תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב:

1. בפני תביעה ותביעה שכנגד שבמרכזן שאלת הבעלות ברכב מסוג מאזדה, שנת ייצור 2006, מספר רישוי 4736714 (להלן: "הרכב").

2. התביעה העיקרית, תביעה לסעד הצהרתי שהוגשה על ידי סוחרי רכב, לידיהם הגיע הרכב בסופו של דבר, להצהיר כי הרכב בבעלות הבלעדית של התובעת, ללא כל הערה או זכות נוגדת.

3. התביעה שכנגד היא תביעה של חברה להשכרת כלי רכב, שהייתה הבעלים הראשון של הרכב, להשבת הרכב לחזקתה, ולמתן צו עשה, להורות למשרד הרישוי לרשום אותה כבעלים יד ראשונה של הרכב, ולחילופין לחייב את הנתבעים בתשלום שוויו של הרכב, בסך 129,500 ₪ וכן פיצוי בגין הפסד דמי שכירות שנגרם לה, בסך 20,000 ₪.

4. אין חולק כי דומיקאר, שעיסוקה בהשכרת מכוניות הייתה הבעלים הראשון של הרכב.

5. דומיקאר טוענת כי השכירה את הרכב למי שהציג עצמו בפניה כ"דניס פסנקו" (להלן: "פסנקו") (והתובעים טוענים כי היא מכרה לו את הרכב ולחילופין השכירה לו אותו). בתום תקופת השכירות לא הוחזר הרכב לדומיקאר, אלא נמכר ע"י מי שהציג עצמו כדניאל פסנקו לגב' עדוי עאליה, באמצעות מוסטפא אלקרנאוי, בנו של בעלה, סולימאן אלקרנאוי, לפי בקשת סולמאן אלקרנאוי. זמן קצר לאחר מכן נמכר הרכב על ידי גב' עדוי עאליה, באמצעות מוסטפא וסולימאן אלקרנאוי, לתובעים. זמן מה לאחר מכן התקשרו התובעים בהסכם למכירת הרכב עם גב' יוסרא מחאמיד (להלן: "יוסרא") אשר קיבלה את הרכב לחזקתה והיתה אמורה לשלם, תוך מספר ימים, את יתרת התמורה, כנגד העברת רישום הבעלות ברכב על שמה במשרד הרישוי. בטרם שולמה יתרת התמורה, בעת שהגב' יוסרא או מי מטעמה נהגו ברכב, עצרה אותם המשטרה לביקורת, והודיעה להם כי ביום 13.11.05 נרשמה ברישיון הרכב "הערת רכב גנוב". התובעים פנו למשרד הרישוי בבקשה לרשום את הרכב על שם יוסרא אך משרד הרישוי סירב, ובעקבות זאת החזירה יוסרא את הרכב לתובעת, וקיבלה ממנה חזרה את הסכום ששילמה לה, בתוספת סכום ששילמה עבור התקנת אזעקה ברכב. לטענת התובעים מדובר בעסקה חדשה בה רכשו בחזרה את הרכב מיוסרא, בעוד שדומיקאר טוענת כי מדובר בביטול עסקת המכר בה נרכש הרכב על ידי יוסרא.

6. התביעה שכנגד הוגשה גם נגד הנתבע 3, מר דניס פסנקו, אולם, לאחר שהגיש כתב הגנה בו טען כי אין לו כל קשר לשכירת הרכב, וכי מאן דהו פעל במרמה תוך שימוש בזהותו ללא ידיעתו, נמחקה התביעה נגדו.

7. כן נמחקה התביעה נגד נתבעים שכנגד 6 ו-7. לנתבע שכנגד 8 לא נעשתה מסירה של כתב התביעה, לא נערך דיון בתביעה נגדו, ולפיכך היא נמחקת.

א. רקע עובדתי וטענות הצדדים .

א.1. הצדדים לתובענה .

1. התובעת בתביעה העיקרית הנה חברה הפועלת כבעלת מגרש למכוניות "יד שניה" וכסוחר רכב "יד שניה". התובע בתביעה העיקרית הינו הבעלים והמנהל של התובעת ומשמש כסוחר רכב (להלן: "התובעים").

2. הנתבעת 1 בתביעה העיקרית, היא התובעת שכנגד, עוסקת בהשכרת מכוניות (להלן: "דומיקאר").

3. הנתבעת 2 בתביעה העיקרית והנתבעת 6 בתביעה שכנגד, מדינת ישראל, משרד התחבורה ורשות הרישוי, עוסקת, בין השאר, בניהול מרשם כלי הרכב בישראל.

4. הנתבעת 4 בתביעה שכנגד, הגב' עדוי עאליה, היא זו שעל שמה נרשם הרכב לאחר שהנתבע 5 רכש את הרכב מפסנקו או מי שהתחזה לו.

5. הנתבע 5 בתביעה שכנגד, מר מוסטפא אלקרנאוי הוא בנו של עאליה, והוא שביצע את פעולת מכירת הרכב לתובעים באמצעות יפויי כוח של עאליה.

א.2. התביעה העיקרית .
1. לטענת התובעים נמכרה המכונית על ידי דומיקאר לפסנקו, אשר מכר אותה לעאליה, אשר מכרה אותה לתובעים שמכרו אותה ליוסרא, אשר מכרה את המכונית חזרה לתובעים שהם הבעלים החוקיים של הרכב.

2. אין מחלוקת, וכך טוענים גם התובעים, כי דומיקאר הייתה הבעלים הרשום הראשון של הרכב.

3. לטענת התובעים, ביום 3.11.05 הגיעו למגרש המכוניות של התובעת מוסטפא אלקרנאוי, ואביו, סולימן אלקרנאוי (שניהם ביחד: "המוכרים"), יחד עם הרכב, יפויי כוח למכירת הרכב, חתום על ידי עאליה, ועם רישיון הרכב בו צוין כי עאליה היא הבעלים של הרכב.

4. לטענת התובעים, המוכרים ביקשו לבצע עסקת חליפין, בה ימסרו המוכרים לתובעת את הרכב, ויקבלו רכב מסוג BMW.

5. התובעים טוענים כי הוצג בפניהם חוזה עסקה לרכישת רכב משומש, שנעשה בין עאליה לפסנקו, על-פיו נרכש הרכב על ידי עאליה מפסנקו. בחוזה זה, הצהיר פסנקו כי הוא הבעלים הראשון של הרכב, והציג בפני הקונה רישיון רכב התומך בהצהרתו. המוכרים והתובעת הגיעו להסכמה כי המוכרים ימכרו את הרכב לתובעת ויקבלו לידיהם, בתמורה, רכב מסוג ב.מ.וו. בתוספת תשלום שהם ישלמו, בסך 77,000 ₪.

6. התובעים טוענים כי בהתאם לרישומי משרד הרישוי, ביום 11.10.05, העבירה דומיקאר את הבעלות ברכב לפסנקו, באמצעות יפוי כח בחתימת דומיקאר, שאושר ואומת על ידי עו"ד אלי פישר. אמנם הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי אך הוא מהווה ראיה לכאורה בשאלת הבעלות ויש בו כדי להעביר את הנטל אל דומיקאר להוכיח כי לא מכרה את הרכב. לטענתה דומיקאר לא נשאה בנטל, בין היתר משום שלא זימנה לעדות את עו"ד פישר, את פסנקו, ואת החוקרים מטעמה. לטענתה, גם העובדה שדומיקאר עוסקת גם במכירת כלי רכב, תומכת בכך שהיא מכרה את הרכב לפסנקו, ולא השכירה אותו.

7. התובעים טוענים כי גם אם התובעת לא מכרה את הרכב לפסנקו, הרי שהרכב נמכר כדין מעאליה לתובעים. לטענתם, כשהוצעה להם המכונית, הם בדקו במשרד הרישוי ולא הייתה רשומה הגבלה כלשהי על זכויות עאליה ברכב. לפיכך הם לא נהגו ברשלנות בעת שרכשו את הרכב מעאליה. כן טוענים התובעים כי מקובל שחברות להשכרת רכב רושמות שעבודים על כלי הרכב שבבעלותן כדי למנוע העברה במרמה של הבעלות ברכב כפי שאירע בעניינינו, לטענת דומיקאר. בנוסף, לטענתם, העובדה שהרכב הוחזק על ידי הבעלים הקודם זמן קצר, לא הייתה צריכה לעורר את חשדם, משום שהדבר מקובל במגזר הערבי, בניגוד למגזר היהודי, ומה גם שעל-פי עדותו של מר רג'אח מטעם התובעת, חברות להשכרת כלי רכב נוהגות למכור גם כלי רכב חדשים, שלא נסעו כלל.

8. בנוסף טוענים התובעים כי מדובר ברכב שנמסר בהרשאה לפסנקו על ידי חברה העוסקת בסחר בכלי רכב, ויש להבחין בין מקרה של מתן הרשאה לשימוש ברכב וגניבתו לבין מקרים שבו נגנב רכבו של אדם מבלי שניתנה הרשאה כלשהי לעשות בו שימוש. משנתנה הרשאה לצד ג' לעשות שימוש ברכב, לוקח נותן ההרשאה סיכון, שאין להטילו על צדדי ג', כאשר צד ג' חורג מההרשאה שניתנה לו. כן טוענים התובעים כי יש חוסר עקביות במשפט הישראלי בין תקנת השוק לפי סעיף 5 לחוק המשכון תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק המשכון") לבין תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המכר"), וכתוצאה מכך, מצבם של התובעים היה טוב יותר לו היו משעבדים את הרכב להבטחת התשלום ולא רוכשים אותו. בנוסף, טוענים התובעים כי עסקת החלפת כלי הרכב שבינם לבין מוסטפא נועדה, הלכה למעשה, להבטיח את תשלום תמורת רכב הב.מ.וו. לכן, יש לומר כי הרכב שימש כמעין משכון להבטחת תמורת הרכישה, ובשים לב לתמורה שניתנה על ידי התובעים ותום ליבם, הרי שהתמלאו תנאי תקנת השוק הקבועים בחוק המשכון, והזכויות ברכב עברו כדין לתובעים.

9. התובעים טוענים כי יש לתת תוקף לרכישת הרכב על ידם גם בשל כך שלדומיקאר האשם המוסרי הרב ביותר, והיו לה הכלים הטובים ביותר למניעת התקלה המשפטית בכך שיכלה לרשום הערת "גנוב" בשלב מוקדם יותר, גם בשל כך שלדומיקאר יש את היכולת לפזר את הנזק בצורה המיטבית, וגם מטעמים של קידום הביטחון בחיי המסחר.

10. התובעים טוענים כי הם מכרו את הרכב ליוסרא שרכשה אותו בתנאי תקנת השוק, בתום לב ובתמורה, וכי בכך הועברה הבעלות ליוסרא כשהיא נקייה מכל זכות קודמת, ולכן, כל עסקה נוספת שנערכה לאחר מכן, לא צריכה לעמוד פעם נוספת בתנאי תקנת השוק. התובעים טוענים כי הם קנו את המכונית מיוסרא, בעסקה שנערכה לאחר שהוא קנה מהם את הרכב בתנאי תקנת השוק, ולפיכך הזכות שהועברה אליהם, עברה כשהיא נקייה מכל זכות קודמת. לטענתם, מאחר ועדותו של רג'אח, כמו גם המסמכים שהוגשו בנוגע לעסקה עם יוסרא, לא נסתרו, לא קם הצורך לזמן את יוסרא לעדות. התובעים טוענים כי ככל שדומיקאר תבקש לטעון כי העסקה השנייה מהווה ביטול עסקה ולא עסקת מכר חדשה, הרי שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, ובשל כך דינה להידחות.

11. המדינה, נתבעת 2 בתביעה העיקרית, הגישה כתב הגנה ולפיו אין לה ידיעה בדבר העסקאות המפורטות בכתב התביעה. כן פרטה את נתוני הבעלות וההגבלות הקשורות ברכב כעולה מרישומי משרד הרישוי כדלקמן:
מיום 12.7.05 ועד 11.10.05 הרכב רשום ע"ש דומיקאר, הבעלים הראשון של הרכב.
ביום 11.10.05 הועברה הבעלות על שמו של פסנקו. בעסקה זו היה פסנקו גם הקונה וגם מיופה הכוח מטעם המוכרת, דומיקאר.
ביום 27.10.05 הועברה הבעלות ברכב מפסנקו לעאליה, כאשר מיופה כוח הקונה בעסקה היה מוסטפא.
ביום 9.11.05 נרשמה ברישומי משרד התחבורה ביחס לרכב, "הערת גנוב" על-פי פניית משטרת בת-ים.
ביום 10.11.05 הועברה הבעלות ברכב מגב' עדוי עאליה לתובע, כאשר במועד זה נרשמה הערת "הפקדת סוחר".
המדינה טוענת כי אין לה עניין בסכסוך הקנייני, וכי תבצע רישום בעלות ברכב כפי שיורה בית המשפט.

12. לפיכך נמחקה התביעה נגד המדינה, הנתבעת 2 בתביעה העיקרית, ביום 28.10.07 .

13. טענות דומיקאר, יפורטו להלן במסגרת התביעה שכנגד.



א.3. התביעה שכנגד .
1. דומיקאר טוענת כי היא הבעלים "יד ראשונה" ברכב, והיא נותרה הבעלים של הרכב.

2. בתחילה טענה דומיקאר כי היא השכירה את המכונית לפסנקו או למי שהתחזה להיות פסנקו, ביום 10.10.05. לטענתה, הרכב לא הועמד על ידה לצורך מכירה ולא נמכר.

3. הנתבע שכנגד 3 הגיש כתב הגנה בו טען כי מעולם לא פנה לתובעת, לא שכר ממנה רכב ואין לו כל קשר אליה. למיטב ידיעתו, אדם שהתחזה לו, והיה מצויד בתעודת זהות הנושאת את שמו ומספר תעודת הזהות שלו, הונה את התובעת. אותו אדם ביצע מעשי מרמה שונים, לרבות פתיחת חשבונות בנקים בשלושה בנקים שונים, השתמש בשיקים וכרטיסי אשראי שקיבל מאותם בנקים על שם "דניס פסנקו" ועשה שימוש ברישיון נהיגה בשם זה, כאשר לנתבע שכנגד 3 עצמו אין רישיון נהיגה, והוא לא איבד מעולם את תעודת הזהות שלא ולא מסר אותה לאיש. לטענתו, הבנקים עצמם הבינו כי נפלו קורבן לנוכל ולא הגישו נגדו תביעה. הנתבע שכנגד 3 הגיש בגין כך תלונות במשטרה, ואין לו התנגדות לרישום הרכב בבעלות דומיקאר.

4. בעקבות זאת הסכימה דומיקאר למחיקת התביעה שכנגד נגד הנתבע 3 ללא צו להוצאות, וטענתה היא כי הרכב הושכר למי שהתחזה להיות דניס פסנקו.

5. דומיקאר טוענת כי לא היה עליה לזמן את הנתבע שכנגד 3, לעדות שכן לא הוא שכר את הרכב ולא הוא מי שמכר את הרכב לעאליה. מכל מקום, לטענתה, אם רצו, יכלו התובעים לזמן את פסנקו לעדות, אלא שהם לא עשו כן שכן הם יודעים כי הם רכשו את הרכב מנוכל שהתחזה להיות פסנקו ששכר את הרכב מדומיקאר ומכר אותה לעאליה.

6. לטענתה, לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעים אינם עומדים בתנאי תקנת השוק שבחוק המכר שכן לא רכשו את הרכב ממי שעיסוקו מכירת כלי רכב. כן טוענת דומיקאר כי לא זה המקום לדון אם ראוי לעשות הבחנה בין משכון למכר לעניין יסודות תקנת השוק, ויש להבחין בין הדין הרצוי לדין המצוי. על פי הדין המצוי יש שוני בין שתי ההוראות, ולגבי תקנת השוק לפי סעיף 34 יש לבחון האם הנכס נרכש ממי שעיסוקו בממכר של נכסים מאותו סוג.

7. זאת ועוד, לטענת דומיקאר, רוכשי המכונית, הן עאליה-אלקרנאוי והן התובעים, לא היו תמי לב.

8. דומיקאר מוסיפה וטוענת כי העסקה שבין עאליה-אלקרנאוי לבין התובעים הינה עסקת מכר מובהקת ואין לראות בה עסקה של מעין משכון.

9. אשר לטענות התובעים בדבר צדק מתקן וצדק חלוקתי טוענת דומיקאר כי לעניין תקנת השוק ולעניין הזכות הקניינית בנכס אין לבדוק את התנהגות בעל הנכס ואין לשאול האם נפל בה דופי, מה גם שלא נפל כל פגם במעשיה.

10. אשר לעסקה בין התובעים ליוסרא, טוענת דומיקאר, כי התובעים לא זימנו אותה לעדות, וממילא לא הוכיחו את תום ליבה, ולפיכך לא הוכיחו כי המכונית נרכשה על ידה בתנאי תקנת השוק.

11. כן טוענת דומיקאר כי זכות הקניין לא עברה ליוסרא שכן העסקה לא הגיעה לסיומה.

12. כן לטענתה גם אם זכות הקניין הייתה עוברת ליוסרא, הרי שלאחר שהתברר לה שהמכונית מדווחת כגנובה, סוכם בינה לבין התובעים הרכב על ביטול העסקה, והשבה. לכן מדובר בביטול עסקה ולא בעסקת מכר חדשה.

13. לטענת דומיקאר ביצעו עאליה – אלקרנאוי והתובעים כלפי דומיקאר עוולה של גזל כאמור בסעיף 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), ובנסיבות המיוחדות של המקרה יש להמיר את סעד ההשבה בסעד של פיצוי כספי. בעניינינו, אם יושב הרכב לידי דומיקאר, מה שתקבל לא יהיה החפץ שנגזל ממנה, רכב חדש, אלא חפץ שונה לחלוטין, שכן מדובר בחפץ המאבד מערכו אחוזים רבים מידי שנה, והוא הוחזק בידי התובעים, ואין לדעת איזה שימוש נעשה בו מאז, ומה מצבו. התובעים יכלו להודיע מייד עם הגשת התביעה שכנגד על הסכמתם להשבת המכונית לידי דומיקאר, אולם בחרו לעכבה בידיהם.

14. התובעים, הם הנתבעים שכנגד 1-2, חוזרים בכתב הגנתם על טענותיהם בכתב התביעה בתביעה העיקרית. בטענותיהם תומכים גם הנתבעים שכנגד 4-5.

ב. דיון והכרעה .
כדי להכריע בשאלת הבעלות ברכב יש לבדוק את מערכות היחסים שבין המעורבים בהעברת הרכב מיד ליד, על פי הסדר הכרונולוגי.



ב.1. מערכת היחסים שבין דומיקאר לבין "פסנקו" – מכירה או השכרה .
1. אין חולק כי דומיקאר היתה הבעלים הראשון של הרכב.

2. התובעים טוענים כי כעולה מרישומי משרד הרישוי, ביום 11.10.05 העבירה דומיקאר את הבעלות ברכב לפסנקו באמצעות יפוי כוח, בחתימת דומיקאר, שאושר ואומת על ידי עו"ד אלי פישר.

3. לטענתם, אמנם הרישום הוא דקלרטיבי, אך יש בו כדי להעביר את הנטל אל מי שמבקש לסתור את נכונות הרישום, קרי: אל כתפי דומיקאר, וזו לא סתרה את נכונותו.

4. יתר על כן, טוענים התובעים, רישום הבעלות נעשה באמצעות יפוי כוח שנחתם כדין על ידי עו"ד אלי פישר, אולם דומיקאר לא מצאה לנכון להעיד את עו"ד אלי פישר כאשר היה ביכולתו לאשר או להכחיש את דבר מתן יפוי הכוח. כמו כן, לטענתם, נמנעה דומיקאר מלהעיד את פסנקו, שלטענתה זהותו נגנבה ממנו וכי האחרון לא ביצע עסקה כלשהי כנטען ברכב, ולא את החוקרים הפרטיים מטעמה, שלטענת מר רג'אח מטעם התובעים, מסרו לו תחילה כי הרכב נמכר לפסנקו אלא שהוא לא שילם תמורתו, ורק לאחר מכן, כאשר התובעים טענו כי בנסיבות אלה אין מדובר בגניבה ויש להסיר את הערת ה"גנוב" מהרישום במשרד הרישוי, טענו כי הרכב הושכר לפסנקו ולא הוחזר על ידו. דבר זה תומך לטענת התובעים בטענה כי הרכב נמכר על ידי דומיקאר לפסנקו. כן טוענים התובעים כי לאור העובדה שהוצגו ראיות בדבר העברת הבעלות לפסנקו, שדי היה בהן כדי להעביר את הנטל לכתפיה של דומיקאר, ולאור הימנעותה של דומיקאר מלהעיד עדים מרכזיים להוכחת טענתה כי העברת הבעלות ברכב נעשתה תוך מעשה מרמה, הרי שיש להסיק מסקנות לחובתה של דומיקאר בעניין זה. לפיכך, לטענת התובעים, דומיקאר לא סתרה את הראיות לפיהן הבעלות ברכב הועברה כדין לפסנקו ודי בכך כדי להכשיר את העברת הבעלות לחוליות הבאות בשרשרת ובהן התובעים.

5. דומיקאר טוענת כי טענת התובעים לפיה היא מכרה את המכונית לפסנקו תוך שהגישה תלונה שקרית במשטרה על גניבתה, והגישה את התביעה, היא טענה קיצונית ומופרכת. כן טוענת דומיקאר כי מחומר הראיות עולה כי היא השתמשה במכונית, שהייתה חדשה, לשם השכרה, ולא העמידה אותו למכירה.

6. מחומר הראיות עולה כי המכונית הושכרה על ידי דומיקאר לפסנקו. דומיקאר רוכשת מכוניות על מנת להשכיר אותן, ורק לאחר מכן מוכרת אותן. במקרה זה, מדובר במכונית שהייתה חדשה לגמרי בעת האירוע (מכונית ש"עלתה" על הכביש ביום 12.7.05), דבר התומך בטענת דומיקאר לפיה המכונית שימשה להשכרה ולא הועמדה למכירה.

7. מר יקיר אלון, סמנכ"ל התפעול של דומיקאר, העיד כי המכונית הועמדה להשכרה והושכרה על ידי דומיקאר למי שהתחזה להיות פסנקו. על-פי עדותו, מכונית המועמדת למכירה, אינה משמשת עוד להשכרה. לפיכך אין שום אפשרות שהמכונית הייתה מיועדת, בו זמנית, הן למכירה והן להשכרה. כמו כן, מהמסמכים של דומיקאר שצורפו לתצהירו של מר אלון עולה כי דומיקאר השכירה את הרכב לאדם בשם דניס פסנקו, וכי הרכב היה אמור להיות מוחזר אליה ביום 22.10.05 (נספח ב' למוצג נ/1). דומיקאר גם טרחה ושכרה שירותי חוקרים פרטיים על מנת למצוא את המכונית, ופנתה למשטרה והגישה תלונה על גניבתה.

8. לא היה כל צורך בהזמנת הנתבע שכנגד 3 לעדות שכן, למעט טענתו כי מאן דהו השתמש בשמו ובמספר תעודת הזהות שלו, ללא ידיעתו, לא היה לו כל מידע שיש בו כדי לשפוך אור על התביעה. אלמלא השימוש שנעשה בשמו, ללא ידיעתו, לא היו הבנקים ודומיקאר מוותרים על התביעה נגדו.

9. כך גם לגבי הרישום "עו"ד אלי פישר", שאישר לכאורה את נכונות החתימה על יפוי הכוח מטעם דומיקאר. על פי חומר הראיות, משתמשת דומיקאר בשירותים של שני עורכי דין לאימות של יפויי הכוח מטעמה למכירת מכוניות, אך אף אחד מהם לא נקרא "אלי פישר". אף אחד מהצדדים לא ניסה לזמן מאן דהו שהוא אותו עו"ד אלי פישר כיוון שהיה ברור לצדדים כי גם אם קיים עו"ד בשם זה, הרי שלא הוא אישר את החתימה על יפוי הכוח, ומי שזייף את תעודת הזהות של המתחזה להיות פסקו, ואת יתר המסמכים ששימשו אותו לצורך פתיחת חשבונות הבנק, קבלת כרטיסי האשראי ושכירת הרכב מדומיקאר, זייף גם את תעודת "עורך הדין". לפיכך אין ממש בטענת התובעים לפיה נמנעה דומיקאר מהזמנת עו"ד פישר לעדות וכי דבר זה צריך לשמש לחובתה.

10. אמנם הרישום במשרד הרישוי מהווה ראייה לכאורה לאמיתות תוכנו, אולם, בסופו של דבר, מדובר בראייה שאינה מוחלטת, וברישום שהוא דקלרטיבי גרידא.
ראה: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נא(4) 464 (1997).

11. מחומר הראיות שלפני עולה כי הרישום במקרה זה, אינו משקף את המציאות וכי דומיקאר לא מכרה את המכונית לפסנקו אלא השכירה לו אותה בלבד.

ב.2. מכירת הרכב מפסנקו לעדוי עאליה, ממנה לתובעים, מהתובעים ליוסרא וחזרה לתובעים.
1. לאחר שהרכב לא הוחזר על ידי פסנקו לדומיקאר, והרישום הועבר במרמה על שמו של פסנקו, מכר פסנקו את הרכב לעאליה, באמצעות בעלה ובנו של הבעל, סולימאן ומוסטפא אלקרינאוי.

2. למותר לציין כי המכונית נמכרה על ידי פסנקו מספר ימים בלבד לאחר שנרשמה בבעלותו במשרד הרישוי.

3. על-פי עדותם של נתבעים שכנגד 4-5, הלך מוסטפא, יחד עם קרוב משפחתו בשם עורבי, לראות את הרכב, תוך שהם בקשר טלפוני עם סולימאן. לאחר שדיווחו לסולימאן וזה החליט לרכוש את הרכב לעאליה, חיכה עורבי, שעה שמוסטפא ופסנקו ביצעו העברה של רישום הבעלות בדואר. על-פי גרסתם, לא לקחו את המכונית לבדיקה במכון בדיקה או במוסך כלשהו, לא ביררו עם פסנקו מדוע הציע את הרכב למכירה במחיר הנמוך ממחיר המחירון ומדוע הוא מוכר אותו זמן כה קצר לאחר שרכש אותו. כן העידו מוסטפא וסולימאן כי לא התעניינו במספר הקילומטרים שהמכונית גמאה וכמה חודשים היא נוסעת. התנהלות הנתבעים שכנגד 4-5 וסולימאן אלקרינאוי ברכישת הרכב, כאמור לעיל, הינה בלתי סבירה, ומטילה ספק רב, בתום ליבם ברכישת הרכב מפסנקו.

4. גם ההסברים שניתנו על ידי הנתבעים שכנגד 4-5 וסולימן אלקרינאוי לגבי הנסיבות שבהן נרכש הרכב עבור עאליה והסיבות ונסיבות מכירתו, תמוהות, בלשון המעטה. לא ברור מה מצא מר סולימאן אלקרינאוי לנכון לרכוש עבור אשתו רכב, רק בשל כך שרכב הוולבו שהיה ברשותה התקלקל (ועוד כאשר הוא ידע בעת רכישת הוולבו שהוא מקולקל), במיוחד כאשר לאחר מכן, ולאחר שהרכב נשוא התביעה נמכר, תוקן הוולבו ועאליה המשיכה להשתמש בו עד עצם היום הזה.

5. גם לגבי מכירת הרכב עלו תמיהות שונות, ובין היתר, כיצד, הגם שלפי גרסת הנתבעים שכנגד 4-5 ומר סולימאן אלקרינאוי מכירתו של הרכב הייתה ספונטנית ובלתי מתוכננת, טרחו להוציא רישיון רכב על שם עאליה (ולא המתינו למשלוח שלו בדואר), החתימו אותה על יפוי כוח למכירתו, ונטלו ממנה את תעודת הזהות שלה, כך שכאשר מכרו את הרכב לתובעים היו בידיהם רישיון רכב רשום על שמה, יפוי הכוח מטעמה ותעודת הזהות שלה. עובדות אלה משמיטות את היסוד לגרסתם לגבי נסיבות מכירת הרכב.

6. סופו של דבר, שלא מצאתי את העדויות מטעם הנתבעים שכנגד 4-5 מהימנות, ובנוסף, לא יכול להיות חולק שהם לא רכשו את הרכב בתנאי תקנת השוק.

7. כלל הוא כי אין אדם יכול להעביר לזולת יותר ממה שיש לו. סעיף 34 לחוק המכר הינו חריג לכלל זה, בקבעו:
"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב".

8. התובעים רכשו את הרכב מעאליה, שאין חולק כי אין עיסוקה במכירת כלי רכב. די בכך כדי להביא לתוצאה לפיה מכירת הרכב מעאליה לתובעים אינה עומדת בתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר.

9. התובעים טוענים כי מכירת הרכב מהם ליוסרא נעשתה בתנאי תקנת השוק, ובכך "התנקה" הרכב מכל פגם ומכירתו, חזרה אליהם, נעשתה כדין, כאשר הרכב נקי מכל זכות קודמת. אינני מקבלת טענה זו. כאמור, לא יכול להיות חולק כי התובעים לא רכשו את הרכב מעאליה בתנאי תקנת השוק, ולו בשל כך שהיא אינה סוחרת בכלי רכב.

10. התובעים טענו ב"חצי פה" כי עורבי אלקרינאוי עוסק במסחר בכלי רכב, ולפיכך רכישת הרכב מעאליה, היא רכישה מסוחר רכב. טענה זו כושלת עוד בתחילתה. אף אילו היה מר עורבי סוחר רכב, הרי שהרכב לא נרכש ממנו, אלא מעאליה. גם אילו נרכש מעורבי, הרי שלא נרכש במהלך עסקו הרגיל. להוסיף על האמור, הרי שעורבי עצמו העיד כי אינו מתמצא בכלי רכב, וממילא אינו סוחר רכב.

11. יתר על כן, התובעים לא הוכיחו את תום ליבם ברכישת הרכב מעאליה. היה ידוע לתובעים, שעיסוקם בסחר בכלי רכב, כי הרכב היה שייך לחברת השכרה, כי מדובר ברכב חדש לחלוטין, וכי מהיום שבו עלה הרכב על הכביש, ועד ליום 9.11.05, בו נמכר לתובעים, עבר הרכב שלוש "ידיים" כאשר כל אחד מהבעלים החזיק ברכב תקופה של ימים אחדים, מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו. אין צורך לומר כי כל הוספת "יד" מורידה מערכו של הרכב. עובדות אלה היו צריכות להעלות בלב התובעים חשש שמדובר במרמה, אך התובעים עצמו עיניהם ולא עשו דבר להסרת החשש האמור.

12. התובעים טוענים כי "במגזר הערבי" נהוג למכור רכב לאחר תקופה קצרה יחסית (ראה עדותו של מר רג'אח אלחג' בעמ' 15 שורות 22-24 לפרוטוקול). מדובר בטענה בעלמא. התובעים לא הוכיחו הבדל תרבויות נטען זה, ואין מדובר בידיעה שיפוטית. וודאי שלא הוכיחו כי החזקת רכב זמן כה קצר, ללא כל הסבר, סבירה במגזר זה.

13. גם טענת התובעים בדבר תחולת חוק המשכון (סעיפים 21 – 22 לסיכומי התובעים) הינה טענה סתמת. מסירת הרכב כחלק מהתמורה לרכב ה- BMW לא נועדה להבטיח את תשלום תמורת רכב ה- BMW אלא נועדה להוות את התשלום עצמו, ולכן חוק המשכון אינו חל בעניינינו.

14. לשיטתם של התובעים, אף אם לא היו תמי לב, וודאי שלא רכשו את הרכב מסוחר רכב, הרי די בכך שהם ימכרו את הרכב למאן דהו בתנאי תקנת השוק, ומייד ייקנו ממנו את הרכב חזרה, כדי להעביר אליהם את הרכב כשהוא נקי מכל זכות אחרת. אין אלא לדחות טענה זו מכל וכל. מכל מקום, בעניינינו אין צורך להכריע בשאלה דלעיל שכן התובעים לא הוכיחו כי המכירה ליוסרא נעשתה בתנאי תקנת השוק, ומשום שמכירת הרכב ליוסרא בוטלה, כפי שיפורט להלן.

15. אשר למכירת הרכב ליוסרא בתנאי תקנת השוק, הרי שהנטל להראות כי המכירה נעשתה בתנאי תקנת השוק, מוטל על הטוען כי התנאים הצריכים לתחולת תקנת השוק, מולאו, קרי: על התובעים. התובעים לא עמדו בנטל זה, בשל כך שלא הזמינו את יוסרא לעדות, ולא הוכיחו את תום ליבה.

16. בנוסף, למעשה, השבת הרכב לתובעים נעשתה במסגרת ביטול עסקת המכר בין התובעים לבין יוסרא והשבה, ולא עסקה חדשה כפי שטוענים התובעים. העלאת טענה זו אינה בבחינת הרחבת חזית, ולו בשל כך שהעובדה שמדובר בביטול עסקה עולה מחומר הראיות שהוגש על ידי כל הצדדים, לרבות התובעים. דבר זה עולה הן מהנימוק שהביאו התובעים עצמם לכך שיוסרא השיבה לידיהם את המכונית (העובדה שלא ניתן היה לרשום את הבעלות ברכב על שם יוסרא, דהיינו פגם בממכר), מכך שגם לגרסת התובעים היה עליהם להעביר את רישום הבעלות ברכב ליוסרא רק לאחר שזו תשלם את יתרת התמורה, ומכך שיוסרא לא הספיקה לשלם את יתרת התמורה בשל כך שבינתיים התברר כי על הרכב יש הערת "גנוב", וממילא לא קיבלה את זכות הבעלות ברכב, על-פי ההסכם שלה עם התובעים.

17. לפיכך, גם המכירה לתובעים נעשתה שלא כדין והם לא חוסים תחת החריג של מכירה בתנאי תקנת השוק. כאמור, רק רכישה בתנאי תקנת השוק מכשירה את הפגם הקנייני הדבק בנכס עקב העברתו שלא על דעת הבעלים המקורי. העברת הזכות שלא בתנאים אלה, הינה העברה שלא על פי זכות שבדין, ובמקרה זה הבעלים המקורי זכאי להשיב לעצמו את נכסיו.
ראה: דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632.


18. לאור כל האמור לעיל הבעלות ברכב הייתה ונותרה שייכת לדומיקאר.

ב.3. עוולת הגזל.
1. כאמור, תקנת השוק לא התקיימה באף אחד ממכירות הרכב המפורטות לעיל, והבעלות בו הייתה ונותרה של דומיקאר.

2. סעיף 52 לפקודת הנזיקין קובע:
"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

3. הואיל וכל אחד ממחזיקי המכונית שהתיימרו למכור אותם, קיבל את המכונית שלא בתנאי תקנת השוק, והעביר אותה לאחר, הרי שהם ביצעו כלפי דומיקאר עוולת גזל, בין אם היו תמי לב ובין אם לא, במיוחד שכאמור לעיל, לא הוכיחו כי היו תמי לב.
ראה: ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב ואח' נ' לקי דרייב בע"מ ואח' פ"ד ל(2) 207.

ב.4. רשלנות תורמת של דומיקאר.
1. התובעים טוענים כי דומיקאר התרשלה בכך שלא בדקה כראוי את זהותו של מי שהציג עצמו כדניס פסנקו, כי לא הודיעה במועד על גניבת הרכב, וכי למעשה, היא האחראית המרכזית לתקלה שאירעה.

2. ראשית, יש לציין, כי לרשלנות התורמת יכולה להיות השלכה לגבי עוולת הגזל אך לא לעניין תקנת השוק, אך התובעים לא הפרידו בין האחד לאחר.

3. שנית, גם לגבי עוולת הגזל, אינני מקבלת את טענת התובעים בדבר רשלנות תורמת מצד דומיקאר. עצם העובדה שדומיקאר נפלה קורבן למעשה מרמה, אין בה כדי להוכיח כי התרשלה. עובדה היא שלא רק היא רומתה, אלא גם שני בנקים. לדומיקאר אין האמצעים והיכולת לבדוק זהותו של אדם, כאשר הוא מציג תעודת זהות הנראית כשרה וכרטיס אשראי אותנטי.

4. גם לגבי המועד בו הודיעה דומיקאר על גניבת הרכב, לא מצאתי כי היא התרשלה. מר יקיר מטעם דומיקאר העיד כי אין זה בלתי רגיל ששוכר רכב לא מחזיר את הרכב מייד עם תום תקופת השכירות, ובדיעבד מאריך אותה. לכן, היה זה אך סביר כי רק כשהתברר שלא ניתן ליצור קשר עם שוכר הרכב, ניסתה התובעת לאתר את הרכב או את השוכר באמצעות חוקרים פרטיים, וכשהתברר לה שהללו אינם, פנתה למשטרה.

5. לתובעים שלא עשו דבר על מנת לברר את מצב הזכויות ברכב (מעבר לרישום), ביחס לרכב שרכשו, למרות נתונים מעלי חשד, אין אלא להלין על עצמם.

ב.5. השבה או פיצויים .
1. דומיקאר טוענת כי הואיל ועבר מספר לא מבוטל של שנים, והואיל והרכב אינו בעל אותו ערך כפי שהיה עת נשלל ממנה, הרי שאין טעם בהשבתו לידיה, ויש לחייב את הנתבעים שכנגד בתשלום ערכו של הרכב.

2. דומיקאר מבקשת לחייב את הנתבעים שכנגד בפיצוי ערכו של הרכב על פי המחירון לחודשים אוקטובר – נובמבר 2011 (נספח ז' למוצג נ/1), בסך 120,000 ש"ח, אך מוכנה להסתפק בסך של 100,000 ש"ח, שהוא שווי הרכב לגרסת הנתבעים שכנגד, לאור הפחתות מסויימות שיש לבצע לטענתם.

8. בסיכומים טוענים הנתבעים שכנגד כי בכתב התביעה שכנגד עתרה דומיקאר לקבלת שווי הרכב "כלאחר יד", ולפיכך אין לקבל טענתה כי יש לפצות אותה בכסף במקום השבת הרכב, במידה ותביעתה תתקבל.

9. בכתב התביעה המתוקן טענה דומיקאר במפורש, באחת החלופות לפיצוי, כי יש לפצות אותה בפיצוי כספי של שווי הרכב (ראה סעיף 22(3) לכתב התביעה המתוקן). אין מדובר בטענה שהועלתה "כלאחר יד", אלא בטענה שהועלתה באופן הנדרש להעלאתה בכתבי טענות.

10. אני מקבלת את טענתה של דומיקאר כי התובעים יכלו, אילו רצו, להשיב לידיה את המכונית סמוך לאחר תחילת ההליכים, ובמקרה כזה היה נותר לדון רק בנזק שנגרם לה עקב שלילת השימוש שלה ברכב לתקופה קצרה. התובעים בחרו שלא לעשות כן, ולאחר שהרכב נותר בידיהם משך שנים, ואין לדעת איזה שימוש נעשה בו, ולאיזו תחזוקה הוא זכה, השבת הרכב עצמו לידי דומיקאר, אין בה כדי להשיב לה את הנכס שהיה לה, ולפיכך ראוי ונכון לפצותה בכסף על-פי על שווי המכונית שנגזלה ממנה למועד הגזילה.

11. מחיר המחירון של המכונית, נכון למועד בו נגזלה מדומיקאר (חודשים 10-11/2005) הוא 120,000 ש"ח (ראה נספח ז' לתצהיר יקיר אלון, וכן עדותו של מר יקיר אלון).

12. על-פי גרסת התובעים, שווי המכונית עמד על כ- 100,000 ש"ח שעה שהיא הגיעה אליהם. כך גם העיד מוסטפא אלקרינאוי.

13. בנוסף הוגשה התביעה שכנגד בגין הפסד דמי שכירות, עד למועד הגשת התביעה, בסך 20,000 ש"ח. אינני מקבלת את התביעה ברכיב זה. ראשית, דומיקאר לא הוכיחה כי הפסידה דמי שכירות גין כך שנשלל ממנה השימוש ברכב. דומיקאר לא הביאה נתונים לגבי מספר כלי הרכב שהיו ברשותה באותה עת, כמה מהם היו מושכרים באותה תקופה, וכמה מהם ומאיזה סוגים עמדו לרשותה והיא יכלה להשכירם, ונתונים נוספים שיהיה בהם כדי להוכיח נזק בפועל שנגרם לה בגין הפסד דמי שכירות. שנית, משקיבלה דומיקאר את שווי הרכב, נכון לאותו מועד, הרי בכך קיבלה פיצוי חלף הרכב עצמו, כאילו מכרה אותו, ולפיכך לא הייתה זכאית עוד לעשות בו שימוש.

ג. פסיקתא.
1. התביעה העיקרית – נדחית.
2. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי כדלקמן:
הנתבעים שכנגד 1 (פרדייס עסקי רכב בע"מ), 2 (אלחג' רווחי), 4 (עאליה עדוי), 5 (מוסטפא אלקרינאוי) ישלמו לתובעת שכנגד (דומיקאר בע"מ) 100,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.11.05 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים שכנגד 1, 2, 4, ו-5 , יחד ולחוד, לתובעת שכנגד הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת שכנגד ועד למועד התשלום על ידי הנתבעים שכנגד 1, 2, 4 ו-5.
כמו כן ישלמו הנתבעים שכנגד 1, 2, 4, ו-5, יחד ולחוד, לתובעת שכנגד שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין חברות

  2. שם חברה מטעה

  3. אישור שם חברה

  4. חתימה בשם חברה

  5. חוב לחברת ניהול

  6. מורשה של חברה זרה

  7. קיפוח המיעוט בחברה

  8. חריגה מהרשאה בחברה

  9. עורך דין הקמת חברה

  10. סעיף 191 לחוק החברות

  11. עורך דין פתיחת חברה

  12. חוב לחברת השכרת רכב

  13. תביעה נגד חברה משכנת

  14. חתימה פגומה בשם החברה

  15. הגדרת ''עובד'' בחברה

  16. חובות של חברה לעירייה

  17. תביעה נגד חברת ווב סק

  18. סעיף 232 לפקודת החברות

  19. שימוש בשם של חברה אחרת

  20. סעיף 353א לחוק החברות

  21. חובות חברה שקרסה כלכלית

  22. תביעות נגד חברות שמירה

  23. סעיף 267 לפקודת החברות

  24. מינוי הכנ''ר כמפרק חברה

  25. חיוב מנהל בחובות החברה

  26. חשבון חח''ד חוב של חברה

  27. חיוב אישי בחובות החברה

  28. חובת האמון של מנהל חברה

  29. תביעה נגזרת חברה לא פעילה

  30. חוקיות אסיפה כללית בחברה

  31. חובת חברת ליסינג לבטח רכב

  32. שינוי תקנון חברה מנדטורית

  33. העברת פעילות מחברה לחברה

  34. החלפת מעבידים בחברת שמירה

  35. העברת שליטה בחברה ציבורית

  36. מינוי מפרק זמני לחברה זרה

  37. השתת חבות על אורגנים של חברה

  38. ביטול חברות במועצה מקומית

  39. בקשה להפסקת שימוש בשם חברה

  40. דמי טיפול ארגוני חברת שמירה

  41. תביעה נגד חברת אחסון אתרים

  42. זימון לחקירה ע''י מפרק חברה

  43. הפחתת הון חברה לצורך חלוקה

  44. הגשת דוח כוזב של חברה פרטית

  45. תביעה נגד חברת הובלות על חוב

  46. תביעה נגד חברה לייצור ממתקים

  47. רישום חברת נדל''ן כעוסק מורשה

  48. התחייבות אישית על חוב של חברה

  49. חובת דיווח על חילופי משרה בחברה

  50. הון עצמי מינימלי של חברה בבורסה

  51. חברה בייסוד (טרם נרשמה) כבעל דין

  52. האם אפשר לחייב להשקיע כספים בחברה

  53. הטלת חבות אישית על אורגן של חברה

  54. "מבחן הרווח" סעיף 302 לחוק החברות

  55. חברות העירייה במרכז השלטון המקומי

  56. העברת שליטה בחברה ציבורית מיד ליד

  57. רישוי חברות לאספקת שירותי אמבולנס

  58. תביעה נגד חברת מבחני התאמה לעבודה

  59. תביעה נגד בעלים של חברה חדלת פרעון

  60. משיכת כספים מחברה ע''י אחד הבעלים

  61. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית

  62. תביעה נגד בעלים של חברה לתשלום חוב

  63. האם חברת ניהול יכולה להיות ועד בית ?

  64. החלפת חברות כדי להתחמק מתשלום לעובדים

  65. עסק ניהול ופיתוח חברות או חברת אחזקות

  66. רישום חברה לאחזקות נדל''ן כעוסק מורשה

  67. מחיקת תביעה של חברה עקב חדלות פירעון

  68. בקשה לאישור חלוקה לפי ס' 303 לחוק החברות

  69. תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב

  70. ביצוע עסקאות סמוך לפני הפסקת פעילות חברה

  71. תביעה נגד חברה מחו''ל שאינה פועלת בישראל

  72. אישור בית משפט לרכישת חברה: תמורה בלתי הולמת

  73. האם ב"חריגה מהרשאה" אין לפעולה תוקף כלפי החברה ?

  74. עדיפות ל"אינטרס הכלל" על פני "אינטרס הפרט" בדיני חברות

  75. אישור חלוקה שלא עומדת במבחן הרווח הקבוע בסעיף 303 בחוק החברות

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון