביד צירף, ולכן חישוב שכר 6/96נעשה כדין ואין יסוד לתביעה להפרש שכר על בסיס שכר חודשי. באשר לדמי ההבראה: התובעת הועסקה תקופה של שנתיים וחצי. בגין תקופה זו היא מאשרת קבלת הסך 562, 1ש"ח. התובעת איננה מפרטת כיצד הגיעה לחישוב של 500, 2ש"ח שלהם היתה זכאית. העובדה היא כי התובעת עבדה במשרה חלקית. חישוב חלקיות משרתה, עפ"י דוחו"ת הנוכחות שצורפו לכתב ההגנה לתקופה ינואר עד מאי 96', מלמד כי בממוצע עבדה התובעת בהיקף של 144שעות חודשיות; ולכן חישוב זכאותה לדמי ההבראה עפ"י חלקיות משרתה יחסית למשרה מלאה במשק, מלמד כי התובעת היתה זכאית לדמי הבראה לפי שיעור % 75משרה, דהיינו ל- 10.5ימים לכל תקופת עבודתה, שהיתה שנתיים ו- 5.5חודשים. הסכום הכולל של דמי ההבראה שהתובעת היתה זכאית לו הוא 089, 2ש"ח עפ"י תעריף של 200ש"ח ליום הבראה. התובעת קיבלה, כאמור, 562, 1ש"ח, וזכאית על כן להשלמה בסכום של 527ש"ח. באשר לאי העברת חלק המעביד לביטוח-מנהלים בגין חודש עבודתה האחרון של התובעת: אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכום של 64ש"ח לא הועבר לביטוח-המנהלים. משהתובעת עבדה עד 13.6.96, היתה זכאית לכך כי המעביד יעביר ניכויי עובד והפרשות מעביד. משלא עמד בכך, זכאית התובעת לחלק המעביד בסך 64ש"ח. באשר לפדיון חופשה: טענתה של התובעת כי בחצי שנה האחרונה לעבודתה עבדה שעות נוספות וכנגד זה ניצלה חופשה לא נסתרה; לכן אין בדוחו"ת, שצורפו לתגובה לכתב ההגנה ובהם ציון בכתב ידה של התובעת לגבי ניצול חופשה, כדי ללמד על העובדה כי התובעת ניצלה חופשה שנתית במהלך שנת 96'. הנטל מוטל על המעביד להוכיח את עובדת ניצול החופשה, זאת משחוק חופשה שנתית הטיל על המעביד ניהול פנקס חופשה. נוכח נספח נ/ 1שהוגש ע"י הנתבעת, בהתייחס לתדפיסי המחשב, מלמד כי ברישומי הנתבעת לא מופיע ניצול חופשה בשנת 94'. בשנת 95' נרשם ניצול של 4ימי חופשה ובשנת 96' של 2ימי חופשה. משהתובעת (כפי שציינה גם חשבת השכר) צברה 25ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתה, וניצלה בפועל (עפ"י רישומי הנתבעת) 6ימי חופשה, הרי שהיא זכאית ליתרה של 19ימי חופשה בסכום של 615, 1ש"ח. באשר לתביעה להחזר הוצאות רכב: התובעת אישרה כי עבדה בשטח החל מ-7/95, וכי סוכם שבחידוש הרישוי והביטוח במועד הבא היא תקבל החזר מחצית ההוצאות. התובעת אישרה בעדותה כי, לאחר תשלום הוצאות הביטוח כדי מחצית לשנה מלאה מראש, עבדה 3חודשים בלבד. לאור זאת, אין למצוא פגם בניכוי שנעשה לגבי החזר ההוצאות באופן יחסי לחלק השנה שהתובעת עבדה. לסיכום:ב- הנתבע ישלם לתובעת: את הסך 527ש"ח בגין יתרת דמי ההבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.7.96ועד הפרעון. את הסך 615, 1ש"ח בגין פדיון חופשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.7.96ועד הפרעון. 3) את הסך 64ש"ח בגין חלק המעביד לקופת הגמל בחודש 6/96בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.7.96ועד הפרעון. 4) הוצאות משפט בסך 250ש"ח. בהעדר צדדים היום 19/02/97 ניתן לבקש רשות ערעור מנשיא בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום משכורת