קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת תושב עזה לפיצויים בגין תאונת דרכים: התובע, יליד 1934, תושב עזה, תובע פיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). טענתו היא כי ביום 23.5.93 הוא נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב נהג הרכב הנתבע .1לגרסתו, כתוצאה מהתאונה, הוא הובהל לבית חולים למחלות עיניים בעזה, ונמצאה אצלו חבלה חמורה בעין שמאל, אשר בעקבותיה היא נעקרה. הוא תובע פיצוי בגין נזק מיוחד ונזק כללי שנגרם לו, לטענתו. כבר בכתב ההגנה כפרה הנתבעת 2 בקיומה של תאונת דרכים, והעמידה את שאלת האחריות במחלוקת לכל אורך הקו. הדיון התמקד, על כן, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. נדון, ראשית, בשאלת החבות ורק בכפוף לתוצאות דיון זה, נבחן את שאלת הנזק. החבות: לאחר שמיעת הראיות ובחינת טיעוני הצדדים בסיכומיהם, באתי לידי מסקנה כי לא הוכחה חבותה של נתבעת 2 לפצות את התובע על נזקיו, והטעם לכך הוא כי לא הוכח, במידת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנזק הנטען לעינו השמאלית של התובע נגרם אכן כתוצאה מתאונת דרכים. הטעמים למסקנה זו הם אלה: (א) נקודת המוצא בענייננו, המקובלת על הכל, היא כי כדי לזכות בתביעתו, על התובע להוכיח במידת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנזק שנגרם בעינו השמאלית מקורו בתאונת דרכים, להבדיל מאשר גורם אחר. (ב) התביעה נתמכה בעדותו היחידה של התובע להוכחת תאונת הדרכים והקשר הסיבתי בינה לבין הפגיעה בעינו. כלל הראיות המעוגן בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 קובע כי אם פסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. יש, על כן, לנקוט זהירות מיוחדת בפסיקת הדין על סמך עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, ודרושה מידת שכנוע המצריכה הנמקה מה הניע את בית המשפט לסמוך על עדות כזו, כשהיא עומדת לעצמה ואינה מסתייעת במקורות אוביקטיביים נוספים. (ג) על רקע כלל ראיות זה, ניתן לומר בענייננו כך: עדותו היחידה של התובע, שלא נמצא לה סיוע, לא רק שלא זכתה לאמוני, אלא חברו לצידה מרכיבים ראייתיים נוספים אשר לא רק שאינם מחזקים אותה, אלא תורמים להחלשתה ומוסיפים סימני שאלה רבים לספקות המלווים בלאו הכי את עדותו של התובע. אפרט את הדברים: (1) כבר בכתב תביעתו נמנע התובע מלפרט את נסיבות התאונה, וכתב טענות זה סתם ולא פירש כל גרסה עובדתית לגבי אופן התרחשות הארוע. בעדותו בבית המשפט הציג התובע גרסה תמוהה לפיה נסע לבקר קרובי משפחה, עמד על מדרכה כדי לאותת למכונית נוסעים שתיקח אותו, ואז הגיע אוטו ופגע בו. הוא חוזר ואומר כי הוא זוכר שאוטו פגע בו וזרק אותו, אך פרט לכך אינו זוכר דבר (עמ' 6). הוא לא יכול היה למסור שום פרט לגבי נסיבות התאונה. למרבית הפלא במסמכים הרפואיים של בית החולים לא צויין כי התובע נמצא במצב של חוסר הכרה כשהובא לשם, ולא עוד, אלא שבגליון קבלת החולה בבית החולים (ת/4) צויינו המילים: " alleged" carmotor Accident- דבר העשוי ללמד על כך שבית החולים התייחס לתאונה כענין שנטען בפניו להבדיל מאשר ענין שנתקיים, ולא הניח כמובן מאליו שטענת הנפגע כי פגיעתו נגרמה בתאונת דרכים משקפת מציאות בלתי מעורערת. בנסיבות אלה, חוסר כל פירוט בתביעה לגבי נסיבות הפגיעה, העדר פירוט של גרסה עובדתית בעדות התובע בבית המשפט, העדר תיעוד רפואי על קיום מצב של חוסר הכרה העשוי לתמוך בטענת אובדן הזכרון - כל אלה מעלים, גם כשהם לעצמם, תמיהות באשר לאמיתות גרסת התאונה. (2) יתר על כן: בעדותו אומר התובע כי בעת התאונה "באו אנשים והרימו אותי ולקחו אותי לבית חולים..." (עמ' 1). עם זאת לא הוזמן איש מלבד התובע להעיד על נסיבות האירוע - בין אנשים שהיו נוכחים במקום ובין הנהג עצמו, שיכול היה להאיר עיננו בשאלה אם אכן נתקיימה תאונה, מי אחראי לה, והאם קים קשר סיבתי בינה לבין הפציעה הקשה של התובע בעינו השמאלית. (3) נכון הוא כי הוגשו מסמכים המפרטים את פרטי הנהג הפוגע (ת/1) את עובדת הזמנת הנהג לחקירה במשטרה (ת/2), את קיומו של צו פסילה מהחזיק רשיון ל- 3 חודשים שהוצא כנגד הנהג (ת/3), אולם מסמכים אלה אינם עונים לשאלה היסודית המעסיקה אותנו כאן והיא האם התאונה היא הגורם לפגיעה בעינו השמאלית של התובע. בלא עדותו של הנהג, הרי גם אם ניתן לייחס מסמכים אלה לתאונת דרכים שארעה לתובע, אין בהם בהכרח כדי לקשור בין התאונה לבין הפגיעה בעינו של התובע. (4) הספקות גוברים במידה ניכרת גם לאור חוות דעתו ועדותו של פרופ' מרין, מומחה מטעם בית המשפט בתחום העיניים, אשר הטיל ספק כבד באמיתות גרסת התובע לפיה פגיעת העין השמאלית נובעת מתאונת דרכים. המומחה מבסס את ספקותיו אלה על הדברים הבאים: (א) מהות הפגיעה - לדברי המומחה, מהות הפגיעה איננה אופיינית לתאונת דרכים, מאחר שמדובר בפציעה קשה, ממוקדת וישירה בעין השמאלית, פרי מכה ישירה, לעומת פצעים קלים מאוד בשטח מחוץ לעין עצמה. לדעת המומחה, אף כי בהסתברות רחוקה, עשויה להתרחש פציעה בעלת אופי כזה בתאונת דרכים, היא איננה אופיינית לארוע כזה ומתרחשת רק במסגרת ארוע יוצא דופן ובלתי רגיל. בנסיבות אלה היה סביר שהתובע יספר בפירוט מהו אותו אירוע תאונתי יוצא דופן שהתרחש, ויסביר את נסיבותיו. אולם הוא סתם ולא פירש, לא סיפר דבר, והסתתר מאחורי אמירה גורפת שאיננו זוכר דבר - אמירה שגם אמינותה מוטלת בספק. (ב) חוסר אמינות התובע בבדיקה בפני המומחה - בבדיקה התברר למומחה כי עינו הימנית של התובע, שלא נפגעה בתאונה, פגועה מזה זמן רב כתוצאה ממחלת הגלאוקומה ואף נותחה בשל כך. עם זאת, בפני המומחה התובע הכחיש לחלוטין כי סבל אי פעם מבעיה כלשהי בעינו הימנית וטען כי מעולם לא טופל לגביה, כאשר, כנגד זאת, למומחה ברור מבדיקה קלינית שערך כי העין לקתה בגלאוקומה קשה, טופלה ואף נותחה. גם בעדותו בבית המשפט ציין התובע כי לא סבל מכל בעיות בעיניים לפני התאונה - דבר אשר נשלל לגבי עינו הימנית בעדותו של המומחה. (ג) הדו"חות הרפואיים כללו התייחסות ל -"alleged motor car accident". לדברי המומחה, ביטוי זה משקף ספקנות של גורמי בית החולים לגבי אמיתות הטענה בדבר ארוע התאונה. המומחה העיד מנסיונו כי נוסח כזה אינו מקובל במקרים בהם קיומה של תאונה אינו בספק, וכאשר עולה מהנסיבות כי היא מדברת בעד עצמה (עמ' 11 לפרוטוקול). ראוי לציין, כי כבר בחוות דעתו הכתובה הוסיף פרופ' מרין שתי הערות מסתייגות לאחר שקבע את אחוזי הנכות המתאימים לתובע עקב פציעתו. הערות אלה נוגעות לרישום המושג "תאונת דרכים נטענת" במסמכים הרפואיים, ולמצג הכוזב שהעלה התובע לגבי מצב עינו הימנית. זהו, אכן, מצב נדיר בו מומחה רפואי המתבקש לקבוע אחוזי נכות לנפגע, מעלה ביוזמתו גם הסתייגויות באשר לאמינות הטענה בדבר ייחוס הפציעה לתאונת דרכים. אין זאת, אלא שבמקרה זה היו התמיהות והמוזרויות שנתלוו לגרסת התובע כה דרמטיות עד כדי לעורר גם בלב המומחה הרפואי ספקות של ממש, שלא יכול היה שלא לתת להם ביטוי בחוות דעתו המקצועית. שילוב גורמים אלה - עדותו של התובע על התמיהות שבה, בד בבד עם חוות דעת המומחה על הסתייגויותיה והעובדה כי התובע לא הזמין לעדות כל גורם נוסף אשר נכח במקום התאונה או בבית החולים ויכל היה לאשש את אמיתות גרסתו ולא הביא כל חיזוק ממקור אוביקטיבי אחר לגרסתו - כל אלה מביאים אותי למסקנה כי אין לקבל במקרה זה את עדותו היחידה של התובע כעדות אמת לענין הקשר בין התאונה לבין פציעתו בעינו השמאלית. על כן, לא הוכח להנחת דעתי כי פציעה זו נגרמה במסגרת ארוע של תאונת דרכים, ולפיכך לא הוכחה זכותו של התובע לפיצוי על פי חוק הפיצויים בהקשר זה. משכך, יש לדחות את התביעה, נוכח אי הוכחת חבות הנתבעת על פי הדין. התביעה נדחית, איפוא. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 000, 4ש"ח בתוספת מע"מ, וכן הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום.פיצוייםתאונת דרכיםפלסטינים